אמונה בצבא-פרק א: קידוש ה’ בחיי היום יום

 

 

 

 

פרק א’

קידוש השם בחיי היום-יום

המטרות

1.    התלמיד יֵדע, שמשמעות “קידוש השם” אינה דווקא במסירת הנפש בשעת גזירה, אלא בגילוי קדושת החיים בחיי היוםיום.

2.    התלמיד יבין, כי בחייו האישיים, ובפרט בעת שירותו הצבאי, יושם דגש עיקרי על ערכו כאדם, על מידותיו ועל התנהגותו עם חבריו.

שלב א’ – פתיחה

נבקש מכל תלמיד לרשום על פתק, מה הוא, לדעתו, “קידוש השם” או לתת דוגמא אחת שעולה בדעתו בשומעו את המושג. נאסוף את התשובות (בע”פ או על הלוח) ונגלה, מן הסתם, תופעה מוכרת – אצל מרבית הנשאלים נתפס “קידוש השם” כאקט של מסירות נפש והקרבה עצמית בשעת גזירה או שמד. (אם במקרה לא בלטה התופעה במשאל זה, נשאל: מה לדעתם היו עונים רוב הנשאלים האחרים…).

לאחר מכן, נציג בפני התלמידים שישה סיפורים (אפשר לקרוא אותם בפניהם ואפשר לצלם את הטקסט בהגדלה ולהדביקו על בריסטול שיוצמד לשני צידי הלוח).  נרמוז לכך, שבאירועים שיוצגו להם מדובר על התנהגות של אנשים מאמינים בה’, שומרי תורה ויודעי תפילה.

הקטע הראשון מתאר אירוע שהתרחש במהלך השואה, ואילו חמשת הקטעים  הבאים מתארים את התרשמותם של חבריו של נועם כהן ז”ל מהנהגותיו בעת שירותו. נבקש מהתלמידים להתייחס לשני התיאורים, לומר את אשר בליבם ולהעריך, אם ניתן, איזו משתי צורות ההתנהגות עונה יותר לקריטריון של קידוש ה’, כפי שהם מבינים את המושג.

צריך, כמובן, להיזהר מיומרה לשפוט חלילה את גודל מסירות נפשם של אלו ואלו. ההשוואה היא רק לצורך בירור המושג. אפשר גם לשאול – ללא עריכת השוואה – האם גם את הסיפורים על נועם ז”ל ניתן להגדיר כקידוש ה’.

מושגים כגון “קידוש השם” ו”חילול השם” עלולים להיתפס כמוגזמים, ואף קיים תמיד החשש שבשימוש מופרז ולא מדויק עלולים אנו ליצור תופעה של “פיחות מושגים”.

אף על פי כן בחרנו להשתמש בביטויים אלה המופיעים בכל מקורות ישראל ובתולדות ישראל.

קטע I: המצעד בטלית ובתפילין

ביום ה’ בבוקר, 26 ביוני 1941, פרצו הנאצים לבית-המדרש הישן של קובנה, בהדרכתם של שכנינו הליטאים “הטובים” וציוו להפסיק את התפילה. הם ציפו לבהלה ולמהומה. אך טעות הייתה בידם. היהודים עמדו כמקודם, עטורים בטלית ובתפילין; איש מהם לא בכה. הם ניצבו במקומותיהם, איש לא זע. לא נשמעה אנחה, רק תפילה בלחש.

