לקריאת המאמר המלא כפי שפורסם ב225.4.2019 בסרוגים יהדות לחצו כאן 

שאלתי, האם הכלים של פסח יאסרו במידה וחמץ יגיע לתוך קערה חמה ויודחו ביחד?

אקדים, מקור איסורו של טעם הבלוע בכלים מובא בתורה בדין ‘כלי מדין’. חייבה התורה להגעיל את כל הכלים שהשתמשו בהם הגויים, כיוון שבלוע בהם טעם של מאכל אסור העלול להיפלט למאכל. הגמרא מחפשת מקור לכך ש’טעם כעיקר’ הוא מן התורה, ומביאה פסוק זה כמקור אפשרי לדין זה (פסחים ז’ ע”ב|).

הבנה זו האוסרת ‘טעם הבלוע בכלים’ משפיעה על דינים רבים במטבח, החל מהלכות הפרדת הכלים, ואיסורי מאכלים שהתבשלו בכלים ממין אחר, וכלה בדיני הגעלה. לעניינינו, נראה שאין לחשוש ומן הטעמים הבאים:

הראשון: אחזוקי איסורא לא מחזיקינן. הגדרה – אין חוששים לאיסור, בדבר שאיננו רואים בו כעת גריעות. “ישראל ונכרי מושיבים שתי קדרות על גבי כירה אחת, ואינו חושש שמא ישים הנכרי בשר נבלה לתוך קדירת ישראל” (ע”ז י”א ב, וי”ב א’), בכוונה (ע”פ תו”ס שם ד”ה ושדי, בשם ר”י), או בטעות (ע”פ הר”ן שם). וכן לא חושש שמא יבשל  את הקדרה, ונמצא אוכל מבשולי-גוים (גמ’ שם), שאחזוקי איסורא לא מחזקינן (גמ’ שם). דין נוסף מאותו עניין: “חטים שבאו בספינה והן יבשות שלא נשתנה מראיהן, אין חוששים שמא נפלו עליהן מים ובאו לידי חימוץ ויאסרו בפסח, שאחזוקי איסורא לא מחזקינן (טוש”ע אורח חיים תס”ז ג’).

השני: דבר שיש לו מתירין, דין זה מופיע בתלמוד בהקשר לביצה שנולדה ביו”ט שאסורה באכילה עד למוצאי החג (ביצה ג’ ע”ב). וכך הדין גם בפסח “… מדאורייתא הוי חמץ כשאר איסורים שנתערבו שאינן אוסרין תערובתן אלא כדי ליתן טעם בתערובות דהיינו עד ששים אלא שחכמים החמירו בו כיון דאית ביה כרת ולא בדילי מניה כולי שתא וי”א משום דהוי דבר שיש לו מתירין לאחר הפסח (מ”ב סי’ תמ”ז ס”ק א’). וביחס לכלי איסור כתב השולחן ערוך “כלי שנאסר בבליעת איסור, שנתערב באחרים ואינו ניכר, בטל ברוב ואין דנין אותו כדבר שיש לו מתירין (לפי שצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו, וכל כיוצא בזה) (יו”ד סי’ ק”ב, סעי’ ג’).

אלא שבהלכות פסח החמיר ופסק שאינו בטל ברוב (או”ח סי’ תמ”ז סעי’  א’), אך המשנה ברורה צירף כמה סניפים להתיר: “…יש שכתבו דאימתי לא בטיל יבש ביבש… דווקא כשהאיסור הוא מחמת עצמו שהוא חמץ אבל אם היה היתר בעצמו ורק שנבלע בו חמץ משהו כגון מצה שמצאו בה חטה חמוצה שנאפית בתוכה ונתערבה אח”כ באחרות בטל חד בתרי אפילו תוך הפסח… אכן אם הכלי חמץ היה אינו בן יומו במקום מניעת שמחת יום טוב יש להקל אם נתערב בערב פסח” (מ”ב שם ס”ק צ”ג), אם כן ארבעה טעמים להקל.

השלישי: כלי שני, הגדרתו הלכתית, כלי שבו אוכל או משקה חם שהוכנס לתוכו מכלי ראשון”…אבל חום של כלי שני אינו מבשל. ויש אומרים שגם כן אינו מפליט ואינו מבליע. וי”א דמכל מקום הוא מפליט ומבליע, ואוסר כדי קליפה. וראוי לחוש ליזהר בדבר לכתחלה (ועי”ל סי’ ס”ח סעיף י”ג), אבל בדיעבד מותר בלא קליפה, ובהדחה בעלמא סגי. (יו”ד סי’ ק”ה, סעי’ ב’). אלא שבפסח החמיר הרמ”א והצריך הגעלה. “הגה: ויש אוסרים אפילו בכלי שני (המגיד פ”ה). (או”ח סי’ תנ”א סעי’ א’), אמנם בדיעבד כתב המשנה ברורה שהאוכל שישימו בכלים האלה לא ייאסר “… אמנם בדיעבד אם נשתמש בלא הגעלה בכלי שאין משתמשין בו רק בכלי שני (כגון טעלער וכפות) יש להקל אף בכלי חרס במקום הפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב אם הוא אינו בן יומו שהוא נותן טעם לפגם שכמה פוסקים מקילין בו גבי חמץ (מ”ב ס”ק י”א וכף החיים אות כ’).

הרביעי, כלי שלישי. הראשונים מזכירים סוג נוסף של בישול שלא ע”ג האש – כלי שלישי.מרק, לדוגמא, המצוי בכלי שהוא בושל בו – נחשב לכלי ראשון, לאחר שהעבירו אותו לכלי אחר – הוא נחשב לכלי שני,  ואם יוסיפו ויעבירו אותו לכלי נוסף – הוא ייחשב לכלי שלישי (תוס’ שבת ל”ט ע”א, ב”י או”ח סי’ שי”ח), וכאן הקערות הן כלי שלישי בגלל שהמצקת היא כלי שני והצלחת כלי שלישי, שאז נראה שבוודאי אין לחשוש מבליעה ופליטה ובנוסף יש רק חשש שמא מישהו הכניס חמץ בתוך הכלי. ועל כן נראה שאין מה לחשוש גם מצד זה, וכפי שאין חוששים כל השנה מבליעת איסור על ידי אוכל לא כשר המובא לחולים.

=======

הרב אברהם רזניקוב הוא רב המרכז הרפואי ‘איכילוב’ בתל אביב