מי שתופס את הציונות הדתית כסקטור לעולם לא יהיה מנהיג

מתן הדירות לעמותות ציונות דתיות על חשבון נזקקים אחרים, אינו מפתיע. מי שתופס את הציונות הדתית כסקטור ולא כדרך ושיטה, סופו וינהג מנהג הסקטורים וידאג רק לסקטור שלו

במידה ותשאלו סתם אדם ברחוב מהי עיר הבירה של מדינת ישראל התשובה תהיה ירושלים. עובדה פחות ידועה לאזרח הממוצע וידועה ללומדי התנ״ך היא שעיר הבירה הראשונה של ממלכת ישראל לא היתה ירושלים, אלא בתחילה הבירה הייתה באזור נחלתו של שאול המלך ולאחר מכן בתואר נשאה העיר חברון – בירת שבט יהודה.

דוד מלך בחברון שבע שנים, רק אחרי תקופה זו הוא כבש את ירושלים מדי היבוסים וכונן בה את בירת ממלכתו שבמהרה הופכת להיות בימי בנו לעיר המקדש. לאחר פיצול הממלכה קבעה ממלכת ישראל את ממלכתה בשומרון ועיר הבירה ירושלים חזרה להיות עיר בירה של חלק מן העם ולא עיר של כלל העם.

לא סתם בחר דוד בירושלים להיות עיר הבירה, לא סתם נבחר המקדש להיות בירושלים (מעבר לכך שעל פי המסורות הר הבית הנו מקום העקידה). המדרש מספר לנו שמעמדה של ירושלים היה מיוחד: ״תנא קמא סבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים, ורבי יהודה סבר: ירושלים נתחלקה לשבטים… מה היה בחלקו של יהודה – הר הבית, הלשכות והעזרות. ומה היה בחלקו של בנימין – אולם, והיכל, ובית קדשי הקדשים. ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה היה מזבח בנוי… ומי שאומר. ירושלים לא נחלקה לשבטים לומד מכך שנאמר שאין משכירין דירות בירושלים כי הדירות אינם שלהם". (תלמוד בבלי יומא יב.)

ישנם שתי דעות בנוגע לירושלים. הדעה השניה המובאת במדרש בשם רבי יהודה מלמדת אותנו שירושלים נחלקה בין שבט יהודה לשבט בנימין ומקום המקדש היה מוקד החלוקה. יהודה ובנימין הם שבטי המלוכה, דוד בא משבט יהודה ושאול בא משבט בנימין. חלוקה זו באה לרמוז לשתי השבטים שהמלוכה אינה נחלתם הפרטית, אין יותר עיר מלוכה בנחלתו של שאול ואין עיר מלוכה בנחלה של יהודה, עיר המלוכה היא על שבטית, על סקטוריאלית וככזו מצופה מן הנהגה להתנהג בהתאם.

הדעה הראשונה במדרש הנה עוד יותר מרחיקת לכת, ירושלים לא נחלקה לשבטים בכלל ועל כן אין רשות לבני ירושלים ולשלטון להשכיר דירות ירושלים, זאת מכיון שאי אפשר להשכיר ולעשות רווח ממה שלא שלך. ירושלים בפרט והנהגה בכלל אינם נחלתם של השבט של המלך אלא נחלת הכל לכל פעילות של המלך רק למען שבטו היא פסולה ולא ראויה, הנהגה היא הנהגה של כלל העם וככזו עליה להתנהג.

עקרון זה מלמד אותנו משהו מאוד חשוב על ההנהגה שראוי שתהיה לעם ישראל. הנהגה הישראלית אמורה לבטא רעיון, רעיון כלל ישראלי, רעיון רחב של חיבור עמוק וגדול בין כל העם, חיבור עמוק של כלל העם על כל שבטיו השונים לארץ וחיבור עמוק של כלל העם לקדוש ברוך הוא – דרך הנהגה זו כל העולם כולו מצופה שיתחבר להקב״ה- בחיבור כלל עולמי.

תנאי ראשוני להנהגה הנו ויתור על הסקטוריאליות, סקטור הוא סקטור והוא לעולם לא ינהיג. מי שבתור מנהיג דואג רק לסקטור ממנו הוא בא, הוא אינו מנהיג, על אף אם הכוונה היתה טובה והכסף ניתן לסקטורים שעושים מעשים טובים.

השחיתות שנחשפת והולכת בהקשר של מתן דירות לעמותות ציונות דתיות (מענין שגם במדרש שצוטט לעיל הדיור היה הדוגמא איך אסור לשכבה השולטת להתנהג) על חשבון נזקקים אחרים, אינו מפתיע. מי שתופס את הציונות הדתית כסקטור ולא כדרך ושיטה, סופו וינהג מנהג הסקטורים וידאג רק לסקטור שלו.

אכן יש בעם שבטים שונים, אך ההנהגה נבחרה להיות בירושלים שלא נחלקה לשבטים מתוך הבנה ברורה שעל המנהיג להתייחס לכל אזרח, לכל שבט, שווה בשווה.

מי שרוצה שדרכו תנהיג יהיה חייב לוותר על הסקטוריאליות, מי שרוצה להיות סקטוריאלי, שלא ישאוף להנהגה, כשמנהיג ציבור דואג לסקטור מסוים באופן מעודף, כאשר מנהיג הוא סקטוריאלי – זה נקרא שחיתות.

הכותב הוא ר"מ בישיבת פתח תקווה המתחדשת וחבר הנהלת תנועת נאמני תורה ועבודה 

 

לכתבה המקורית באתר "כיפה"