רבים ודאי החלו באמירת וידוי, אך איש מהם, לא מן הזקנים ולא מן הצעירים, ממש אף אחד, לא בכה ולא התחנן על נפשו בפני המרצחים. באומץ-לב ובשקט הישירו היהודים את מבטיהם לעבר העיניים הרצחניות. לאחר רגע נתאוששו הנאצים מתדהמתם והתנפלו במכות-רצח על המתפללים. לאחר זמן הובילום בחוצות קובנה מוכים, מעונים ופצועים, אך איש לא נפל ברוחו. הם צעדו בשקט ובשלווה, עטופים בטליתותיהם ועטורים בתפיליהם, כאילו צעדו במצעד צבאי. כך הובילום אל האגם, ושם ציוו עליהם לחפור בורות. עטופים בטליתות חפרו את הבורות, כשבראשם מתנוססים תפילין של ראש – והכול בשקט וללא בהלה. איש לא השלה את עצמו ביחס לגורלו, אך גם ברגעים האחרונים לא נשברו.

מסביב התאסף אספסוף של אנטישמים ליטאיים, שהחלו להתגרות ביהודים. אך הללו לא הגיבו והמשיכו בתפילותיהם בכוונה עצומה, בהתלהבות קודש. הם פתחו באמירת וידוי, בהמשיכם לחפור את הבורות, ולא שעו כלל לנעשה מסביבם.

כאשר ירו בהם הנאצים והם כרעו ונפלו, נשמע ניגון של אמירת תהילים – ניגונם המלבב והנרגש של יהודי ליטא באמירת תהילים של נעים זמירות ישראל, וכך נפלו קדושי בית-המדרש הישן לתוך הקברים שכרו לעצמם.

כאשר שוחררתי באוגוסט 1944, פתחנו את הקברים, כדי להביא את הקדושים לקבר ישראל, בבית-העלמין של סלובודקה, והנה – פלא! חלק מן הקדושים היו עדיין עטופים בשארית טליתותיהם.             

                                 מרדכי אליאב (עורך), “אני מאמין”, עמ’ 59-58, 

                                                        מוסד הרב קוק, ירושלים תשמ”ח

קטע II: חברים מספרים על נועם כהן ז”ל

הקטעים לקוחים מתוך הספר “נועם כהן”, הוצאת “דרכי נועם כהן”

חבר מהסיירת: “היה עשר בלילה יום ששי, אתה זוכר?, הפעולה נגמרה. לחלק מהאנשים זה נגמר מאוד מהר. מתקפלים מהר ונוסעים כל אחד לביתו. אבל נועם היה צריך אז לקפל את המינהלות, הלוגיסטיקה, לקפל את כל מה שמקפיצים, רכבים ואמצעים מיוחדים, וכל אחד רוצה אחרי האירוע להגיע ישר הביתה וזהו. באוטו שלו. והגיע המצב לידי כך שבן אדם אחד היה צריך לנסוע בשלושה רכבים. בקיצור, הגיעה השעה תשע או עשר בערב, ליל שבת, וכולנו נכנסנו למכוניות, מחללי שבת שכמותנו, ונסענו לנו ונועם הלך ברגל לפתח תקוה. רק אחר כך הוא סיפר לי, שהוא דאג לא להגיד לאף אחד מאתנו. שאלנו: נועם אתה עולה? אז הוא אמר לי: לא. או קיי, אז הוא הלך משדה התעופה בן גוריון איזה 15 קילומטר. ביום ששי בלילה אחרי שהוא היה עסוק ולחוץ כל היום”.

(עמ’ 69)

איציק, איש שב”כ: “כשנועם ואייל הגיעו לנפה, אני, בתור דתי לשעבר, עקבתי אחריהם בסקרנות לראות מתי הם יישברו. אמנם שניהם עברו כבר את המבחנים של הצבא ועמדו בהם, אבל הייתי בטוח שבאיזה שהוא שלב הם יתחילו “להחליק”. זה לא קרה. בתור אחד שיודע, הדהימה אותי ההקפדה על נטילת ידיים ועל מנחה, על תפילות ותפילין וברכות”.

