בישיבה פחדו ללמד את תורת הרב קוק

 

ד’ הוא אדם מבוגר, תושב תל אביב מזה שבעים שנה, מתנגד בכל תוקף למיסטיקה, רציונליסט נוסח המפד”ל הישן. א’ הוא מטפל ושחקן מפורסם, חוזר בתשובה ללא סממני ההתמסרות והלהט המוגזמים, נמשך לפסיכולוגיה ולהיסטוריה. ל’ הוא מורה ותיק ליוגה, בן בית במזרח, אדם רפוי, לבן, הנע בין הפיוטים המזרחיים והמתינות המזרחית היהודית לבין תודעת הריקות ההודית. מ’ הוא איש עסקים מצליח בתעשייה הרפואית, מחובר לעולם הקבלי בכל כוחו, שמרן מבחינה הלכתית.

כל אלו, יחד אתי, משתתפים בשיעור בכתבי הרב קוק בצהרי השבת בבית הכנסת על שם חסידי סקרנביץ’ בתל אביב, ואידך זיל גמור. כלומר, זוהי בעצם גם נקודת המוצא: הרב קוק מצליח להטעין את הדיבור שלו בריבוי, וכך הוא מתפרק עבור כל אדם באופן אחר. פרויקט החיים של הרב קוק, איחוי החברה, ואחר כך גם איחוי העולם, מתממש בכתביו, באפשרות לחלץ מהם שיחה אישית לגמרי, קרובה ומשמעותית.

את הרב קוק פגשתי בישיבת “נתיב מאיר”, לשם הגעתי בגיל ארבע עשרה ושם התחילה השיחה האישית שלי אתו. הוא לא היה בחוץ, על המדפים; הוא לא הוגש לנו כחלק מסדר הלימוד שהיה מורכב, כמובן, מגמרא, אבל גם מספרי מוסר והגות כמו מסילת ישרים וספר הכוזרי. הרב קוק, כך נמסר לנו באופן תת-קרקעי, הוא אזור מורכב יותר, מסובך יותר, נתון לפרשנויות פזיזות, אינו לפי כוחם של נערים צעירים.

אבל הרי ההפך נכון: לא רק שהרב קוק מתפרק באופן שונה מאדם לאדם, הוא גם מתמוסס אחרת בכל גיל ומחליף את הטון בכל פרק חיים – מסערת הנעורים לבלבול ההתבגרות המוקדמת דרך ההתרגשות הדתית של גיל העשרים והחשיבה המיושבת של שנות השלושים וצפונה.

הם פחדו ללמד את הרב קוק או ללמוד אותו איתנו, מכיוון שהרב קוק, ביסוד העמוק של משנתו, חינך לאינדיבידואליזם, לחשיבה ביקורתית, לסקרנות כלפי האחר והשונה, לצמא לתורות אחרות ולדעות שונות. הוא נמשך לספרות, לפילוסופיה ולמדע, וסוג כזה של פלורליזם פנימי, של רב-גוניות, איים על הישיבה התיכונית. הוא איים יותר מכול על אותם רבנים יוצאי קריית משה, חניכי הקולקטיב ודובריו.

את הרב קוק פגשתי שוב במכינה הקדם-צבאית “חמדת” שבבקעה. המדבר הקיף אותנו, אווירה של גילוי פרצה בנו, ואותה דמות מבולבלת, רגשנית, שוחרת טוב – הדמות הרוחנית – החלה לדבר. שקעתי יותר ויותר אל תוך הספרים הלבנים של הרב קוק, אך בעיקר לקטעי הווידוי האישיים. הוא התגלה לי כדמות הגדולה שמנסחת את אותו קיום של הדמות הרוחנית הפנימית, כלומר כמנסח של החוויה שאותה הרגשתי בעצמה רבה באותם ימים.

