“את כל כך מוצלחת, למה את מורה?” / הילה ויסברג, ליאל קייזר

 

לקריאת הכתבה כפי שהתפרסמה בכאן 07 במרץ 2017 לחצו כאן 

“האולפנה שלי כיכבה במשך שנים בראש רשימת מוסדות החינוך המצטיינים בארץ”,  כך נפתח פוסט פייסבוק מעורר הדים שפרסמה השבוע רחלי מלק-בודה, עיתונאית ובעלת טור ב”מקור ראשון”. “בית חרושת לציונים, כינו אותנו בלעג הבנים מהשבט, וכאלה באמת היינו, עם 100% זכאות לבגרות ו-5 יחידות אנגלית כסטנדרט אחיד לכל הבנות. מחאו כף לבנות המצטיינות, כי ככל הנראה בכך תסתכם הקריירה שלהן. משם ואילך אחוז ניכר מהן יזרוק את התעודה המושלמת לעזאזל וילך לתרום את חלקו לאומה בתחומים המקובלים – חינוך, גננות ועבודה סוציאלית. האמיצות שבהן יבחרו ללמוד רפואה ויגלו בגיל 27 שהרבה יותר קשה למצוא חתן כשאת בחורה דתייה ומשכילה עם שאיפות לקריירה”.

על-פי נתוני משרד החינוך, ב-2016 היה אחד מכל שישה תיכונים מצטיינים בישראל אולפנה או תיכון לתלמידות דתיות. במילים אחרות, 17% מהתיכונים המובילים בישראל, במונחים של הישגים בבגרות והישגים נוספים, הם תיכונים לתלמידות דתיות. מדובר בשיעור גבוה בהרבה משיעורם של תיכונים האלה בקרב כלל התיכונים בישראל – בסביבות 4%. המשמעות ברורה: נערות רבות מהחינוך הממלכתי-דתי בישראל ניצבות כבר עם סיום לימודיהן בתיכון בעמדת יתרון, שממנה הן יכולות לזנק למגוון רחב של מסלולים באקדמיה ובשוק העבודה. אבל היתרון הזה לא מתבטא בחיים הבוגרים שלהן. נשים דתיות, גם צעירות דתיות, מרוויחות פחות מחילוניות, ובוחרות הרבה יותר במקצועות שמרוויחים בהם שכר נמוך. מה קורה בדרך?

פי 2 מורות דתיות מחילוניות
מלק-בודה כתבה את הדברים מדם לבה. “כשנתיים לאחר שסיימתי את האולפנה, פגשתי מורה מבית הספר ושיתפתי אותה בלבטים שלי בנוגע ללימודים באוניברסיטה”, היא מספרת לדסק הכלכלי של “כאן”. “היא אמרה לי: ‘לכי ללמוד עבודה סוציאלית. זה יסתדר לך עם הילדים’. האמירה הזו הכעיסה וקוממה אותי, והיא ממחישה היטב כיצד בנות מהמגזר הדתי-לאומי בישראל מכוונות ללימודים ולעיסוקים מסוימים מאוד, שתואמים את אורח החיים המצופה מהן. כשבעלי סיפר לרב לפני החתונה שאני מתכננת ללמוד תקשורת, הרב אמר ‘תקשורת? זה תחום נורא אינטנסיבי'”.

התעודה המושלמת תיזרק לעזאזל. רחלי מלק-בודה (צילום באדיבות המצולמת)

“את פותחת את עלון השבת ‘עולם קטן’ ויש שם שאלה – ‘מה ללכת ללמוד באוניברסיטה?'”, מספרת הדס פוקס, כלכלנית וחוקרת במרכז טאוב, ודתייה בעצמה. “התשובה היא ‘לכי ללמוד את מה שהכי תורם לעם ישראל’, כשהתפיסה היא שמה שהכי תורם לעם ישראל זה הוראה או עבודה סוציאלית. מי אמר שלא תורם לעם ישראל ללכת למדעי המחשב? להגדיל את התמ”ג זה תורם ואת גם יוצרת מוצר שתורם לחיים של אנשים, זו גם תרומה”.

ובאמת, בחירותיהן המקצועיות של נשים דתיות נוטות לנוע בטווח צר, מה שמכונה מקצועות “צווארון ורוד”: הוראה, סיעוד ועבודה סוציאלית. מניתוח מיוחד שערך עבור הדסק הכלכלי החוקר אריאל פינקלשטיין, מתנועת נאמני תורה ועבודה, ומבוסס על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ל-2014, ניכרים בבירור פערים בין בחירותיהן המקצועיות של נשים מהמגזר הדתי-לאומי (בנות 29-44), לבין אלה של נשים חילוניות. כך למשל, בעוד יותר מרבע (26%) מהנשים הדתיות עוסקות בחינוך, הרי שבקרב נשים חילוניות מדובר ב-13% בלבד. פער נוסף ניכר בתחומים בריאות, רווחה וסעד (14% מהנשים הדתיות עוסקות בתחום, לעומת פחות מ-10% מהחילוניות) וכן מינהל מקומי, ציבורי וביטוח לאומי (12% מהדתיות לעומת פחות מ-9% מהחילוניות). לעומת זאת, בעוד 8% מהנשים החילוניות עוסקות במידע ותקשורת (תכנות, למשל), כמו גם בנדל”ן, הרי ששיעור הדתיות שעוסקות בתחומים אלה הוא 4% ו-6% בהתאמה.