(עמ’ 104)

אייל, איש שב”כ: “בצבא תמיד הרגשתי די חריג, הייתי דתי יחידי בפלוגה, כשאתה מוריד את הבגדים ויש לך ציצית עליך, או שאנשים בכלל לא יודעים מה זה, או שואלים אותך פשוט מה זה, או שיודעים אבל זה נראה להם מוזר: מה, גם בצבא אתה צריך את השטויות האלה? ודווקא כאן בשירות, ודווקא כדתי, הייתי מאוד מופתע לראות בן אדם שמקפיד על ציצית ועל שלוש תפילות ביום. אני זוכר, שכשראיתי את נועם באחד השבועות הראשונים של הקורס מוריד חולצה וראיתי ציצית, הייתי מאוד מופתע. כי נועם מאד לא נפנף בדתיות שלו כלפי חוץ. כשראית אותו בלי כיפה יכולת בהחלט לחשוב שהוא חילוני, לא בגלל שהוא היה בלי כיפה, אלא בגלל שלא היתה לו התנהגות של “דוס” אופייני, בכלל לא. זו אווירה שאתה מקרין, זו אווירה שאתה כזה פתוח. חשבתי שנועם הוא איזה דתי “חפיפניק” ופתאום אתה רואה ציצית והקפדה על תפילות, זה די הפתיע אותי”.

ערן, איש שב”כ: “אין לי רקע דתי ולכן הבחנתי פחות בניגודים אצל נועם. לא היה לי שעון מעורר. הייתי מתעורר ורואה את נועם מתפלל מעלי, מזה הייתי מתעורר כל בוקר. זה הגיע למצב שהייתי מוכרח לבדוק עד כמה הוא מוכן ללכת. זה התחיל בזה שאני הייתי מתגרה בו, הייתי נשאר במיטה ומסתלבט והוא היה חייב לקום יותר מוקדם. הניגוד הכי קיצוני היה שנשארנו שנינו ללמוד עד מאוחר בלילה. נועם הרגיש, שהוא עדיין לא מספיק מוכן להכתבה בערבית. התעוררתי בבוקר וראיתי את נועם גומר להתפלל ובלי להוריד את התפילין בכלל תופס את הטבלה וקורא את המילים. דיברו כאן על דברים שנחרטים בזכרון, בשבילי לראות אדם דתי, שקורא הכתבה של מילים בערבית עם תפילין על הראש, זה דבר שייחרט בזכרון”.

(עמודים 106-105)

מתוך פינת ההנצחה לנועם כהן ז”ל בסיירת מטכ”ל

נולד בירושלים בג’ באלול תשכ”ו (19.8.1966). למד בביתהספר הדתי “מימון” ובתיכון הדתי “הימלפרב” בירושלים. היה חניך ומדריך ב”בני עקיבא”.

התגייס לצה”ל בסתיו תשמ”ה – נובמבר 1984. לאחר שנפגע ברגלו בטירונות בגולני נמצא מתאים לשרת ביחידה [= סיירת מטכ”ל] כמש”ק. סיים קורס קצינים ושימש כקמב”ץ. תפקידו האחרון ביחידה היה קמב”ץ בכיר. בסתיו 1990 התגייס לשב”כ תוך ויתור על תפקיד קצין אג”ם ביחידה. בשב”כ היה רכז ברמאללה. בב’ באדר תשנ”ד (13.2.1994) נפל בקרב עם מחבלים בעיר זו. נטמן בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים. בן עשרים ושבע וחצי במותו.

“נועם כהן – מלח הארץ, מהאנשים שכולנו, בסופו של דבר, חייבים להם את יכולתנו לחיות פה” (הרמטכ”ל, רא”ל אהוד ברק, י”א בניסן תשנ”ד/ 23.3.94).

קטעים אלה הינם דוגמאות בלבד וניתן להביא תחתיהם אחרים, אולם, חבל להחמיץ את הדיון העקרוני. הבא את תלמידיך להעמיד זה מול זה מעשה הירואיטיפוסי של “קידוש השם”, ומעשה פשוט, טבעי ו”אפרורי” שכדוגמתו מתרחשים רבים מדי יום. לכאורה, אי אפשר לבחון את שני המקרים על פי אותה אמת מידה, אבל זו בדיוק הטעות אותה ברצוננו לברר בפרק זה, ועל כן בחרנו בשני מקרים בעלי רקע שונה.

