"הלבוש הוא כלי שבאמצעותו אתה מעביר תשדורת"
אורית פרייליך עוסקת באמנות מתוך מחויבות לאורתודוקסיה היהודית
יקיר אנגלנדר
המבקרים בתערוכות של אמנות מודרנית נחלקים לשני סוגים: אלה שמבינים את האמנות ומתרגשים ממנה, ואלה שמעוניינים להבין אך אינם מצליחים, והביקור יוצר אצלם תסכול. כבר תקופה ארוכה אני מנסה להשלים עם ההכרה שאני משתייך לקבוצת האנשים השנייה. לא משנה בכמה תערוכות אמנות אבקר, בכל פעם מחדש אחוש שאיני מבין את המתחולל שם. עבורי, מדובר בסרט בשפה זרה הדרוש דיבוב.
אחת הבעיות באמנות היא שמעטים האנשים שמבינים אותה וגם מסוגלים ומעוניינים להסביר ולפשט אותה. האמנות עצמה אינה מעוניינת להיות מתורגמת; היא דורשת מן הצופה להביט בה מן הצד, ולחוש את התגובות השונות שהיא מעוררת אצלו. מטרתה לגרום לצופה לשאול שאלות ולבחון מחדש את המושגים המוכרים.
הגיליון הנוכחי הפגיש אותי עם אורית פרייליך, מעצבת אופנה שכיום עוסקת באמנות, בעלתM.A בעיצוב ואמנות, מרצה בכירה במכללת שנקר בחוג לעיצוב אופנה, ואישה אורתודוקסית ומאמינה. לפני כחודש השתתפה פרייליך בתערוכה קבוצתית של מעצבים ישראלים שהתקיימה בביאנלה לעיצוב בסנט אטיין שבצרפת בנובמבר האחרון. התערוכה, ששמה "RE~ORIENTED DESIGN", ביקשה לברר האם לעיצוב העכשווי יש זהות ישראלית, והאם האסתטיקה המזרחית והמיקום הגיאוגרפי השפיעו על עיצוב המוצר בישראל. פרייליך הציגה שם בגד שעיצבה בהשראת הנושא, וגם הלבישה בו את יתר המעצבים הישראלים שהשתתפו בתערוכה, לכבוד הפתיחה. ביקשתי ממנה לספר לי על הדרך שבה אמנית יוצרת בגד שנועד להיות מוצג באירוע חד~פעמי, כלומר מיצג, או PREFORMING ART. ביקשתי ממנה לתאר את תהליך היצירה, ואת השאלות והאמירות שהיא מנסה להעביר בעזרת התוצר האמנותי. השעות הרבות שארכה כתיבת המאמר הזה ממחישות את הקושי הרב ואת חוסר הרצון של האמן לנסות להסביר במילים את מה שהתוצר האמנותי אומר לבד.
מדוע בכלל להתעסק בלבוש? הרי הלבוש קשור לגופניות, לאופנה המערבית. האם היהדות לא הייתה מעדיפה להתעסק בנפש ולזנוח את הלבוש? אפילו השם "בגד" קשור לשורש בגידה, ו"מעיל" – למעילה.
"גם בסיפור המקראי הקדום נושא הבגד והביגוד הוא מעסיק ומטריד כאחד. לאחר חטאם של אדם וחווה, הם עיצבו לעצמם חגורות ['ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות' (בראשית ג, ז) – י"א], ובכל זאת, כשהאל פונה אליהם הם מרגישים עירומים. יתרה מכך – גם האל אינו מסתפק בחגורות האלה, ולאחר שהוא מעניש אותם נכתב: 'ויעש… לאדם ולאשתו כותנות עור' [שם, כא – י"א]. כשבאים לבחון מדוע הייתה 'התערבות אלוקית' בתוצר האנושי – החגורות – בעשייה של כותנות העור, קשה שלא להבחין שזהו נושא טעון. כאמנית, מתפקידי לשאול על כך שאלות באמצעות היצירה שלי. בעבודת האמנות הראשונה שלי, כאשר בחרתי בעשיית אמנות על פני עיצוב האופנה, לקחתי את כלי היצירה הקודמים שלי – בובות הדיגום, שמעצבים מדגמים עליהם בדים, ולצורך זה נועצים בהן סיכות למדידות, התאמות וסימונים – לצילום רנטגן. בצילום נראות הסיכות במקום העצמות שאנו רגילים לראות בצילומים של בני אדם. כלומר, באמצעות הקרנת קרני X הפך העור לאור. זהו שיקוף מטפורי דו~כיווני – של מי שיצר את הבגד, ושל מי שלובש אותו.
