ברכת האורח / אלי ברקת

 

 

 

ברכת האורח

אלי ברקת

 

אלי
ברקת הוא מנכ"ל "ממזרח שמש", המרכז למנהיגות יהודית חברתית.

 

אורח
שהוזמן לביתו של ר' ינאי העז לקרוא תיגר על המארג המנוון של היחסים בין בעלי בית לאורחים בבית המדרש, והגדיר מחדש את לימוד התורה כך שבמרכזו
ניצבת האחריות החברתית ולא הלמדנות. תפיסה זו שבה ונבנתה במפגשם של יהודי ארצות
האסלאם עם המודרנה והחילון, והורישה לנו מסורת שעשויה לספק לנו כיום דרכים לפירור
הדיכוטומיה המושרשת בין דתיים לחילונים

 

פתיחה

אירוח, ובייחוד אירוח של זרים, הוא
מצב מוזר ומביך. אנומליה. היקלעות לתוך חוקי משחק ויחסי כוח שאינם ברורים לך.
"תרגיש בבית" המתבקש, שרק מאשרר את תחושת הזרות. בייחוד אם נקלעת לעיר
זרה, בערב שבת, בלי "סידור", והמפלט היחיד הוא בית הכנסת המקומי. מבוכה.
מצד אחר, "אורח לרגע רואה כל פגע". כניסה של אדם זר למגרש
ה"ביתי" יכולה לערער את המוסכמות, לטלטל את הבית. מבוכה. מה קורה אם ה"אורח"
מפסיק להתארח, ובאמת "מרגיש בבית"? מה המחויבות של ה"אורח"?
מה המחויבות של "בעל הבית"? מהם כללי המשחק? היכן נקודת האיזון העדינה
ביחסי הכוח?

 

אָמַר רַבִּי
יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: בַּעַל הַבַּיִת בּוֹצֵעַ
וְאוֹרֵחַ מְבָרֵךְ.

בַּעַל הַבַּיִת
בּוֹצֵעַ – כְּדֵי שֶׁיִּבְצַע בְּעַיִן יָפָה. וְאוֹרֵחַ מְבָרֵךְ – כְּדֵי
שֶׁיְּבָרֵךְ בַּעַל הַבַּיִת.

 

רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי
מבהיר את המצב האנומלי וקובע כללים ברורים: בעל הבית בוצע את הלחם. הוא מתחיל
בארוחה ומחלק את האוכל – לא אוכלים "בּוּפֶה". החשש הוא שהאורח יתבייש
לקחת לעצמו, לכן בעל הבית מגיש לו, ובעין יפה. כיום אנחנו שומרים על המנהג היפה
הזה – בעל הבית בוצע את הלחם ומחלק חתיכה קטנה, "ברכה", לכל המסובים,
אבל ה"אורגינל" הוא "בעין יפה". והאורח – מה? גם לאורח
מחויבות. בתמורה לאירוח ב"עין יפה" עליו לברך את בעל הבית:

 

מַאי מְבָרֵךְ?

– "יְהִי
רָצוֹן שֶׁלֹּא יֵבוֹשׁ בַּעַל הַבַּיִת בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא יִכָּלֵם
לָעוֹלָם הַבָּא".[1]

 

מהי ברכת האורח? "שלא ייבוש בעל
הבית". הרי אני כאורח עומד ומתבייש בפניך. יהי רצון שלא תעמוד במצב שלי. האם
אתה, בעל הבית, ביישת אותי? אני מאשר שלא ביישת אותי, ומאחל לך שלא תבוש, לא רק
בעולם הזה, אלא גם בעולם שבו לא אוכל להעמיד פנים שלא ביישת אותי. במבט ראשון נראה
שהאורח הוא הפגיע יותר והוא הזקוק יותר לכללים שיגנו עליו, אבל במבט שני נראה
שדווקא המארח נתון בסיטואציה רגישה יותר, כי אם הוא יבייש את האורח שלו, הוא עלול גם
להיפגע בעולם הזה וגם להיחשף בקלונו בעולם הבא. בצורה פרדוקסלית, דווקא המארח, שנראה
כמי שמצוי בעמדת כוח, מוצא את עצמו בעמדה נחותה יותר וחסרת ביטחון. האורח עלול
להיות מבויש, והמארח עשוי לאבד את חלקו לעולם הבא.