לשם בירור העניין, הבה ונעיין בכמה מקורות העוסקים בכך.

שלב ב’ –  בירור מהות המושג “קידוש השם” כפי שהוא עולה מן המקורות

הפסוק “ולא תחללו את שם קודשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה’ מקדשכם” (ויקרא כב, לב) הוא המקור ליסוד הגדול של קידוש/חילול השם.

לכאורה, מקובל לתפוס את “קידוש השם” כהתמסרות מוחלטת, עד כדי מסירות נפש ממש, על קדושת הדת ומצוותיה. הדברים אכן מופיעים במשמעות זו בתחילת פרק ה’ של הלכות יסודי התורה לרמב”ם, בספר החינוך (רצו) ובעוד מקורות.

על פי תפיסה זו אדם נדרש לקדש את השם במיתתו, אם יידרש לעבור על אחת משלוש העבירות עליהן הוא מחויב ליהרג ולא יעבור. או לחילופין, אם זו שעת השמד עליו למסור עצמו למיתה אפילו על דברים “פעוטי ערך” יותר, המקבלים לפתע תוקף, משמעות וסמליות בשל הנסיבות הקשות. אכן, במהלך הדורות נהרגו באופן זה רבבות יהודים על מזבח “קידוש השם”, ואט אט נוצקה והשתרשה בתודעת העם התפיסה לפיה “קידוש השם” הינו דווקא במיתה על קידוש השם.

השאלה: האם זו אכן הוראתו היסודית של המושג? ובכן… “ניתי ספר ונחזה”:

הגמרא במסכת יומא עוסקת בשאלה: מיהו המחלל או המקדש שם שמים ברבים, בחיי היוםיום שלו. מעניין לעקוב אחר דברי הגמרא ודברי חז”ל שבעקבותיה ולבחון מה הם התחומים שמהם נלמד, ומנין ניקח דוגמא למעשים שיש בהם קידוש השם.

כדתניא, “ואהבת את ה’ אלהיך” – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אשרי אביו שלִמדו תורה, אשרי רבו שלִמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר “ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר”. אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלִמד תורה – ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו! ועליו הכתוב אומר  באמר להם עם ה’ אלה ומארצו יצאו”.

(תלמוד בבלי, יומא, פו ע”א)

הרמב”ם ב”אגרת השמד” הביא את הדברים הבאים בלשונו כך:

חילול השם נחלק לשני חלקים: כללי ופרטי… והפרטי נחלק לשני חלקים:

האחד, שיעשה איש חכם מעשה שהוא מֻתר לכל אדם, אלא שאיש כמוהו אינו ראוי לעשות כמעשהו, מחמת שהוא ידוע אצל הכל בחסידות, והן דורשין ממנו יותר מזולתו, הרי זה חילל את השם. ואלה דברי רב בהגדרת חילול השם (יומא פו, ע”א): “כגון אנא, אי שקילנא בשרא (= כגון אני, אם לוקח אני בשר) ולא יהיבנא דמי לאלתר (= ואיני משלם דמי מחירו מיד) [רש”י: וכשאני מאחר לפרוע, הוא אומר שאני גזלן ולמד ממני להיות מזלזל בגזל.] כלומר: שאדם כמוהו לא היה ראוי שיקח (= שיקנה) דבר עד שיתן דמיו מיד, בעת שהוא לוקח ולא יאחר, ואף על פי שמעשה זה מותר לכל אדם.