"מעצב המוצר הראשון במקורות היה בצלאל בן אורי. הוא נדרש לעצב את המשכן ואת כליו. בפסוקים העוסקים בו נכתב כי המידות הנדרשות ממנו הן, בין היתר, 'חוכמה ותבונה'. בלי חוכמה, תבונה והכרה של החומר אי אפשר ליצור את המוצר, ואי אפשר אפילו להתחיל לעצב. העיצוב הוא מעין בריאת עולם קטנה. זה לקחת משהו שהוא איננו, שהוא אך ורק אידאה, ולהוציא אותו מן הכוח אל הפועל. תחשוב על כך: לפני כן אין שום דבר, אַיִן, משהו שהוא פנטסטי, רעיון שהוא רק בראש, ודרך החוכמה והדעת אפשר ליצור את הדברים".
איך משלבים בין עולם האמנות, שבו הגבולות מטושטשים, ובין התרבות האורתודוקסית, שבה המותר והאסור מחולקים בחלוקה דיכוטומית כמעט?
"זהו אכן עניין קשה. כאמנית אין מי שיאמר לי מה מותר ומה אסור, שכן האמנות היא בדיוק המקום שבו האמן מחויב אך ורק לחומר ולמדיה שבהם הוא יוצר. לעומת זאת, בחיים הדתיים יש מחויבות למערכת כללים ברורה ואחידה. למשל, כשהבת שלי למדה בבית ספר יסודי דתי בפתח תקווה, היא באה פעם הביתה ואמרה שהמורה אמרה לה שהשמלה שלה קצרה מדיי, כי כשהיא יושבת היא לא מגיעה לה לשלושה סנטימטרים מתחת לברך. בתרגום הדת לסנטימטרים אני מוצאת דבר רע. בלתי אפשרי לתרגם את מידת האמונה שלי. אם היה מד אמונה, הוא היה מראה שגודלה של האמונה שלי הוא קילומטרים, ואין מה להשוות אותו לאורך החצאית שלי. לכן מעסיק אותי הפער שבין מה שנראה למה שאינו נראה".
אבל הרי זו מהותו של החוק – הוא קובע את גבולות המותר והאסור, ואומר: "עד לכאן זה בסדר, ומכאן ואילך זה כבר לא בסדר". אם מישהו יבוא ויאמר שבשל האמנות או האופנה הוא יוריד רק חוט אחד בציצית, מאותו רגע זה יכול להיות בגד אופנתי, אבל זו כבר אינה ציצית כשרה. אופנה דתית, אם יש דבר כזה, מוגבלת לתחומי ההלכה.
"הדבר שמטריד אותי הוא בדיוק זה – חוסר ההבחנה של החברה שלנו בין בגד ובין ציצית. הציצית כציצית -דהיינו כהלכה פסוקה שיש לקיים – מעולם לא השתנתה, אבל הבגד המייצג אותה השתנה ורשאי להשתנות. זה חריף יתר כשמגיעים לצניעות – שהיא קטגוריה יותר עמומה מהציצית. בתוך ההלכה פנימה יש חלוקה בין איברי גוף שאינם צנועים לאיברים שנחשבים צנועים. למשל, אצבעות נחשבות איבר צנוע, ואילו עירום מלא בוודאי אינו צנוע. אבל צניעותם או חוסר צניעותם של איברים רבים היא תלוית תרבות. בתור אמנית שמכירה את ההיסטוריה של הלבוש אני מודעת לכך שרבים מהאיסורים ההלכתיים בתחום הצניעות בימינו הם תולדה של תרבות שהתגבשה במקביל לתרבות הנוצרית ולתרבות המוסלמית מאז המאה ה~18, ושל המודל הוויקטוריאני השמרני. האורתודוקסיה היום חסרה הסתכלות רפלקסיבית כלפי עצמה – דבר שקיים בתרבות המערבית".
למה תורמת ההסתכלות הרפלקסיבית על הלבוש?
