היריבות בין הזרמים עולה ארצה

כאשר רבנים מסוימים כינו את עמיתיהם הליברלים-יחסית בתואר 'רפורמים' או 'ניאו-רפורמים',[i] היה ברור לכל בר-דעת שדבריהם המקוממים מופרכים ומשוללי יסוד. שנים אחדות מאוחר יותר התייחס הרב שלמה אבינר לחוגים מסוימים ביהדות הדתית כ'ניאו-קונסרבטיבים'.[ii] טענה זו בדבר הדמיון שבין דתיים ליברלים בזמננו לבין ניאו-קונסרבטיבים ראויה לעיון ולדיון, שכן בניגוד לתנועה הרפורמית, היהדות הקונסרבטיבית מחייבת את קיום ההלכה, אך סבורה שזו צריכה לעבור שינויים באופן מדוד, שקול והדרגתי בהתאם לתמורות שמתרחשות בעולם שבו אנו חיים. התמורות בפרקטיקה הדתית שהתחוללו בשנים האחרונות בחוגים הליברליים של האורתודוקסיה המודרנית אכן מאתגרות את קווי התיחום שבין היהדות האורתודוקסית לזו הקונסרבטיבית, ולאתגר זה ראוי להתייחס בכובד ראש. עובדה היא שסוגיות הלכתיות שנדונו בתנועה הקונסרבטיבית וזכו למענה ליברלי עלו בשנים האחרונות על שולחנם של אורתודוקסים מודרנים, וזכו ליחס דומה.

בטרם אתייחס לגופם של הטיעונים בדבר הגדרתם של דתיים ליברלים בישראל כניאו-קונסרבטיבים, ראוי לתת את הדעת לשאלה: מדוע יש משמעות כלשהי לשאלות ההגדרה, התיוג והשיוך של יחידים וקהילות בישראל? שאלה זו מאתגרת במיוחד לאור העובדה שרוב הציבור שבו מדובר אינו מעסיק עצמו בשאלת הזרמים, אלא פשוט זורם. בניגוד לקהילות בארצות הברית, בתי הכנסת בישראל אינם משייכים את עצמם לזרם כזה או אחר, ואינם נדרשים לשאלה איזה רב עליהם לבחור. הדתי הליברלי בישראל רואה את עצמו בר-סמכא לקבוע לעצמו את דרכו בפרקטיקה ההלכתית, ואם ירצה בכך הוא עשוי לשקול עצה ממלומדים שונים ומגוונים המצויים בעולם ההלכתי. מדוע אפוא עליו להעסיק את עצמו בשאלת ההגדרה העצמית?

גם מבחינה עקרונית אין לכאורה טעם בהתאמת אנשים וקהילות לזרמים קונקרטיים, שהרי בעולם האמת שלאחר החיים בוודאי לא יקוטלגו אנשים לפי זרמים, ובעולם האמתות שבו אנו חיים יש לקבל האמת ממי שאמרה, ולעשות את המעשים שראוי ורצוי לעשותם. אכן, קביעת הגדרות וגבולות היא צורך של ממסדים חברתיים וציבוריים, אך היא אינה נחוצה, לכאורה, להכרעות האדם כאינדיבידואל. כמו כן, העיסוק בגיבוש הגדרות ובקביעת גבולות הוא בדרך כלל צורך של בעלי הקו השמרני והמחמיר יותר, שחוששים מזליגה אל התחום הליברלי המסוכן והאסור בעיניהם. הליברל עצמו חושש הרבה פחות מזליגה אל התחומים האפורים.

חרף כל האמור לעיל, עובדה היא שתודעת הזיקה והשייכות האידיאולוגית טבועה בתבניות החשיבה האנושיות, והיא ניזונה ככל הנראה הן מצורך חברתי עמוק והן מפעולתה על גיבוש הזהות של האדם. שאלת השייכות מאתגרת וחיונית לצורך השיפוט העצמי של האדם והקהילה. בין אם האדם חותר לגיבושן של אמתות מוחלטות ובין אם הוא מאמין שכל אמת היא חלקית, יחסית וסובייקטיבית, קביעת השייכות של טיעונים ופעולות מסייעת לגיבוש התפיסות האישיות בהציבה בפני האדם והקהילה מראה מסוימת. כמו כן אם אדם או קהילה מזהים שעמדותיהם  מקובלות בתנועה זו אחרת, הם עשויים לבחון אימוץ של עמדות נוספות של אותה תנועה, ועשויים לחוש כלפיה הזדהות ולתמוך בה.