וכן מאמר ר’ יוחנן: כגון אנא דמפגינן (= שאני הולך) ארבע אמות בלא תפילין וכו’ (ביומא פו, ע”ב, נאמר בלא תורה ובלא תפילין, ורש”י שם: ואין הכול יודעים שנחלשתי בגירסתי (= שהתעייפתי בלמודי) ולמדים הימני להיבטל מתלמוד תורה).

עניינו: שאדם כמוהו אין ראוי לו שיעשה כן. ובכל התלמוד: “אדם חשוב שאני” (= בהרבה מקומות בגמרא נאמרו דרישות חמורות יותר, קנה מידה מחמיר יותר, לגבי “אדם חשוב”).

והשני, שיהיה אדם חכם מתנהג עם בני אדם התנהגות גרועה וכעורה במיקחו וממכרו ובמשאו ובמתנו, ומקביל את בני אדם ברוע פנים ובזלזול, ולא תהיה דעתו מעורבת עם הבריות, ולא יהיה מתנהג עם בני אדם במידות נעלות והגונות, הרי זה חילל את השם… ולולא שחשתי מהאריכות והיציאה ממטרת דברינו, הייתי מבאר לך, היאך צריך אדם להתנהג עם בני אדם. והיאך ראוי שיהיו כל מעשיו וכל דבריו, וקבלתם לבני אדם כולם. עד שישבחו כל מי שדיבר עמו או נתעסק עמו, ומה הוא עניין “נושא ונותן באמונה”. ומה עניין “שיהא דיבורו בנחת עם הבריות” –  אך לא יספיק לזה אלא חיבור שלם.

וסוף דבר, שפסק הרמב”ם את הדברים להלכה וקבע אותם במשנה תורה, הלכות יסודי התורה (ה’, י”א) בניסוח הבא:

ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם. והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות – דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואף על פי שאינן עבירות, הרי זה חילל את השם. כגון שלקח ואינו נותן דמי המיקח לאלתר, והוא שיש לו – ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן, או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן, או שדִבורו עם הבריות אינו בנחת, ואינו מקבלן בסבר פנים יפות, אלא בעל קטטה וכעס וכיוצא בדברים אלו, הכול לפי גודלו של חכם, צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין. וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דִבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות, ונעלב מהם ואינו עולבם; מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה… ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין… עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאווים למעשיו, הרי זה קידש את ה’ ועליו הכתוב אומר (ישעיה מט, ג): “עבדי אתה, ישראל, אשר בך אתפאר”.

סיכום

לאחר עיון עם התלמידים, ניתן לומר שהמסקנה העולה מן הכתובים היא זו:

“קידוש השם” הוא צו עליון קודם כל במסגרת החיים עצמם. אדם נדרש ומצוּוה שערכיו יבואו לידי ביטוי תמידי, בבחינת “בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך” (משלי ג, ו). עלינו לחולל מהפכה תפיסתית כוללת בקשר לציווי זה, להפסיק לראות בו ביטוי של מסירות נפש באפיזודות היסטוריות חריגות ולהבין ש”קידוש השם” הוא מבחן אישי בכל תחום שבו אנו פועלים ובכל עשייה שבה אנו עוסקים. שכן מהו למעשה “קידוש השם”? זוהי הנכונות שמתגלה באדם להציב מעל חייו ערך נעלה יותר.

 הרמב”ם פותח בהלכותיו בסיטואציה קיצונית ביותר, שבה אף נדרש האדם לוותר על חייו. ואולם, הרמב”ם ממשיך באותה מגמה ומבאר שאותה קדושה צריכה להתגלות אף (ואולי בעיקר) בחיים עצמם. הכיצד? אדם שמקפיד על מידותיו: יושר, נאמנות, עזרה לזולת וכד’ אינו מוכן להקריב את חייו אך ורק במשימה מיוחדת, אלא אף לחיות חיים ערכיים יותר בסתם יום של חול. זהו האדם ש”מקדש את השם”! הוא מגלה שישנם ציוויים וערכים התקפים מעבר לחיי  היוםיום הרגילים, האינדבידואליים, האנוכיים של הפרט.