"זה יוצר שיח ושפה של אופנה. בוא נביט בשתי דוגמאות שיצרו שינוי עצום במאה שלנו: הראשון שהראה חזה חשוף היה איב סן~לורן, כאשר העלה דוגמנית בחולצת מוסלין שחורה ושקופה, בלי דבר שהסתיר את החזה שלה. כיוון שעד אז לא נראה עירום במרחב הציבורי, הדבר עורר תדהמה וזעזוע. הוא גם היה הראשון שהציע לנשות הגדה השמאלית בפריז ללבוש מעיל עור שחור, שהיה עד אז לבוש של חוליגנים, והיה מעצב האופנה הראשון שהלביש את האישה בחליפת מכנסיים – מה שעד אז היה לבושו הבלעדי של הגבר המהוגן. אלה שינויים שלא הגיעו יש מאין. הם היו יכולים להיווצר בזכות שינויים חברתיים ותרבותיים מרחיקי לכת שהתרחשו באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, וביניהם גם המצאת הגלולה למניעת היריון. איב סן~לורן יצר במעשהו שינוי תודעתי בעולם האופנה. האם זה אומר שמאז כל הנשים הולכות עם חזה חשוף? ודאי שלא, אבל זה חלק משפה תרבותית שמתפתחת, לטובה ולרעה. המכנסיים, לעומת זאת, הפכו לנכס צאן ברזל, וכמוהם גם מעילי העור.
"דוגמה שנייה, שהשפעתה על הלבוש היום~יומי של נשים הייתה גדולה יותר, היא מדונה. בשנות ה~80 מדונה עלתה להופעה עם חזיית הקונוסים המפורסמת, שעיצב ז'אן פול גוטייה – מעשה שהיה בלי כל ספק פרובוקטיבי. באותו רגע התחולל שינוי בעולם העיצוב: החזייה הפכה מפריט לבוש צנוע ומוצנע לפריט אופנה לכל דבר ועניין, והיום מעטות הבחורות שמתביישות שהכתפיות של החזיות שלהן ייחשפו. אין ספק שתפיסת הגוף של האישה השתנתה במהלך המאה האחרונה, ושלאופנה יש השפעה עצומה על כך. השינויים הרדיקליים הללו השפיעו על החברה הדתית היהודית באופן מינורי בלבד. לרוב השיח הזה נעדר ממנה, שכן היהודים תופסים את לבושם פעמים רבות כדבר קדוש, בלי בחינה רצינית של המקור ללבושם".
אם אני מבין נכון, למעשה את אומרת שגם הביגוד היהודי המסורתי, שנחשב צנוע, הוא תלוי הגדרות חברתיות והשפעות סביבתיות, ואינו עומד בפני עצמו.
"קח לדוגמה את השטריימל – דבר שמסמל היום, לכאורה, אורתודוקסיה אדוקה ושמרנית במיוחד. השטריימל הוא כלל אינו בגד של יהודים במקורו. לבשו אותו נשים וגברים בני המעמד הגבוה במזרח אירופה במאות ה~17 וה~18, כלומר אותם פריצים שהיהודים חיו במחוזותיהם. דווקא בתקופה שבה האצולה הרוסית זנחה את השטריימל לטובת האופנה החדשה שרוחה נשבה מפריז, בחרו היהודים לאמץ אותו, ויש בזה גם סימול מעמדי. כך גם הלבוש החסידי הירושלמי. אם תביט בתמונות משנות ה~30, תוכל לראות את הדמיון המובהק לגלביות של ערבים. ויש לכך סיבה: השליט המוסלמי בירושלים הרס את בית הכנסת של רבי יהודה החסיד, ולא התיר ליהודים האשכנזים להתפלל שם עד שישלמו את החובות שהיו מוטלים על בית הכנסת. היהודים גילו כי אם ילבשו את הלבוש של היהודים הספרדים, הטורקים לא יצליחו להבחין בינם ובין היהודים הספרדים, והחלו ללבוש לבוש ערבי.
"תהליך דומה קורה גם היום: הבנות המתנחלות לובשות כמעט את אותו כיסוי ראש המקובל בתרבות המוסלמית. הן אימצו לעצמן גם את אופנת המכנסיים מתחת לחצאית – לבוש שעד לפני שנים ספורות היה נחשב לא לגיטימי. אלה השפעות ברורות של התרבות הערבית שסובבת אותנו, ובעיניי זה משמח ומרתק, כי זה מראה שזה תהליך טבעי שאי אפשר לעצור. התהליך הזה גם מוכיח שלא מדובר פה בהלכה, אלא בתרבות, ומכאן נפתח פתח להתייחסות אחרת לנושא הלבוש והצניעות, ואולי גם להזדמנות ליחסים של שותפות בין שני העמים החיים כאן".
מדברייך עולה כי הלבוש היהודי נוצר מתוך התרבויות והאופנות של הסובבים אותו. עד כמה לדעתך היהודים הפנימו את הדימויים שבאמצעותם סימנו אותם התרבויות מסביבם?