לעניין זה יש משמעות שאין לבטלה במחי יד במיוחד בזמננו, כשנדמה שהתחרות והיריבות בין הזרמים עולה ארצה. במאה התשע-עשרה זירת המאבקים בין הזרמים הייתה באירופה; במאה העשרים היא עברה לארצות הברית, ובמאה העשרים ואחת היא הולכת וגוועת בארצות הברית, אך מתעצמת ומתגברת בישראל. נושאים הקשורים למעמדה של היהדות הלא-אורתודוקסית בישראל דוגמת גיור, נישואין, שימוש במקוואות, תפילה ברחבת הכותל ועוד, עלו על סדר היום של החברה הישראלית ממש בתקופה האחרונה. נושאים אלו ממחישים את העובדה שמאבקי הזרמים אינם שייכים רק למאה שעברה, אלא הם חיים ובועטים כאן ועכשיו. הם רק עברו תהליכי שינוי, ואם במאה התשע-עשרה הם התמקדו באמונות ובאידיאולוגיות, ובמאה העשרים הם עסקו בשאלת שיתוף הפעולה ובתחרות על קהילות וקהלים בצפון אמריקה, הרי שכיום מתמקדים המאבקים בשאלות ההכרה הממלכתית בישראל. כיוון שכך, נודעת להגדרת השייכות משמעות רבה כאן ועכשיו, ולא בכדי היא מהווה עילה לפולמוסים, לפילוגים ולפלפולים.

במאמר זה אינני דן בשאלת ההכרה הממלכתית, ואינני מתפלמס עם הזרמים הלא-אורתודוקסיים. מטרתי היא להתייחס לביקורת של היהדות הדתית השמרנית, שמבקשת לשרטט קווי תיחום לאורתודוקסיה בישראל, ולהותיר מעבר לגדר את הדתיים הליברלים.

בלי תיוגים

כדי לבחון את הטענה הכללית בדבר זליגה של יהודים אורתודוקסים לכיוון הקונסרבטיבי, אתייחס בקצרה לנושאים שעליהן יצא קצפו של הרב אבינר, שביקורתו, אשר נוסחה בתמציתיות ונכתבה בשיטתיות ובשיקול דעת, משקפת כמדומני את הביקורת השמרנית הרווחת.

הרב אבינר מוצא אצל הדתיים שאותם הוא מבקר לקות באמונה. הוא קובע  כי "בכל דור ודור יצר הכפירה מתחדש, ובכל דור ודור קמים להם לא-מאמינים מסוג חדש, עדת קורח, נוצרים, צדוקים, קראים ועוד ועוד". כחוליית המשך בשלשלת הכופרים של כל הדורות מונה הרב אבינר את "הרפורמים הטוענים שהתורה אינה מן השמים", את הקונסרבטיבים הסוברים "שהתורה היא שמימית", אך "למעשה התורה גם משתנה תחת ידיהם", ואת אלו מהציבור הדתי שלוחצים "לערוך שינויים בהלכה כדי להתאימה לחברה". כל אלה נמצאים, לדעתו, ברצף אחד מבחינת עיקר האמונה המופיע בי"ג העיקרים של הרמב"ם שלפיו "התורה לא תהא מוחלפת".

תחילה, ברצוני להביע הסתייגות עקרונית מניהול ויכוחים ודיונים באמצעות הדבקת תוויות לאנשים, ושיוכם לקבוצות מסוכנות מן העבר. שיטה זו חוטאת לאמת וחוטאת חטא שבין אדם לחברו. היא מסייעת לרבנים לנכס לעצמם מונופול בלעדי על עמדות תורניות, לגבש קו נוקשה, ולאחר מכן לתייג כל מי שמחוץ לאותו קו כאויב הדת. גישה זו פסולה בעיניי, והיא מרחיקה מאהבת תורה וממעיטה שלום בעולם.