למורה: נדמה, כי זו נקודת הראשית לכל שאר הנושאים והדגשים שיופיעו בפרקים הבאים.

אנו חפצים בראש ובראשונה באדם שהוא אדם: אנושי, בעל מידות, מעורב עם הבריות, נותן מעצמו לאחרים ואינו חושב רק על עצמו.

“אדם שמדקדק עם עצמו ודבורו בנחת עם הבריות…, ונושא ונותן באמונה… ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין…”.

ואמנם, לפי הרמב”ם אין הבדל בין מסירות נפש בשעת שמד לבין משא ומתן באמונה ועזרה לחבר בשעת צרה. כמו כן, אין חילוק בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו. על כולן אנו צריכים להקפיד ולשמור באותה המידה. החידוש הוא בכך, שאם סבורים היינו שהזרקור של “קידוש השם” מאיר בעיקרו על מציאויות טרגיות של “בין אדם למקום”, בא הרמב”ם בעקבות חז”ל ומדגיש את כל אותם מעשים בתחומים הבין-אישיים, שאם האדם עושה אותם “עד שימצאו הכל מקלסין אותו ומתאווים למעשיו”, הרי שבכך קידש את השם.

שלב ג’: “קידוש השם” מיוחד בזמן השירות הצבאי

בהמשך, נשאל את התלמידים האם, לדעתם, ישנה משמעות מיוחדת במהלך השירות הצבאי לחובת “קידוש השם” שבה דנו לעיל.

לאחר דיון עם התלמידים ננתב את התשובות לשני אפיקים:

א.   עצם ההתגייסות לצבא היא ביטוי עמוק של נכונות האדם לוותר על חיים נעימים ונוחים. יתרה מזו – הוא אף מוכן למסור את חייו עבור ערכים ואידיאלים שאותם מייצג השירות בצבא.

       יש לזכור, שבסופו של דבר אנו רואים את שירותנו בצבא כחלק מתפיסת עולמנו הרוחנית וכחלק מחובתנו הדתית, ואין לך “קידוש השם” גדול מהשתתפות במערכה זו, על הבטחת ביטחונה וקיומה של מדינת ישראל.

ב.    הצבא, מעצם טבעו, מזמן לאדם אין סוף מצבים שבהם נבחנות אישיותו ומערכת ערכיו. לרבים זהו גם המפגש הראשון עם נציגים מכל מגזרי החברה הישראלית, והחייל עומד בניסיון מתמיד של יכולתו או, חלילה, אי יכולתו לקדש שם שמים. ישנם השואפים אל אידיאלים גבוהים, אך אינם עומדים במבחן של משימות “קטנות”, כגון: פירגון לחבר, התנדבות לשמירה, הקפדה על הימנעות מרכילות ומלשון הרע, ויתור על יציאה או על מנה חמה, וכד’.

כמה מרשימים בהקשר זה סיפורי הגמרא על אותו אמורא, שרואה “חילול השם” בכך שייקח מהמוכר בשר ולא ישלם לו לאלתר (אע”פ שמעשה זה מותר אולי באופן פורמלי ולכל אדם, לגביו זהו “חילול השם”!).

נציע לתלמידינו להשליך מסיפור זה למציאות הצבאית שלנו. כיצד נתייחס לחייל דתי המדבר בזלזול אל חבריו / אינו מוותר על הזדמנויות לפטור עצמו מפעילות / “מחפף” במשימות / וכד’. וכיצד, לחילופין, יתקדש שם שמים על ידי חייל ישר, מסור, נאמן לערכיו ולחבריו, שלא זו בלבד שאינו הופך את תורתו קרדום לחפור בה, אלא תורתו מכריזה עליו כי בראש וראשונה הוא אדם ישר וטוב.