 

כל מה שיאמר לך
בעל הבית עשה, חוץ מ'צא'.[2]

במצב העדין הזה, שבו המארח עלול
להפסיד את שני העולמות, על האורח להישמע לכללים ברורים – בעל הבית הוא בעל הבית.
הוא קובע. הוא מעצב. כשהוא מבקש ממך לברך אותו, ברך אותו. רק בדבר אחד אסור לך
להישמע לו: אסור לאורח "לצאת בחוץ"; אסור לאורח להישמע למארח שלא ממלא
את תפקידו כמארח, ומסלק אותו. האחריות שלו היא שלא ייצא נעלב, שלא יבויש.

 

שמעתי אומרים: "חוץ מ'צא' – חוץ
מ'מצא'", כלומר חוץ מברכת "המוציא לחם מן הארץ", שכן זה תפקיד המארח
– בעל הבית בוצע. אל תיקח מבעל הבית את התפקיד שלו, גם אם הוא מוותר עליו.

 

הכנסת האורחים של רבי ינאי

 

מַעֲשֶׂה
בְּרַבִּי יַנַּאי שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְרָאָה אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה
מְשֻׁפָּע בְּיוֹתֵר.

מהו השפע שאותו אדם היה משופע בו? ייתכן
שזהו שפע הניכר מחיצוניותו של אותו אדם – כמו בגדיו: האם רבי ינאי רואה איש עשיר?
האם רבי ינאי רואה תלמיד חכם? ייתכן גם שזהו שפע פנימי. האם רבי ינאי בטוח שהוא
רואה נכון? הרי תמיד ניצב הספק שמא לא ראיתי נכון – אולי אותו אדם לא משופע כל כך…
אם זהו שפע פנימי, האם רבי ינאי מזהה אותו? יכול להיות שרבי ינאי עוד לא יודע מיהו
האדם העומד מולו, ומה מצפה לו במפגש איתו.

 

אָמַר לוֹ: "יַשְׁגִּיחַ רַבִּי לְהִתְקַבֵּל אֶצְלֵנוּ?".

אָמַר לוֹ: "הֵן".

 

רבי ינאי עושה צעד, ומזמין את אותו
אדם להתארח אצלו. אותו אדם מסכים להיכנס לתפקיד של האורח. בגרסה אחרת של הסיפור
הוא עונה: "מה דהני לך"[3] – מה שטוב לך. אני
לא נדחף, אולי אני אפילו לא צריך, אבל אם זה עושה לך טוב להיכנס לתפקיד של
"בעל הבית", אז 'מַחְסוּבַּכּ'.

 

הִכְנִיסוֹ לְבֵיתוֹ, הֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ.

בְּדָקוֹ בְּמִקְרָא וְלֹא מְצָאוֹ, בְּמִשְׁנָה וְלֹא מְצָאוֹ,
בְּאַגָּדָה וְלֹא מְצָאוֹ, בְּתַלְמוּד וְלֹא מְצָאוֹ.

 

רבי ינאי ממלא את תפקיד "בעל
הבית" – הוא מאכיל ומשקה, ודאי ב"עין יפה", אבל עם זאת, תוך כדי
הארוחה הוא גם בודק את האורח שלו. מה הוא בודק? רבי ינאי בודק עד כמה האורח שלו בן
תורה, ובעצם האם הציפיות שהיו לו מהאורח אכן התממשו. האורח לא עונה. מסתמא, הוא אינו
יודע. האורח נקלע למצב מביך, ובעל הבית דוחק ודוחק. מדוע רבי ינאי דוחק כל כך? האם
אין הוא חושש לבייש את אורחו? האם ישנה אפשרות שהאורח דווקא יודע, אך הוא פשוט אינו
מעוניין לשתף פעולה עם המבחן הזה? רבי ינאי מאוכזב. אולי אפילו כועס: הרי ראיתי
אדם משופע ביותר – האם טעיתי? אם הכרתי בו מחיצוניותו, האם הוטעיתי? האם הוא מתעתע
בי?

 

אָמַר לוֹ: "טֹל וּבָרֵךְ".