גישה זו, המעניקה ליהודים תיוגים של מאמינים או כופרים, ממשיכה את דרכו של הרמב"ם, שהגדירה את הזהות היהודית באמצעות עיקרי אמונה דוגמטיים. תפיסה זו הייתה שנויה במחלוקת עוד בזמנו של הרמב"ם, וכפי שהראה פרופ' מנחם קלנר בספרו האחרון אמונה שאינה מגיעה לעיקר,[iii] היא אינה עולה בקנה אחד עם המסורת היהודית הקלאסית שעיצבו חז"ל. מסורת זו מגדירה יהודים על פי הפרקטיקה הדתית שלהם, ולא בהתאם לתפיסותיהם התיאולוגיות. כשאנו מדברים על דפוסים של אמונה ושל זהות יהודית בזמננו, קשה לבצע הבחנות דיכוטומיות בין מאמינים לבין מינים, כופרים ואפיקורסים, כפי שעשה הרמב"ם בשעתו, שכן מפלס האמונה אצל יהודים והגדרת זהותם העצמית התגוונו מאוד, והם נעים על פני מנעד רחב של אפשרויות מורכבות, שאף משתנות לעתים באופן דינמי.

אכן, אף הרב אבינר במאמרו מפרט רשימה של חטאים של הדתיים המודרנים או הליברלים. הוא מצרף מספר נושאים השונים מהותית זה מזה, ומנסח אותם בהקצנה חריפה. הללו רוצים לדבריו "גיור בלי מצוות, ערבוב גברים ונשים למחצה לשליש ולרביע בבית-כנסת ובכלל, כשרות בלי שבת, מתן לגיטימציה למשכב זכור, נישואי תערובת ושאר פסולי חיתון, בגדים לא צנועים, הריון בלי נישואים, הנהגה ציבורית נשית ועוד". הדברים מנוסחים כרשימת חיסול של היהדות ההלכתית, ובאופן טבעי הם עשויים לעורר התקוממות בלב יהודים שומרי מצוות, אולם מדובר בעניינים השנויים במחלוקות לגיטימיות בין עמדות שונות שמצויות בתוך השדה ההלכתי. להלן לא אעסוק בנושאים הכרוכים במדיניות הלכתית שנתונה למרותם של בעלי סמכות רבנית, דוגמת גיור ומתן תעודות כשרות,[iv] אלא אעמוד בקצרה על הנושאים הנוגעים לדתיים המודרנים כאינדיבידואלים, ומכאן גם לקווים המבדילים ביניהם לבין קונסרבטיבים מצד אחד וחרד"לים מצד שני.

האמנם ניאו-קונסרבטיבים

 

בעניין "לגיטימציה למשכב זכור", כמי שהיה הראשון לשאת את דגל הסובלנות וההכלה ביחס להומוסקסואלים ולסביות בקהילה האורתודוקסית,[v] אני משמש באופן אישי מושא להתקפות של רבנים, כמי שכביכול "מעניק לגיטימציה". ואולם במאמריי, בתשובותיי ובהרצאותיי אני שב ומדגיש שאינני יכול לתת כל לגיטימציה למה שהתורה אסרה. זאת בניגוד לגישה שהתקבלה בתנועה הקונסרבטיבית בשנת 2006, שלפיה הומוסקסואלים מוצהרים יוכלו לשמש כרבנים ובכל תפקיד הנהגה אחר בתנועה, וניתנה הכרה לזוגיות הומוסקסואלית. התפיסה הדתית הליברלית לא עושה זאת. היא כן גורסת שאין לשפוט אדם בגין נטיותיו, שאסור להדיר את ההומוסקסואל מעולם ההלכה והמצוות, וכי יש לגלות הבנה לבעיותיו ולמצוקותיו ולאפשר לו לתפקד בחברה הדתית. הוויכוח ביני ובין עמיתיי לבין הרב אבינר ועמיתיו נסב על שאלות השנויות במחלוקת באשר להשלכותיה של מדיניות ההכלה, בנוגע ליכולתם של אנשים לשנות את נטיותיהם המיניות ובשאלות נוספות שלא כאן המקום לפרטן. איננו מקילים במשכב זכר, אלא מחמירים בכלל הגדול בתורה: "ואהבת לרעך כמוך".