אכן, אין ספק כי כל חייל ואדם באשר הוא, אשר מתעלה לדרגת אנושיות גבוהה – אשרי חלקו. אך ברור כי ישנו גם “ערך מוסף” של התנהגות מופתית של חיילים דתיים דווקא, בשל הקשר הקיים בתודעת הציבור בין התנהגות “הדתיים” לאמונתם ולתורתם. דבר זה, בין אם נרצה ובין אם לאו, מטיל חובה ואחריות מיוחדות על שומרי המצוות בכל אשר ייפנו.

מסר זה שכבר עלה מן הסיפורים על נועם ז”ל בתחילת הפרק, מופיע בבהירות ובשכנוע פנימי עז בדבריו של מ.פ. הצנחנים, נדב מילוא הי”ד (בן קיבוץ שדהאליהו, שנפל בחודש תמוז תשנ”ז בהיתקלות עם מחבלים בלבנון), המופיעים להלן:


דברי נדב מילוא ז”ל

ההתנדבות !

במדינה אחרת, במקום אחר, כל זה היה בלתי אפשרי, ההמשך הישיר לבית הספר היה האוניברסיטה או מקום העבודה – ברור שלא הצבא.

אך לא כאן, לא כאן במציאות של ימינו, עת הביטחון הוא אחד הנדבכים החשובים במדינת ישראל וה”צנחנות” מהווה נדבך חשוב בבטחון ישראל עצמו ולכן ההתנדבות היא כל כך חשובה ולכן היא כל כך מוערכת. ובעצם ההתנדבות הכרזתם, למעשה, כי מוכנים אתם לקבל מאתנו את כל מה שביכולתנו לתת על מנת לבנותכם כצנחנים – לאותה מטרה נעלה שלמענה התגייסתם.

הדבר החשוב ביותר לזכור בהיותנו חיילים, הוא שלב הנבנה על הבסיס של היותנו בני אדם, הבסיס לכל חייל הוא הבן אדם שבו! כל החינוך לערכי צנחנות נבנה על בסיס התכונות והערכים האנושיים ההופכים אותנו לאנשים טובים יותר. עוד לפני שמתחילים לחנך למקצועיות, מחנכים לערכיות!! מחנכים כל אחד ואחד להיות בן אדם טוב יותר. בצבא מִטשטשת לעתים נקודה זו, ואנו נוטים לעשות הכל כדי ליהפך לחיילים טובים יותר ושוכחים מהו העיקר. עדיף חייל גרוע על פני בן אדם גרוע.

צנחן ש”משלים ציוד” הוא לא צנחן.

צנחן שמשקר למפקדו הוא לא צנחן.

צנחן שפוגע בחברו הוא לא צנחן.

צנחן הוא זה שהוא קודם כל אדם ורק אחרכך חייל!

ערכים אנושיים תחילה ורק אחר כך כל השאר.

היו מצוינים בכל דבר. כל פעולה שאתם מבצעים, נסו לבצעה בצורה הטובה ביותר, בדרך הקשה ביותר שתביא אתכם לתוצאות הטובות ביותר.

בכולן תשאפו לבצע את המיטב בצורה כזו בה תוכלו להביט בדמותכם במראה ולאמר לעצמכם בכנות: “עשינו את המכסימום”. עמידה זו אל מול המראה היא המבחן האמיתי.

היפכו את המצוינות להרגל והתוצאות בוא יבואו בהמשך. הדרך הנראית לעתים מיותרת, ארוכה וקשה, אל מול ה”חיפוף” שיתבצע מבלי שמישהו יראה, דרך זו היא שתביא אתכם בצורה טובה בהרבה אל היעד הנכסף.