 

תשתה קפה לפני שתלך? רבי ינאי רוצה
כבר להיפטר מהאורח הזה. ברכת המזון היא ברכה המסיימת את הארוחה ואת האירוח, והרי
"האורח מברך – כדי שיברך את בעל הבית".

 

אָמַר לוֹ: "יְבָרֵךְ יַנַּאי בְּבֵיתוֹ".

 

האם האורח אינו יודע שעל האורח
לברך?! אולי הוא אפילו אינו יודע לברך את ברכת המזון?! אין ספק שרבי ינאי טעה בו.
לא בן תורה, ולא תלמיד חכם. לא משופע ולא נעליים. אולי האורח כן יודע לברך, אך
אינו מעוניין לברך. אולי האורח אינו מעוניין לשקר. הרי רבי ינאי בייש אותו – איך
יאשר לו בברכתו "שלא ייבוש בעל הבית בעולם הזה ואל ייכלם לעולם הבא"?!

 

אָמַר לוֹ: "יָכוֹל אַתָּה לוֹמַר מַה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לְךָ?".

אָמַר לוֹ: "הֵן".

 

תוכל לחזור מילה במילה אחרי מה שאני
אומר? כמו ילד קטן כשמלמדים אותו פסוקים ראשונים. נראה שרבי ינאי לא רוצה לוותר על
הברכה, ובאופן מגוחך הוא מעוניין להקריא לאורח את הברכה שהאורח צריך לברך אותו, את
המארח. לאורח אין רגשי נחיתות. הוא אינו נעלב. הוא מסכים.

אָמַר לוֹ: "אֱמֹר: אָכַל כֶּלֶב פִּתּוֹ שֶׁל יַנַּאי".

 

רבי ינאי אינו מעוניין בברכתו של
האורח. אם לאורח אין רגשי נחיתות, אם הוא לא נעלב – אז נעליב אותו על אמת. באמת
שיתבייש לו. לא לדעת תורה ולא להתבייש בזה! ממש כלב. מי שאין בו תורה ניזון בדיוק כמו
כלב. בדומה לתפיסה של "פרנסני ככלב וכעורב",[4] אם אינך בן תורה,
לא מגיע לך לאכול כבן תורה.

 

פעם, כשלימדתי את המדרש הזה בקבוצה מעורבת
של תלמידי ישיבה חרדים וסטודנטים, ניסו תלמידי הישיבה להגן על רבי ינאי. הם אמרו שכלב
מסמל הימצאות במקום לא לךָ, ורבי ינאי מוכיח את האורח: אתה נראה כתלמיד חכם, אבל
אינך כזה. אל תתחפש. אל תתעתע. אני, על כל פנים, לא הייתי מבין את הסמליות והייתי
נעלב. כשנעלבים, ישנן שתי התניות רווחות, כמעט אוטומטיות: להתקפל, להיעלם ולברוח,
או להעליב בחזרה. כשקוראים לך "כלב", האוטומט הוא: אני כלב?! אבא שלך
כלב. אפשר כמובן להתעלם, ולא להבין שעלבו בך. במקרים נדירים, כפי ששמעתי פעם ממשתתפת
בקבוצה של עולים מאתיופיה, אפשר גם לשמור על קור רוח ולומר: אכן, איני יודע. אתה
הרב, וזוהי האחריות שלך ללמד אותי. אפשר גם, אם האורח אכן משופע ביותר, ללמד את
בעל הבית פרק חשוב:

 

עָמַד וּתְפָסוֹ.

אָמַר לוֹ: "יְרֻשָּׁתִי אֶצְלְךָ וְאַתָּה מוֹנְעָה מִמֶּנִּי!".

אָמַר לוֹ: "מַהִי יְרֻשָּׁתְךָ אֶצְלִי?".

אָמַר לוֹ: "פַּעַם אַחַת עָבַרְתִּי לִפְנֵי בֵּית סֵפֶר
וְשָׁמַעְתִּי קוֹל תִּינוֹקוֹת שֶׁאוֹמְרִים: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה
מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב – מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַנַּאי לֹא נֶאֱמַר כָּאן,
אֶלָּא קְהִלַּת יַעֲקֹב!".