הרב אבינר התייחס ל"בגדים לא צנועים", אולם גם הדתיים הליברלים מקבלים את ערך הצניעות. ברם, הצניעות מחייבת להבין שלא כל לבוש שאינו עומד בקריטריונים ובמדידות המופיעים בספרי הרב אבינר חורג מגבולות ההלכה. כל מי שזוכר כיצד התלבשו נשים דתיות בדור מקימי המדינה, יודע איזו התקדמות חלה בתחום זה, אף בקרב מי שהרב אבינר מגדיר כלא-צנועות, ועדיין איש לא הגדיר את אותן נשים "נאו-קונסרבטיביות".

בעניין "הריון בלי נישואים", עדיין לא פגשתי אישה דתייה שוויתרה מרצונה על זוגיות ומשפחה. השאלה שעל הפרק היא באשר לאותן נשים שרצו וניסו, השתדלו והתאמצו להקים בית בישראל, ובהגיען אל סף גיל המעבר רואות שאין הדבר עולה בידן, והן זועקות כרחל אמנו: "הבה לי בנים, ואם אין מתה אנוכי". הרבנים השמרנים סבורים שעליהם לאטום אוזניהם לזעקתן. ואילו הדתי שרואה לנגד עיניו את הצורך האנושי, הנשי והאישי העמוק, ואת האפשרויות החדשות שנפתחו בזמננו, תוהה, כדברי חז"ל במדרש, על תשובת יעקב לרחל: "האם כך עונין את המעיקות?"

הרב אבינר מתייחס ל"ערבוב גברים ונשים בבית הכנסת", ובכך מתכוון למניינים הנקראים בטעות 'שוויוניים', אף שהם רחוקים מלהיות שוויוניים באמת. בארצות הברית מקובל לקרוא להם 'מניינים שיתופיים', כיוון שהמשתתפים בהם מעדיפים את הנאמנות להלכה על פני מימוש מלא של שוויון לנשים. קיומם של המניינים הללו כרוך בוויתור גדול של נשים, המורגלות בשוויון גמור בכל תחום בחייהן, אך נכונות להתפשר למען ההלכה על שוויון מלא בעבודת ה' הקהילתית. צעדי הוויתור וההקרבה הללו, שנועדו לשמר את הנאמנות ההלכתית, מבחינים היטב בין מניינים אלו לבין המניינים הקונסרבטיביים, שהם שוויוניים לכל דבר ונשענים על שינויים מפליגים בהלכה.

גם בנושא הזה, השמרנות הדתית אינה ערובה לשימור האינטרס הדתי. המצב שבו נשים יכולות למצות את כישוריהן ולממש את עצמן בכל תחום, ואילו בתחום הדתי הן מודרות כליל מכל נוכחות פעילה, הוא אפשרי בהחלט עבור שומעי לקחם של הרבנים השמרנים, אך הוא הרסני מבחינה דתית עבור אלו שאמונים על ערך השוויון והוא עיקרון שבנפשם. עבור אותו ציבור, השתלבות נשים בעשייה בתורה ובמצוות אינה משרתת רק את הפמיניזם, אלא היא חיונית ביותר עבור היהדות עצמה.

הרב אבינר אף הזכיר "הנהגה ציבורית נשית", ואם גם זה לחטא חמור יחשב, הייתי מוסיף עוד רשימה ארוכה של חטאים שמעידים על כפירה גמורה, כגון: לימוד תורה של נשים, חגיגת בת מצווה לבנות, נהיגה ברכב, יציאת נשים לעבודה, נשים במועצות דתיות ועוד כהנה וכהנה. כל אלה וכיוצא באלה נחשבו בשעתו לאיסורים חמורים, החותרים חתירה מסוכנת תחת יסודות תורת ישראל, ומשרכים את דרכן של בנות ישראל. אי אפשר שלא להיזכר בדברי הראי"ה קוק על האיסור להשתתפות נשים בבחירות, ולתהות: האומנם כל תופעה חדשה היא בגדר "חדש אסור מן התורה"?! והאם רבנים צריכים להתייצב תמיד כנגד רוח הזמן, או שיש לבחון כל דבר לגופו, ולאסור רק את מה שחייבים לאסור. הרב קוק בתשובתו המפורסמת על שימוש בשמן שומשמין, סבר, כידוע, שאם רבנים יאסרו את המותר, לא ישמעו להם כשיאסרו את מה שבאמת אסור.

