אמונה ואמנות / ראיון עם סיגל אדלמן / ראיינה: רני חזון וייס

 

בחרתי לראיין את סיגל אדלמן, יוצרת ומורה לצילום כדי לשמוע ממנה על עבודתה והאתגרים העומדים בפניה כאומנית דתית.

*

אשמח אם בתור פתיחה תספרי קצת על עצמך, במה את עוסקת ואיך הגעת לאומנות ולצילום בפרט.

כשהייתי בת עשר ביקשתי מהורי שיקנו לי מצלמה. כך התחלתי לצלם. בגיל 14 הקמתי חדר חושך לפיתוח צילומים בבית, ואחרי הצבא נרשמתי ללימודי אמנות במדרשה למורים “בית ברל”, מתוך ידיעה שההתמחות הראשית שלי תהיה בצילום. מאז אני מצלמת, מציגה בתערוכות ומלמדת צילום. בנוסף אני מנחה קבוצות נשים בתחום הפוטו – תרפיה (טיפול באמצעות צילום) וכותבת. פרסמתי ספר בשם ‘שקית ברוח’, תחת שם העט גלי עדן ובימים אלו אני כותבת ספר נוסף. בנוסף, ספר צילומים שלי עם טקסטים, יצא ב”ה בעוד כשנה, ב ‘הוצאת הקיבוץ המאוחד’ מלווה בתערוכה שתפתח בתל-אביב.

אחת מעבודות הצילום של סיגל היא ‘נשים בשחור לבן’, אשר הוצגה במכללת ליפשיץ בירושלים.

התמונות שהוצגו במכללת ליפשיץ הן חלק מסדרה שנקראת ‘נשים בשחור ולבן’. בסדרה אני מפגישה את הצופה עם הסטיגמות על הציבור השייך למגזר שכנגד. כבעלת תשובה אני חשה עצמי שייכת לשלושת המגזרים: החילוני, החרדי והדתי לאומי. צר לי על העוינות ההדדית בין הפלגים והסדרה הזו באה להמחיש את הקרבה והדמיון ולעורר למחשבה נוספת לפני שאנו פוסלים או משייכים לדמות מהמגזר השני תכונות שליליות, אשר לרוב מדובר בהכללות גורפות. התמונות המוצגות ממחישות זאת, כיוון שמדובר באותן נשים בדיוק והן נראות פעם חילוניות (כפי שהן באמת) ופעם דתיות, בגלל כיסוי הראש שהן עוטות על עצמן.

עבודתה זו עמדה במרכז שיח במכללה שנוצר עקב בקשה לכסות את הצילומים בפני גברים הלומדים במקום.

כשנודע לי כי חלק מהגברים במכללה חשים אי-נוחות מנוכחות התמונות, ומשום כך הן מורדות מהקיר ונתלות לסירוגין, יכולתי להבין. אם יש בינינו אנשים המרגישים אי-נוחות מנוכחותן של התמונות, וכיוון שמדובר במקום הלימוד שלהם ולא באיזו גלריה מרוחקת, אז לדעתי זו זכותם המלאה. אני חושבת שלפני שאנחנו צועקים על השני ומאשימים אותו בחוסר סובלנות, כדאי שנבדוק את עצמנו, אם לא נפלנו בדיוק באותה נקודה של זלזול באחר מאיתנו, תחת אצטלה של סובלנות ופתיחות. הופתעתי שדווקא עבודות שעניינן פיוס והפחתת מחלוקות, מצאו עצמן בליבה של מחלוקת.

כמורה לצילום במסגרות חינוכיות שונות מעניין כיצד הצילום בא לידי ביטוי בהוראה ועל הגבולות בהוראת הצילום.