הדס פוקס: “יש רצון לשמור על הבנות במקום סטרילי. אל תלכי לאוניברסיטה, לכי למכללה דתית. מה יש ללמוד במכללות דתיות? הוראה”
בהשוואה לנשים, דתיות וחילוניות כאחד, רואים יותר גברים – דתיים וחילונים – בתחומים כמו “מידע ותקשורת” ו”שירותים מדעיים טכניים”. עם זאת, ניכר כי גם שיעור גבוה בהרבה של גברים דתיים עוסקים בחינוך (12%) בהשוואה לגברים חילוניים (5%), מה שמצביע על כך שקיימת גם הטיה ערכית בבחירה זו, לא רק מגדרית. כך או כך, לנטייה של נשים דתיות להתרכז במקצועות “הצווארון הוורוד” יש גם מחיר כלכלי: בעוד שכרן השנתי הממוצע של מורות בישראל הוא כ-74 אלף שקל, הרי שאצל העוסקות ב-“מידע ותקשורת” (הפקה, טלוויזיה, תכנות מחשבים) השכר השנתי הממוצע הוא 133 אלף שקל.

חשוב להדגיש: אין כל פסול במקצועות החינוך, הטיפול והרווחה. ההפך הוא הנכון: אלו כמה מהמקצועות התורמים ביותר לחברה. ראוי גם כי יהיו בצדם תגמול כלכלי גבוה יותר. אך נשאלת השאלה מהם המניעים המביאים נשים דתיות (ונשים בכלל) לעסוק דווקא בהם, ובשיעורים גבוהים כל כך, ומהן ההשלכות שטמונות בבחירות אלה.

“אין לי ביקורת כלפי ההוראה לכשעצמה”, אומרת מלק-בודה. “אך לטעמי יש בעיה בכך שאנשים בוחרים בהוראה רק מטעמי נוחות, או לחצים חברתיים. מי שישלמו את המחיר על כך, בסופו של דבר, הם התלמידים. לכן לדעתי, המסר שהתלמידות הדתיות צריכות לקבל ממוריהם הוא שהן יכולות לכבוש את העולם. הן יכולות להיות רופאות, עורכות דין או נשות עסקים, ובמקביל גם אימהות נהדרות. מי שחלמה להיות רופאה, ובסופו של דבר נתווה להוראת המדעים, עלולה להסתובב כל חיה בתחושת החמצה”.

הדס פוקס. “מי אמר שלא תורם לעם ישראל ללכת למדעי המחשב? להגדיל את התמ”ג זה תורם”. (צילום: נתי שוחט, פלאש 90)

מנין לך שנשים דתיות מוסללות למקצועות האלה? אולי זו בחירה חופשית שנובעת מערכים וסגנון חיים.
“בגיל הצעיר שבו הן מתחתנות ומביאות ילדים, סביב שנות ה-20 המוקדמות שלהן, הן לא באמת יודעות מה הן רוצות, אלא הולכות עם הזרם. האסימון נופל מאוחר יותר. כשנשים אומרות לעצמן: ‘אני צריכה לחזור הביתה עד שלוש, במה אוכל לעסוק?’ – אז אין יותר מדי אופציות לבחור מהן. חלקן אפילו לא מספיקות לסיים לימודים”.

“יש גם חשש שבנות דתיות ייחשפו לחיים החילוניים”, אומרת הדס פוקס. “אני הלכתי לשירות לאומי בבית ספר חילוני ומאוד לא אהבו את זה באולפנה בה למדתי, הגם שהיתה מוסד מצטיין. יש רצון לשמור על הבנות במקום סטרילי. אל תלכי לאוניברסיטה, לכי למכללה דתית. מה יש ללמוד במכללות דתיות? הוראה. זה משפיע על יכולת ההשתכרות העתידית”.

חרשניות ועניות
הסיפור כאן הוא לא רק סיפורן של הנשים המצטיינות מהמגזר הדתי-לאומי בישראל. זהו הסיפור של הנשים כולן, בישראל ובעולם בכלל, שעוקפות את הבנים בסיבוב בתחילת חייהן – בעיקר בתיכון ובאוניברסיטה – ואחר כך, משום מה, משתרכות מאחוריהם במונחי שכר ומעמד כלכלי וחברתי. בישראל, רוב הזכאים לבגרות הם זכאיות, רוב הסטודנטים לתואר ראשון הם סטודנטיות, וכך גם בתואר שני ובדוקטורט. אבל שכרן הממוצע של נשים בישראל, נכון ל-2015, נמוך בכ-32% מזה של גברים.