לא בלי חשש

הביקורת של אלו שרואים בדתיים הליברלים סוג חדש של קונסרבטיבים נועדה אמנם לבצע דה-לגיטימציה מידית של אותם אנשים, ולקבוע שהפרקטיקה הדתית שלהם חצתה את הקווים האדומים של היהדות ההלכתית, האורתודוקסית. ברם, דומני שמה שמטריד יותר את המבקרים הוא החשש מפני העתיד. הם באים להתריע מפני הצטרפות עוד ועוד אנשים לביטויים המתחדשים של היהדות המודרנית, ולהזהיר שהללו הולכים באותו נתיב שבו צעדו הקונסרבטיבים, מסלול שהוביל להתרחקות מופרזת מן ההלכה. כפי שכותב הרב אבינר, הדתיים הליברלים מאמצים את התפיסה שלפיה ההלכה נתונה להשפעה היסטורית מתמדת, וצריכה להתאים את עצמה לאורחות החיים של הציבור על מנת שתישאר רלוונטית. כיוון שכך הם עלולים לגלוש במדרון החלקלק ולשנות את ההלכה עוד ועוד.

החששות הללו אינם משוללים כל יסוד. כך, לדוגמה, ניתן לראות, בארץ כמו גם בארצות הברית, כיצד נוצרת גלישה ממנייני תפילה שיתופיים למניינים שוויוניים, וממניינים  עם מחיצה לכאלה המסתפקים בהפרדה בלבד.  דוגמה עכשווית לתחום שבו בעיית הגלישה הזו נראית רלוונטית הוא התחום של מינוי נשים לתפקידי רבנות בקהילות. לא כאן המקום לדון בגופו של עניין, אך יש להכיר בכך שהוא עשוי לחולל בהדרגה שינויים בפרקטיקה ההלכתית. כאשר תסיים הרבנית (או הרבה) את שיעורה ויעמדו תשעת הלומדים להתפלל ערבית, יהיה זה אך טבעי שמי שמלמדת את שיעורי התורה תיספר למניין. אם יהיה קושי כלשהו בהתקנת מחיצה בחדר הלימוד, לא יתקשו המתפללים לוותר עליה. שינויי הלכה אלו אכן נוצרו בתנועה הקונסרבטיבית. לפיכך, אפשר בהחלט לטעון שאין שום בעיה הלכתית בכך שאישה תשמש כרב, אך מנגד אין להתכחש לכך שהדבר עשוי להיות יריית פתיחה בתהליך של קבלת שינויים הלכתיים דומים לאלו שהתקבלו בתנועה הקונסרבטיבית.

אני מפיג את החששות מלבי בשל שני גורמים: האחד הוא המודעות לכך שיש מחיר למאבק בשינויים, והוא אינו נופל מהסיכון שקיים בהכלתם או אף בחבירה אליהם. המחיר הוא התנתקות מוחלטת של אנשים דתיים שאינם מוכנים לוותר על מכלול העקרונות והערכים המודרני-ליברלי. הם רוצים בשילוב של העולם הדתי והעולם הליברלי באותו סל, ואם יכריחו אותם לבחור בין שני הסלים, יתקיים הכלל ההלכתי "תתאה גבר", וערכי החול יגברו על הקודש.

הגורם המשמעותי יותר טמון בעיניי בשאלה: מהו בסיס-האם של האנשים שבהם מדובר? במאמרו גורם הרב אבינר לקוראיו לחשוב שהתנועה הקונסרבטיבית צמחה בדיוק כמו שפועלים הדתיים המודרניים בימינו. הלכו אנשים שומרי תורה וביקשו להם התאמות לרוח הזמן, והחלו לעשות בהלכה "שינויים מודרגים", כלשונו, עד שיצאה תנועה חדשה שסטתה כליל ממחויבות להלכה. דא עקא, שאין כל דמיון בין הנדון לראיה. התנועה הקונסרבטיבית לא יצאה מתוך העולם האורתודוקסי אלא מתוך התנועה הרפורמית. הרב זכריה פרנקל פרש בשנת 1854 מהתנועה הרפורמית, לאחר שזו הרחיקה לכת יותר מדי לטעמו. התנועה הקונסרבטיבית, החל מראשיתה באירופה ועבור בהמשך התפתחותה בארצות הברית, צירפה אליה עוד ועוד יהודים שלא ינקו מעולמה של תורה, אלא גדלו בתוך העולם הנוכרי ותרבותו. ההתמודדות הרוחנית הקשה והתובענית בתוככי החברה והתרבות האירופיות והאמריקניות, כמו גם התחרות עם הזרם הרפורמי, הביאו לכך שרוב מניינם ובניינם של חברי התנועה הקונסרבטיבית רחוקים משמירת הלכה.