השרות הצבאי הוא ביטוי התרומה של כל אזרח למדינתנו והוא חובה וזכות לכולם. אל לכם לראות בשרות הצבאי, קשה ככל שיהיה, נטל שאפשר וצריך להשתמט ממנו. תמיד תחשבו, שאם כולם יעזבו לא יהיה מי שיישא בנטל ולכן אין לאף אחד מאתנו את הזכות והאפשרות לעזוב, לוותר לעצמו ולבחור בדרך הקלה והקורצת.

אהבת מולדת אינה מטבע שחוק, שרותכם הצבאי מוכיח זאת זכרו זאת תמיד!

מתוך דבר המ”פ

לפלוגת מרץ 95 בסוף המסלול

נדב מילוא ז”ל

נדב נולד בכ”ה טבת תשל”ג, 29.12.72, שני למשפחה בת ארבעה ילדים.

קיבל את חינוכו בקיבוץ שדה אליהו ולמד בבית הספר המשותף האזורי של קיבוצי הקיבוץ הדתי בעמק בית שאן, אותו סיים בקיץ 1990.

נוסף ללימודים שיחק גם כדורסל בנבחרת אליצור של קבוצי הקיבוץ הדתי בעמק בית שאן, וניגן על גיטרה קלאסית עד סוף לימודי התיכון.

את תחילת שירותו הצבאי, בחורף 1991, עשה בקורס טיס, ועם סיום פרק זה התנדב לשרת בצנחנים ושובץ בפלוגת החה”ן.

עם סיום המסלול נשלח לקורס קציני הנדסה ולאחריו לקורס קציני חי”ר, אותו סיים בהצטיינות.

לאחר קורס הקצינים חזר נדב לפלוגת החה”ן ושֵרת כמפקד צוות במשך כשנה וחצי.

ביולי 1994 עבר לגדוד 101 ושֵרת כסמ”פ של אורי אזולאי ז”ל.

בהמשך סיים קורס מפ”ים ומונה למ”פ בגדוד בפלוגת טירונים, איתם סיים את המסלול ביוני 1996.

בתקופה זו לקח חופשה ללא תשלום וניצל אותה כדי ללמוד בישיבת עלי למשך ארבעה חודשים.

באוקטובר 1996 קיבל את הפיקוד על פלוגת החה”ן ועבר איתה אימון ותעסוקה בלבנון.

בשירות זה בלבנון נהרג נדב בראש חודש תמוז תשנ”ז 6.7.97 כאשר עמד בראש כוח שנתקל בחוליית מחבלים באזור סוג’וד.


נספח – קידוש השם בחיי היום-יום

סיפר לנו מפקד חטיבה: “עמדתי לפני הכרעות קשות. כינסתי את הלוחמים, כדי לשתף אותם בהערכת הבאות ולהכין אותם לקראת אפשרויות קשות. האווירה היתה קשה במיוחד. לפתע קם חייל ואמר: “המפקד! ישנה בעיה אחרת, מחר ערב סוכות ואנו זקוקים לארבעה מינים”, “נדהמתי”, סיפר המפקד, “כשהתאוששתי מתדהמתי אמרתי לו: “בסדר”. מסרתי את הזמנותי בקשר אלחוט והזמנתי כך וכך כלים, כך וכך פגזים, ולבסוף ארבעה מינים. חשתי את התדהמה מן הצד השני. “מנין נקח כאן ארבעה מינים?” נשמעה לבסוף התשובה. מי שמכיר את קולו הסמכותי של אותו מפקד יודע שפקודתו חייבת להתבצע גם במצבים בלתי אפשריים. לפני עלות השחר הגיעו ארבעת המינים לקו הראשון, ואין צורך להוסיף שהטאנקיסטים שלנו שמחו לשתף גם את המח”ט במצוות נטילת לולב. אסתפק במסירת הסיפור כפי ששמעתי אותו, ללא אותם דברי הערצה שנתלוו לו על הכוח הנפשי הגדול שנתגלה כאן.

הרב יהודה עמיטל, “המעלות ממעמקים”, עמ’ 46, ירושלים תשל”ד


 קובץ מצורף