אחת הסיבות לכך טמונה באמת בבחירות המקצועיות שלהן, שאף שאינן שייכות למקצועות הוורודים בשיעורים של החברה הדתית-לאומית בישראל, הן עדיין ורודות למדי. האבחנה הזו בין מקצועות שנחשבים נשיים לבין אלה הנחשבים גבריים מכונה סגרגציה מגדרית. כך למשל, על-פי “מדד המגדר” 2016 של שוות, המרכז לקידום נשים בזירה הציבורית במכון ון ליר, מספרם של גברים בהיי-טק (182,777) גבוה ב-81% מזה של נשים, ואילו מספרן של נשים בתחום הטיפול וההוראה (402,333) הוא יותר מפי ארבעה בהשוואה למספרם של הגברים העוסקים בתחום (80,548). למען האמת, ההתפלגות הזו נראית כבר בתחומי הלימוד לתואר ראשון באקדמיה. לפי נתונים של המועצה להשכלה גבוהה שעיבדה פוקס במחקר שערכה, ב-2014 היה רוב מוחץ של נשים בתחומים כמו מדעי הרוח, ביולוגיה, מדעי החברה, חינוך ומקצועות רפואיים.

במחקר שערכו לפני מספר שנים פרופ’ איתמר גתי וד”ר ראומה גדסי מהמחלקה לפסיכולוגיה ומבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית, התברר שפעמים רבות קיים פער בין מה שנשים וגברים מתארים כמאפיינים רצויים במקום עבודה עתידי, לבין בחירותיהם בפועל. “כאשר שאלנו צעירים ‘באילו מקצועות אתם שוקלים לעסוק?’, ראינו שגברים נטו להשיב ‘כלכלן’ או ‘מהנדס’ ואילו נשים ‘מורה’ ו’עובדת סוציאלית’. אבל המאפיינים של המקצועות הרצויים להם, כפי שתיארו אותם, היו אחרים ופחות מוטי מגדר”. על-בסיס מאפיינים אלה, קיבלו הצעירים המלצות לבחירת מקצוע עתידי ממערכת ממוחשבת שפיתחו פרופ’ גתי ותלמידיו.

תלמידות אולפנה. למצולמות אין קשר לכתבה (צילום: יוסי זמיר, פלאש 90)

“ראינו, שהמקצועות שהומלצו לגברים על בסיס העדפותיהם במונחי שיקולים היו קצת יותר ‘נשיים’ מאלה שבחרו לעצמם, ואילו ההמלצות לגבי מקצועות מתאימים שקיבלו הנשים היו שונות משמעותית, והרבה פחות מוטות מגדרית, מהמקצועות שעליהם חשבו אינטואיטיבית. זאת אומרת, נשים נטו לבחור במקצועות ‘נשיים’, על אף שההעדפות שלהן העידו על רצונות אחרים לגמרי”.

מה ניתן להסיק מהמחקרים האלה?
“נשאלת השאלה מדוע אנשים מוחקים מקצועות מסוימים מהרשימה שלהם, או אפילו לא מביאים אותם בחשבון. אני מניח שנשים מהמגזר הדתי-לאומי, יותר מאשר בקרב נשים חילוניות, נוטות לחשוב שאין ברירה – צריך לדאוג לפרנסה, וצריך לדאוג גם לילדים, ולכן אין מקום לחשוב על ייעוד או מימוש. זה חבל, כי אנשים שבוחרים נכון גם בדרך כלל שבעי רצון יותר, ומצליחים יותר בעבודתם, בהשוואה לאלה שהכניסו למשוואה שיקולים לא ענייניים. זה תורם להם עצמם כמובן, אך גם למשק כולו”.

מה זו הצלחה בכלל
אבל בחירת המקצועות לא מסבירה את כל התמונה. בעשרות השנים האחרונות, כחלק ממאמץ לצמצם את פערי השכר בין גברים לנשים, נעשו מאמצים חברתיים גדולים לשלב נשים במקצועות ריאליים, מדעיים, ופשוט במקצועות רווחיים יותר, וזה הצליח – אם ב-1990 רק 16% מהסטודנטיות לתואר ראשון למדו הנדסה, הרי שכיום השיעור הוא 27%. נשים אף הפכו לרוב בקרב הסטודנטים למשפטים, רפואה, עסקים וניהול. במקביל, חלקן בקרב הסטודנטים שלומדים ביולוגיה, מדעי הרוח וחינוך – פחת. מחקר נוסף שערך פרופ’ גתי, יחד עם מאיה פרץ, השווה בין ההעדפות המקצועיות של נשים וגברים ב–1990 וב–2010. במחקר נמצא שבתחומים רבים הפערים הצטמצמו, ואף נמחקו. “נשים נותנות כיום משקל גדול יותר לשיקולים שנחשבו בעבר גבריים, למשל: אחריות, שכר, עבודה עם מחשבים, אפשרויות קידום, יוקרה סמכותיות ועוד”, אומר גתי. “המגמות האלה ניכרות גם באוכלוסיה הכללית וגם בזו הדתית-לאומית”.