 

תורה ציוה לנו משה – מורשה קהילת
יעקב. פסוק כל כך בסיסי, שילדים בתלמוד תורה יודעים לצעוק בכל פה. אני זוכר את
שליחי חב"ד בשכונת ילדותי מקריאים לנו מילה במילה: "תוֹ-רָה צִי-וָה,
לָ-נוּ", ואנחנו חוזרים אחריהם מילה במילה, ולבסוף זוכים באיזה ממתק. את
הפסוק הכל כך בסיסי הזה לא הבנת, רבי ינאי! התורה אינה רק שלך, אלא גם שלי; התורה
אינה רק של מי שיודע אותה, אלא גם של מי שאינו יודע אותה; התורה אינה רק של תלמידי
החכמים, אלא של כולם. יתר על כן, תורה אינה ידע, ואינה נקנית בידע. תלמיד חכם אינו
חמור נושא ספרים. ומה בדקת? האם אני יודע מקרא, משנה, אגדה ותלמוד?! – זה לא שם. אם
ביקשת לבדוק אם אני תלמיד חכם, מה בדקת שם?!

 

אָמַר לוֹ: "לָמָּה זָכִיתָ לֶאֱכֹל עַל שֻׁלְחָנִי?".

 

רבי ינאי מתחיל לקלוט. יש משהו בדברי
האורח. אכן, זיהיתי נכון, ויש משהו באורח שלי. אבל מהו? אם העניין הוא לא יֶדַע,
אז מה כן העניין?

 

אָמַר לוֹ: "מִיָּמַי לֹא שָׁמַעְתִּי דָּבָר רַע וְהֶחֱזַרְתִּי
לִבְעָלָיו,

וְלֹא רָאִיתִי שְׁנַיִם מְרִיבִים זֶה עִם זֶה וְלֹא עָשִׂיתִי שָלוֹם
בֵּינֵיהֶם".

 

תורה אינה כמה אתה יודע – תורה היא
איך אתה מתנהג. בן תורה או תלמיד חכם אינו ה"ידען", אלא "טוב
הלב". התורה היא חברתית. לימוד תורה דורש הפנמה שמתבטאת בהתנהגות. והנה, רבי
ינאי, קראת לי כלב, ולא החזרתי לך. עתה גם לא אצא מהבית עד שלא נשלים.

 

אָמַר לוֹ: "כָּל-כָּךְ דֶּרֶךְ-אֶרֶץ אֶצְלְךָ וּקְרָאתִיךָ כֶּלֶב?!".[5]

 

***

 

כשפגשתי במדרש הזה לראשונה – נדהמתי.
את השיעור מסר הרב ראובן גרודנר, אדם משופע ביותר, שבאישיותו הקורנת הוא אכן מסמל בעיניי
את האורח. ועם זאת נדהמתי. הייתי מופתע. בתור מי שגדל בחינוך הישראלי, הדימוי שהיה
לי על תורה ועל יהדות בכלל הוא שהלימוד במרכז. מבחינתי הטקסט נתפס כחתרני, ולא
הבנתי מי 'דחף' אותו לכאן. אבל ברגע שלאחר מכן הבנתי שהוא בכלל לא חתרני – זה המסר
המרכזי של היהדות. היחיד שהיה במפגש עם האורח וחזר לספר עליו הוא רבי ינאי. זה
המסר המרכזי של היהדות כפי שרבי ינאי רצה למסור לנו. אולי רבי ינאי אפילו המציא את
הסיפור כדי להעביר את המסר הזה: תורה היא לא כמה אתה יודע – תורה היא איך אתה
מתנהג. בן תורה או תלמיד חכם אינו ה"ידען", אלא "טוב הלב".
התורה היא חברתית. לימוד תורה דורש הפנמה שמתבטאת בהתנהגות. איך פספסתי כל השנים? מה בחינוך הישראלי שלי
גרם לי לקרוא את הסיפור הזה ולהיות מופתע כל כך מהמסר שלו? לאבא שלי, שעלה לארץ רק
בגיל 11, וראשית צמיחתו היא בתלמוד תורה של מסרתה בלוב, זה מאוד פשוט, מאוד ברור.