"היהודים הפנימו את מה שנאמר עליהם, ולא ברור עד כמה זה היה לטובה, ועד כמה – לרעה. אביא לך דוגמה מאלפת: אחד הסימונים של היהודי בציורים אנטישמיים היה אף ארוך ומחודד. מי שאייר את הגדת 'ראשי הציפורים' [מסוף המאה ה~13 – י"א], שלא ידוע אם היה יהודי או לא, צייר את הדמויות בהגדה – הן של האנשים בני זמנו והן של הדמויות המיתולוגיות, כגון משה והאבות – עם פני נשר ואוזני חזיר. כלומר, היהודי אולי הִפנים כל כך את הדמות שהגוי הטיל עליו, עד שהוא החל לראות את עצמו ככזה".
היום החברה הישראלית עסוקה גם היא בלסמל את עצמה. כל כיפה בתוך הציבור הדתי מסמלת גוון קצת אחר של דתיות, בגדי חרדים הם סמל מגזרי שלם, וגם בתוך הציבור החילוני ישנם קודים של לבוש – לקיבוצניק, לתל אביבי, למושבניק, וכן הלאה.
"זה נכון. הביגוד הוא דרך היסטורית לסמל מעמדות, וזה קורה גם בחברה הישראלית. העולים מאתיופיה, למשל, הגיעו לארץ עם לבוש מסורתי, אבל בגלל הבדלי התרבות הם התביישו בו ולבשו במקומו ג'ינס, כי זה הכי 'ישראלי' שיש. הבעיה היא שהג'ינס שהם קיבלו היה ישן ולא אופנתי, כזה שנתרם על ידי 'ויצו', והתוצאה היא שהם סימנו את עצמם, שלא בידיעתם, כנחותים אופנתית. לדעתי, אילו השכילו להישאר בלבושם המסורתי, הם היו זוכים ליותר כבוד. המודעות לתהליכים האלה חיונית לחברה שרוצה להתפתח".
רק לאחרונה ייצגת את ישראל בתערוכה בשם "רה~אוריינטליזם", שעסקה בדיוק בנושאים הללו – הגדרת האחר לעומת החזרתו לתוך השיח. איך מתחילים בכלל לעצב בגד שאמור לשקף את מגוון הזרמים, ההשקפות והמטען ההיסטורי שמקובצים בתוך החברה הישראלית?
"משמעותו של הרה~אוריינטליזם בשבילי הייתה לראות אם מתקיימים יחסי גומלין בין אופן הנראוּת של יהודי מזרח אירופה ובין זה של היהודים המזרחיים שחיו ביהודה ובחברון עד לפני כמה עשרות שנים. לכן בחרתי בבגדים המסמלים את היהדות מה'מזרח', כלומר מזרח אירופה – משם הגיעה משפחתי – על השטריימל והקאפוטה, ואותם הצלבתי עם הלבוש האוריינטלי המוכר – הגלבייה. אחד הדברים המרתקים שמצאתי היה מידת הדמיון בין הגלבייה לקפוטה בצללית הלבוש החיצונית ובמאפייני הטקסטילים בציורים מכמה תקופות.
"גם חקירת ההיסטוריה של הטלאי הצהוב, שעבורי, ועבור רבים אחרים, היה טאבו שאין לגעת בו, פתחה לי צוהר למידע שלא ידעתי עליו כלל, וספק רב אם בני דורנו מודעים לו. במחקר שעשיתי מצאתי כי לטלאים ולסמלים האחרים שסימנו יהודים יש היסטוריה בת מאות שנים. גיליתי שהראשונים שהשתמשו בטלאי היו בכלל המוסלמים בשנת 634, כשביקשו לסמל את בני הדתות השונות שחיו בחסותם. הנוצרים נדרשו לענוד טלאי כחול, היהודים – טלאי צהוב, ובני דת הזרתוסטרא – טלאי שחור. הטלאי היה האמצעי לזיהוי היהודים, שכן באותה תקופה הם התלבשו בדיוק כמו המוסלמים. הטלאי עוצב בצורות שונות בתקופות שונות, עד לצורת הטלאי שקבע השלטון הנאצי. אם כן, לטלאי יש היסטוריה ארוכה, והוא קדום בהרבה לתקופת השואה, ומכאן שהוא אינו טאבו, ומותר לי לגעת בו, ואף לרומם אותו".
אבל למה לגעת דווקא בלבוש שמטרתו היא לסמן את היהודי מבחוץ? מדוע לא לבחור בבגדים שאנו אלה שבחרנו לסמל את עצמנו בהם? מדוע לבחור דווקא במשהו כואב?