הפערים בין נשים לגברים בשוק העבודה צומצמו אמנם, אבל הם רחוקים מלהיסגר, והסגרגציה המגדרית – בלימודים ובעבודה כאחד – עדיין בולטת למדי. את הסתירה הזו חקרה הפסיכולוגית הקנדית סוזן פינקר בספרה “פרדוקס המינים” (הוצאת אריה ניר, 2008ׂ). פינקר מצאה את אותן נשים אשר עודדו כל חייהן ללמוד מדעי המחשב והנדסה, ובכל זאת בחרו לעבוד בחצאי משרות או במקצועות יוקרתיים פחות, כמו הוראה. מסקנתה מהראיונות עם הנשים האלה היתה שהסיבה לכך היא לא הסללה. נשים, לפי פינקר, פעמים רבות מתעדפות בבחירות המקצועיות שלהן ערכים כמו משמעות, נתינה ולוח זמנים גמיש על פני מעמד וכסף. “לבנות ולנשים יש שאיפות אקדמיות גבוהות יותר, הן מצליחות יותר בבית הספר התיכון ומספרן באוניברסיטאות גבוה יותר”, היא כותבת. “ולמרות זאת, כבוגרות הן בוחרות בעבודה שמשמעותה לעתים קרובות שהכיסים שלהן ריקים יותר. נשים שבוחרות בתחומים ובמשרות שהשכר תמורתם נמוך יותר, גורמות בעצמן להטיית מספרים. כאילו הן אומרות: ‘זו העבודה שאני רוצה לעשות. זה סדר היום שאני זקוקה לו. וכדי להשיג זאת, אני מוכנה להשתכר פחות'”.

שאלת החרשניות העניות מעמידה בפנינו שאלה לא פשוטה לגבי האופן שבו אנחנו מגדירים, כחברה, ערכים כמו הצלחה והצטיינות. האם מורה מעולה, אשר משפיעה על חייהם של אלפי בני אדם לאורך הקריירה שלה, ומצליחה גם להקדיש זמן למשפחה שלה, מבזבזת את ציוניה הטובים?

“הגישה השיפוטית שמופנית כלפי נשים שהצטיינו בלימודים ואז בחרו בהוראה היא התנשאות”, חורצת מצדה בן-חמו, בת 29, תלמידה מצטיינת בעברה וכיום מורה בבית הספר “מגשימים” לילדים עם אוטיזם. בן-חמו למדה בתיכון הדתי-יוקרתי לבנות ‘פלך’, אשר מוכר בציבור הדתי גם כ”בית-ספר דתי פמיניסטי”. אף אחד לא דחף אותי להוראה, להפך. רבות מחברותיי הן כיום רופאות ועורכות דין. המשיכה שלי לחינוך היא אותנטית. זה מבאס שרואים בהוראה מקצוע שמזוהה עם בינונית ועם אנשים שאינם איכותיים מספיק. הבעיה היא לא בנו, אלא בחברה.

“בחברה הדתית הקלאסית מסתכלים לחיוב על מי שהולכת להוראה, ומסתכלים בצורה משונה על מי שבוחרת בהיי-טק. אבל אם תספרי שאת מורה בחברה חילונית, יאמרו לך: ‘את כל כך מוצלחת, למה את מורה?'”

“מה זו מצוינות?”, שואלת פוקס. “כשמדברים עליה בהקשר של פערי שכר – הצלחה במגמות מדעיות, טכנולוגית, בתיכון. זה מה שאחר כך מתבטא בשכר גבוה. ההכוונה להיות מורה, אחות, עובדת סוציאלית, זה לא משהו שמתחיל כשאת מסיימת תיכון. זה קיים קודם. בחוויה האישית שלי מהאולפנה, את מוקפת בבנות חזקות אבל בית הספר לא דוחף לכיוונים המתמטיים, המדעיים”.

ובכל זאת, במחזור שלך למדו רופאות, משפטניות ומתמטיקאית אחת, ותלמידת בית הספר מונתה לאחרונה לשופטת בבית המשפט העליון.
“אני לא בטוחה כמה מזה קשור לבית הספר. בנות הן חנוניות, גם במגזר החילוני”.