 

תחילתה של
תשובה מצאתי בשיחה ששמעתי מאברהם אינפלד, כשדיבר על המפגש של יהדות אירופה עם
המודרנה. המודרנה הציעה ליהדות אירופה להיות 'חלק' מאירופה: 'בואו תהיו כמוני –
צרפתים', 'בואו תהיו כמוני – גרמנים'. תשובה
אחת להצעה הייתה: 'אני רוצה להיות כמוך, אך אני רוצה גם לשמור על הייחוד
שלי. צרפתי או גרמני ב"לאום" ויהודי ב"דת"'. זוהי הפעם הראשונה
שבה היהדות הפכה לדת 'נטו'. אם היהדות היא דת, היא יכולה גם להתחלק לזרמים שונים. זהו
הרגע הראשון שבו צמחה יהדות רפורמית, אורתודוקסית או קונסרבטיבית. אם היהדות היא
דת, אז אפשר כמובן גם להיות לא דתי; התשובה השנייה
הייתה: 'איני רוצה להיות כמוך; אני רוצה להתרחק ממך ומן המודרנה. "חדש אסור
מן התורה", "חומות גבוהות", יהדות חרדית'; התשובה השלישית הייתה: 'אני רוצה להיות כמוך, אבל לא איתך. מהו
צרפתי או גרמני? – לאום, דגל, מדינה וצבא. גם אני רוצה. אלך להיות אירופי במזרח'. זוהי
הפעם הראשונה שבה היהדות הופכה ללאום – ציונות מדינית. לאור התפיסה הזו אפשר להבין,
למשל, את ההקשר שבו צומח כיום רעיון הגיור הלאומי של יוסי ביילין.

 

שלוש התשובות העיקריות – יהדות כדת, יהדות כהתנגדות למודרנה ויהדות כלאום – פיצלו
את העולם היהודי, והן מוכרות היום בישראל כמתח בין חילונים, דתיים וחרדים. עד המודרנה,
יהודים בכל העולם סיפרו לעצמם את אותו סיפור, על המשפחה שירדה למצרים והשתעבדה שם,
הקב"ה הוציא אותנו, נתן לנו את התורה, הביא אותנו לארץ ישראל והגלה אותנו
ממנה. היהדות הייתה, בראש ובראשונה, משפחה. משפחה שאמנם יש לה דת, אבל לא דת נטו
או לאומיות נטו. כשהיהדות היא משפחה, אינך יכול להישאר בחוץ – אתה תמיד 'חלק
ממנה'. כאן מסתיימת תמצית השיחה של אברהם אינפלד. בדעתי עלה לבדוק האם המפגש של
יהודי ארצות האסלאם עם המודרנה מזמן עוד תשובות מעניינות? איך חכמי הספרדים הגיבו לחילון
ולמודרנה?

 

***

 

בקרב
יהודי ארצות האסלאם המודרנה לא נתפסה כמאיימת. במקרים רבים מבשרי המודרנה במזרח היו
יהודים בעצמם. המודרנה לא העצימה את החשש מהתבוללות, משום שבמקרים רבים החברה
הכללית המוסלמית היתה פחות מודרנית. אפשר להציע עוד סיבות, כמו שיטת הלימוד
הספרדי, שהצמיחה את חכמיה בתוך בית הדין, כחלק מהקהילה. כך או כך, באירופה, כשיהודים
התחילו לחלל שבת שלפו כנגדם את דברי הרמב"ם – "ישראל שהוא מחלל שבת
בפרהסיא או שהוא עובד עבודה זרה הרי הוא כגוי לכל דבריו"[6] – דיני הרחקה ברורים מאוד, שקובעים שהמחלל שבת אינו עוד חלק מהקהילה. ביהדות
המזרח תגובת החכמים הייתה מתונה יותר. במרוקו, כשיהודים החלו לעבוד בשבת, החכמים
הקדימו את שעת התפילה כדי שכל הקהל יוכל להתפלל יחדיו, ומי שהולך לעבודה יוכל
לעשות זאת מיד אחרי התפילה. כשבא הרב יוסף משאש לתלמסאן שבאלג'יריה והחל לכהן שם, הוא נתקל בתופעה קשה:
כל הקצבים חיללו את השבת ופתחו את חנויותיהם בשבת. מאחר שלא הצליח לשכנעם לסגור את
חנויותיהם בשבת, הוא פסק שהבשר בחנויותיהם כשר. הרב הכיר בכך שעל אף שהקצבים עוברים
על איסורי שבת החמורים הם שומרים על איסורי הכשרות הקלים יותר. לא הכל או כלום,
חילוני או דתי – אלא יש רצף של שמירת מסורת.[7]