"לסימול היהודי יש היסטוריה ותוכן, ולפיכך להפוך ממסומן למסמן הוא דבר שווה ערך. לכן לקחתי את הטלאי והפכתי אותו ל'עדי', לתכשיט. במקום המילה JUDE, ששימשה כמילת גנאי, כתבתי עליו את ראשי התיבות של שם התערוכה. באמצעות הכלי שלי – האופנה – שיניתי פאזה, ומעכשיו הטלאי שהפך לתכשיט משמש אותי כתג זיהוי כדי להיכנס לתערוכה. כך אני מראה שאיני צריכה להתבייש בכך שאני יהודייה, אלא להפך – זוהי סיבת הימצאותי בתערוכה, ואני מביאה את זהותי אל תוך התערוכה פנימה. זו לא פרודיה, אלא גאווה".
בבגד שעיצבת לתערוכה שילבת גם בד ג'ינס. האם זה כדי להראות שהיהודי של היום הוא גם חלק אינטגרלי מהעולם הסובב אותו?
"המרתק בג'ינס, מעבר לצבע האינדיגו שלו, הוא הכוח שיש לו. יש בו משהו דמוקרטי שחוצה גבולות, שמצליח לחבר בין הגזעים והדתות בכך שהוא מוחק זהויות ומייצר שפת לבוש יום~יומית שמלכדת ולא מפרידה. איך יקטלגו את לובש הבגד שלי? האם יגידו שהוא יהודי? מזרחי? אוניברסלי? יש משהו אוטופי בחומר הזה, והבגד שיצרתי הוא משהו פנטסטי. זו אידאה של משהו שהייתי רוצה שיקרה כאן בפרט ובעולם בכלל – שנאבד את הפחד מהשונה ומהאחר".
בכל זאת בחרת בג'ינס עם פסים – דבר שאצל יהודי מתקשר מיד עם בגדי האסירים המפוספסים מן המחנות בשואה.
"מה שמרתק ומאתגר בעולם האמנות הוא שכל אחד מפרש אותו לפי עולמו הפנימי. הדבר היחיד שיש פה לכל הדעות הוא בד ג'ינס באריגת פסים, שזה הדבר הטבעי ביותר לחברת האופנה 'אושקוש' בייצור האוברולים שלה. לאחד זה יזכיר את המחנות בשואה, לשני את כתונת הפסים של יוסף, לשלישי – פיג'מת פסים, והרביעי אולי פשוט יראה בזה ג'ינס פשוט. את אותו דבר אפשר לומר על הגדילים שמשתלשלים מכיסי הבגד: לאדם הדתי הם מזכירים את חוטי הציצית, אבל לאחרים הם מזכירים את הנרתיק של האקדח. יש עוד מאפיינים בבגד שהם פרטיקולריים לאדם היהודי, אך עשויים להיתפס אצל כל אחד באופן אחר: בגב הבגד יש מעין שתי כנפיים, שמתוכן משתלשלים שרוולים. עבורי הן מסמלות את שלב המעבר מהמעוף והדמיון הדרושים למעצב, כלומר משלב הרעיון, האידאה, לשלב המעשה. אבל הן מזכירות גם את הנשים היהודיות באלג'יריה, שהתלבשו כך ונהגו לקשור את השרוולים הללו מאחורי גבן – כנראה כדי שלא יתלכלכו בזמן עבודתן.
"הפרווה שהשתמשתי בה מזכירה, למשל, את פרוות השטריימלים של יוצאי יהדות מזרח אירופה, אך היא מנהלת דיאלוג גם עם טקסטים של אדוארד סעיד בספרו 'אוריינטליזם', על אודות הפחד שמעוררת המיניות המזרחית אצל האדם המערבי, וגם עם עבודה של האמנית הסוריאליסטית מירית אופנהיימר – כוס תה עשויה פרווה. אבל גם כאן יהיו כאלה שיראו רק את הפרווה, בלי משמעויות נוספות. הבגד כל הזמן מתכתב עם כמה עולמות במקביל, ובכך מראה את מורכבות עולמו של היוצר ואת רב~גוניותה של היצירה".
ולא משנה לך אם הצופה מבחין בתפיסות הסמויות או לא?
"תבניות לבוש הן קודים שעל פיהם שופטים את הלובש אותם, אם נרצה ואם לא נרצה. הלבוש הוא כלי שבאמצעותו אתה מעביר תשדורת לגבי זהותך בחברה בתוך קונטקסט תרבותי בזמן נתון. מדובר בדבר משמעותי בעל אמירה נוקבת, והאמירה נשארת בעינה גם אם לא כל אחד ניחן בידע המאפשר לפענח אותה".
