לפני כמה שבועות פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נתונים לגבי הדמוגרפיה בישראל. נתון אחד היה צריך לתפוס במיוחד את תשומת ליבנו: 54 אחוזים מהעולים לארץ בשנת 2018 נחשבים "חסרי דת". ואם נדייק יותר, הם לא יהודים על פי ההלכה.

א. מבוא – נישואין וגירושין במדינת ישראל
מאז נחקק 'חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין)' בשנת תשי"ג (1953), החוק הישראלי מחייב שכל טקס נישואין, ללא יוצא מן הכלל, חייב להיות תחת שיפוטם של בתי דין הרבניים. חיוב זה הוא חלק מהסמכות השיפוטית המלאה בענייני נישואין וגירושין, המוענקת לבתי הדין הרבניים כלפי יהודים ישראלים.[1] מאחר שהיכולת להתחתן כהלכה תלויה גם בקביעת יהדותו של האדם, סמכות זו נותנת לבית הדין הרבני השפעה עקיפה גם על קביעת תוקף הגיור ועל קביעת הזהות היהודית. הרציונל שמאחורי חקיקה זו היה שמבחינה היסטורית, הנישואין הם אלו שהגדירו ושמרו על ההומוגניות של העם היהודי. פיקוח של בתי דין הרבניים על נישואין, גירושין, גיור וזהות יהודית, נטען בממשלה, ישמור על ההומוגניות הזאת. הפיקוח גם יבטיח כי במקרה של גירושין, נשים לא תֵחשבנה פנויות ללא גט כשר. בכך תימנע התפשטות של ממזרות.[2] החוק הישראלי הוא בעל תוקף מחייב, כך שיהודים יכולים להתחתן בארץ רק באמצעות טקסים דתיים כדת משה וישראל, שמפקחים עליהם רבנים שהוסמכו לכך על ידי לשכת הרבנות הראשית. למותר לציין שהרבנות מסמיכה לכך רק רבנים דתיים לפי הקריטריונים שלה.

ההתקפות על חיילי צה"ל בריכוזים חרדיים קיצוניים אינן חדשות, אבל הן חושפות מגמה משמעותית שיש להתייחס אליה. דווקא ככל שהשתלבות חרדים בצבא גוברת, וככל שמראה חייל חרדי לבוש מדים נהיה אפשרי ברוב השכונות החרדיות בארץ, מחריפה ההתקפה עליהם. ההתקפה אמנם מחריפה, אבל לאו דווקא השותפים בה. למעשה, ייתכן שעוצמות ההתקפה גוברות ככל שמספר הפועלים בשירותה פוחתים.