כמובן שיש גבולות בהוראת הצילום ובאמנות בכלל. כשחזרתי בתשובה, לפני עשרים שנה,  הגבולות הבהילו אותי, כיוון שלא הכרתי אותם. הרגשתי בתהליך יצירה, שאני צועדת לתוך שדה מוקשים ואי אפשר ליצור עם תחושות כאלו. לשם כך למדתי. השלמתי תואר ראשון ושני ביהדות ותנ”ך במכללה, לא משום שהיו לי כוונות להיות מורה לתנ”ך, אלא משום שהבנתי שאני חייבת לגשר על הפער ולהכיר ולהבין היטב את העולם אליו עברתי, העולם הדתי, אם אני רוצה להמשיך וליצור בספרות ובאמנות. כמורה, אם יש צורך אני מצנזרת ספרים ותמונות שאני מראה לבנות וגם במסגרת העבודות שהבנות מגישות, אני מכוונת ומסבירה את הגבולות ההלכתיים, אם יש צורך בכך.

האם יש לך קווים אדומים בעבודתך?

הקווים האדומים הם קודם כל הצד של ההלכה. אם יש לי נושא שדורש בירור, אני שואלת רב. אני מאמינה שהאמנות היא כלי שיכול להכיל רעל או מים חיים ואני מנסה להיות בצד של המים הזכים. אני לא רואה באמנות ערך בפני עצמו שמצדיק התעלמות מערכים אחרים.

עם אילו קשיים מתמודדת אומנית דתית?

אחד הקשיים איתם התמודדתי לאחרונה הוא למשל מציאת חלל להצגת עבודות בתל-אביב, שאינו פתוח בשבת. פניתי לגלריה בה כמה חללים והצגתי את בקשתי. “מה הבעיה שהתערוכה תוצג בשבת?” שאל אותי בטלפון בעל הגלריה. שמעתי את ההסתייגות שבקולו. עניתי שיש לי בעיה עם זה שמדליקים עבורי את האור בשבת. הוא גילה הבנה והציע חלל שיש באפשרותו לסגור בשבת מבלי שיפריע לתצוגה של חללים אחרים.

כיצד מתקבלת יצירה של אומנית דתית בחברה הכללית ובחברה הדתית?

אני חושבת שבסופו של דבר, אם מדובר באמנות טובה – היא תתקבל. אני חושבת שאמן דתי צריך להתאמץ יותר ואולי אפילו להיות טוב יותר. בוחנים אותנו בשבע עיניים ובעיקר אם אנחנו נוגעים בנושאים הקשורים לנקודות המחלוקת בין המגזרים. מבחינתי האתגר האמיתי הוא לבטא את נקודת המבט האמונית שלי, אבל באופן שיוכל להתקבל בצד השני. באופן לא מטיף ולא מאיים.

האם את מרגישה שהדת מעשירה או מגבילה אותך בעבודותיך?

הדת מילאה נקודת ריקנות מסוימת שליוותה אותי בחיי החילונים. משהו שהנשמה חשה בחסרונו וכאבה את זה – וזה אכן התמלא. אני לא מרגישה מוגבלת בעשייה האמנותית שלי אבל אני מרגישה מחויבות שדורשת ממני אחריות. חשוב לי ביצירת אמנות, לשמור על דמיון וחופש מחשבה ועם זאת להישאר נאמנה לתפיסה היהודית, וזה דורש אומץ ומאמץ, אכן, אותיות דומות וכנראה לא במקרה.

במה את מתרכזת בעיקר בעבודתך ולמה?

אנשים מרתקים אותי. כך בעבודה של ‘נשים בשחור ולבן’ ניסיתי לבדוק האם חל מהפך בתוכי בעקבות המעבר מחילונית לדתייה והאם ניתן לראות על פניהם של אנשים מי הם.

לעיתים קרובות אני עובדת מתוך תחושה של שליחות. חשוב לי ליצור יצירות שיש בהן טעם, שיעוררו למחשבה ולרצון להגיע למקום טוב יותר.

אני מאמינה שהקב”ה כנראה רצה שאעבור דווקא את המסלול המשונה הזה, שאאסוף כלים שניתן היה לאסוף אותם רק ‘שם’, על מנת להפעיל אותם ‘כאן’. אני מקווה שאני עומדת במשימה…

* * *

ראיינה: רני חזון וייס.