 

בסוגיית מחללי השבת הרב עובדיה יוסף מבחין בין הכופרים במעשה בראשית ובין מחללי
שבת סתם. שתי הקטגוריות עיקריות של מצוות השבת הן שמירת שבת וזכירת שבת. לשיטת הרב
יוסף, מחללי השבת סתם אינם שומרים שבת אבל זוכרים שבת, ולכן אין להחיל עליהם דיני
הרחקה. הם חלק מהקהל, חלק מהמשפחה: "מכיוון שהאיש הלזה מזכיר בפיו קדושת השבת
בתפלה וקידוש. ואטו נדרוש מדעתנו לומר כל שאינו בשמירה אינו בזכירה, ולא קיים אף מצות
זכירת שבת בדברים? הא ודאי דלא!"[8]

 

כשהמסורת היהודית העשירה והחיונית של יהודי ארצות האסלאם פוגשת במודרנה ובחילון, נפתחת עבורנו
תשובה חדשה המפוררת את הדיכוטומיות שבין דתיים לחילונים. לא רק יהדות כדת או כלאום,
אלא רצף של שמירת מסורת יהודית. המסורת הזו שומרת על עצמה – יהדות כמשפחה, יהדות
מכילה, שאינה כופה את ערכיה, יהדות שבמרכזה ערכים חברתיים.

 

ד"ר יעקב ידגר ופרופ' ישעיהו
ליבמן בדקו את תפיסת העולם הזו, והם מציינים כי "אחת הסוגיות המעניינות
בהקשרה של ראיית העולם המסורתית היא השאלה כיצד רואים המסורתים את המוסריות ואת
יחסה לדת, או במילים אחרות, סוגיית 'מיהו יהודי טוב?'. כאשר נתבקשו המרואיינים
לחוות דעתם על הטענה כי מי שמקיים מצוות רבות יותר הוא אדם יהודי 'טוב יותר' (טענה
שאפשר לראות בה 'יהדות משמעה הלכה') שללו אותה רובם הגדול באופן נמרץ. במקומה הם
הציגו את המוסריות, את האתיקה ואת האנושיות כקנה המידה לשיפוטו של 'יהודי טוב', גם
אם אינו מקיים את המצוות."[9]

 

חזרנו לברכת האורח של רבי ינאי: תורה היא לא כמה אתה יודע – תורה היא איך
אתה מתנהג. בן תורה או תלמיד חכם אינו ה"ידען", אלא "טוב הלב". האם המסורת היהודית של יהודי ארצות האסלאם
יכולה לשמש לכולנו כאורחו של רבי ינאי?

 

אחרית דבר

הפרק השני
ביצירתו של דוד בן שטרית "רוח קדים כרוניקה מרוקאית", מסתיים בשתי הצעות
לציבור המזרחי בישראל. ההצעה הראשונה היא של הרב אריה דרעי: מאבק בקלפי, תפיסת
מוקדי כוח שלטוניים, הגדרה מחדש של הטוב הציבורי וחלוקה אחרת של התקציב; ההצעה השנייה
היא של ראובן אברג'ל, מראשי "הפנתרים השחורים": מאבק ברחוב, הפגנות,
מחאה ואלימות – "בעלי הכוח יוותרו על הכוח רק בכוח". שתי ההצעות מציגות
אסטרטגיות שונות: אריה דרעי אמנם אינו בעל הבית, אבל הוא כבר לא אורח. הוא מרגיש
חלק מ"הבית", ו"עובד" על לקבל חדר, או משהו כזה; ראובן אברג'ל
מחוץ לבית. הוא רוצה להחליף את "בעל הבית" ולשנות את חוקי הבית.

 

לכאורה, שתי ההצעות שונות זו
מזו, אבל בעיניי, שתיהן שייכות לאותו סוג – שתיהן מדברות על "לקחת",
"לחלק מחדש". אני הייתי רוצה לקחת על עצמי את תפקיד האורח של רבי ינאי –
"לתת", לא להיתקע בהיעלבות, ולחלוק את המסורת שלי עם כל החברה הישראלית
– מסורת שבמרכזה אחריות חברתית.