שונה המצב בתכלית בנוגע לדתיים הליברלים בישראל. הללו הם בדרך כלל בשר מבשרה של החברה הדתית האורתודוקסית. הם גדלו במשפחות דתיות, התחנכו במוסדות דתיים מקובלים, ואליהם הם אף שולחים את ילדיהם. יהודים אלו מקיימים אורח חיים של שמירת מצוות, והם חיים בתוככי ההוויה הישראלית הדתית. הרב אבינר קורא להולכים בדרכו להתנהג כחרדים ולגנות את הדתיים המודרנים, שכן לדעתו אם "נירדם בשמירה", הללו יכפפו את ההלכה כליל לשינויי החברה בדומה לקונסרבטיבים. בטענה זו יש הגזמה רבה, שכן יהודים אלו לא הפליגו  מאי רפורמי גדול המצוי בלב האוקיינוס, אלא יצאו לדרכם מבסיס האם שביבשה, והם חותרים להישאר בקשר עין עם בסיס האם הזה. הקרקע המוצקה של ההלכה היא מושא ההתייחסות שלהם, והמגדלורים שמהם הם מתרחקים בקצב מדוד הם הרבנים והפוסקים המקובלים בציבור הדתי.

אף אני סבור שלא כדאי "להירדם בשמירה" בעת הפלגה בים גבה-גלי, אולם לדעתי, חילוקי הדעות שעולים חדשות לבקרים מתקיימים בתוככי המרחב הלגיטימי של השיח ההלכתי, ואם העולם הדתי בישראל ישכיל להכיל אותם, ולא יאמץ את שיטות ההוקעה והמחאה של היהדות החרדית, הגיוון של הקיום הדתי בן זמננו יאפשר לאנשים שונים להצטרף לספינות שונות, ורובן ככולן יחזרו לחוף מבטחים לשלום.

[i] ראו דברי הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת-גן: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3741670,00.html

ודברי הרב אליהו זייני, ראש ישיבת ההסדר "אור וישועה" בחיפה ורב הטכניון לשעבר: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3745073,00.html

[ii] http://www.kipa.co.il/now/62122.html

המאמר פורסם גם בעלון 'באהבה ובאמונה' בהוצאת מכון מאיר לפרשת אחרי-מות-קדושים תשע"ה, גיליון 1015 תחת הכותרת: "היזהרו מניאו-קונסרבטיבים".

[iii] מנחם קלנר, אמונה שאינה מגיעה לעיקר: במה נבחנת יהדות, ירושלים 2016, עמ' 26-13. ראו עוד את הדיון החשוב שעורך המחבר בנושא: "כיצד לחיות עם יהודים אחרים?", עמ' 86-74.

[iv] התייחסתי לנושאים אלה בקיצור נמרץ במאמר התגובה שלי לרב אבינר, ראו: http://www.kipa.co.il/now/62156.html

[v] ראו מאמריי: "עמדת היהדות בשאלת היחסים בין בני מין אחד וקווים מנחים ליישומה בחינוך", בתוך: מים מדליו, שנתון המכללה ע"ש ליפשיץ לחינוך, י-ם תשנ"ו, עמ' 251-233. "סלידה, סובלנות או מתירנות, על יחס היהדות להומוסקסואליות", דעות, גיליון 11, טבת תשס"ב, אוגוסט, 2001, "לחתור כדי לא לטבוע", דעות, גיליון 50, טבת תשע"א, דצמבר 2010.

המאמר פורסם בדעות 75 סיון-תמוז תשע"ו יוני-יולי 2016

כפתור דף ראשי לוביץ