הרב קוק היה מי שמוכן להתמסר לאותה טלטלה, לא לדחוק אותה באמצעות הבורגנות או הכפירה, לא לבטל את המהות חסרת האמונה של רגעי הדכדוך ולא את האקסטזה של התפרצות הרוח. היה בכך יותר מאשר מסעד נפשי לנער הצעיר: היה בכך אישור לחלקים ביהדות שכל העת נגרפים הצידה, מפחידים את המרכז: התמסרות ואומץ, פראות לעתים, העדפה של הבלתי-מובן על המובן.

בצבא, בפעמים הספורות שהגעתי הביתה, המשכתי ללמוד בחברותא. הלימוד היה, יותר מכול, הַנְשמה, הזרמת חמצן לאותה דמות פנימית שהייתה במצב של מצור קשה, חונק. כלי הברזל וכלי הנשק, העייפות והסכסוך המוסרי הכבידו עליה ועמדו להכריע אותה. הלימוד הזה, בלילות החופש, היווה ניסיון עיקש להַבנות חיים בעלי איזון בין מעשה לחלום. הבניה שלא הייתה בי באותם ימים, וששמרה עליי בזמנים של חוסר איזון מוחלט במחסומים ובמעצרים. הרב קוק הפך במהירות מנביא למדינאי, ממשורר לפילוסוף וחוזר חלילה.

ביקור מפתיע בהודו

עברו שנים רבות. השתחררתי, נסעתי לטייל בעולם. יבשת אחרי יבשת התרחקתי מהרב קוק, ולא רק ממנו. הגוף דרש את שלו, הדמות הפנימית התאכזבה, המרד הקצר שלה לא צלח, היא נשכחה ונרמסה מול התעוררות החושים, עד לאותו יום כיפורים ברישיקש, בצפון הודו. איני יודע מדוע, אבל לפתע משהו התעורר. עברו כמה ימי כיפור שבהם לא צמתי, ולפתע קול של פעמון רחוק נשמע בתוכי.

התעוררתי בבוקר ולא אכלתי, בהתחלה בהיסוס, אחר כך כבר מתוך החלטה. ירדתי לגנגס, לאחד החופים המבודדים לצד העיר. היו לי מחברת ועט, ספר של ההוגה ההודי היוצא-דופן קרישנמורטי ואת הספר אורות התשובה, ספר צהוב זעיר שעד היום, עם יד על הלב, אינני זוכר איך הגיע לידי באותו יום, ואני מבקש להשאיר זאת בתחום ההתרחשות המיסטית, הרחק מהכרוניקה.
התיישבתי מתחת לסלע, קראתי, מישהו התעורר, החל לדבר, פותח דלתות בתוכי, עובר בין החדרים ומדליק אור. הרב קוק של התשובה, אותו אדם שפותח עם ההתלבטות והבלבול, שפונה מהאדם לעבר העם והעולם, שעבורו התשובה אינה אלמנט יהודי, וגם לא משחק זעיר של חטא וטהרה, או של בהלה מול העונש הצפוי שהופכת לנדרים ולאיסורים, אלא מהלך כולל, פרטי וציבורי, לאומי וכלל עולמי. אותה תשובה שאינה חזרה אל מתכון של מצוות וקפדנות אלא חוויה נפשית עמוקה ויסודית הרבה יותר: שיבה אל האדם שבך, שיבה אל האותנטי, אל הלא-מעובד, אל הראשוני והשורשי.

אין רבים מקשיבים

כל המפגשים הללו עיצבו את הרב אברהם יצחק הכהן קוק כדמות שעמה יש לי, את השיחה הארוכה, הרציפה והמשמעותית ביותר, בוודאי ביהדות. כשמצאתי את בית הכנסת שאהבה נפשי והתחלנו לדבר על שיעור בצהרי השבת, לא היה משהו אחר שהצעתי ללמוד, ומאז אנחנו לומדים ביחד לפני סעודה שלישית את אורות הקודש.

השיעורים הללו הפכו ללימוד המפותח ביותר בכתביו של הרב קוק שאי-פעם ידעתי. הלימוד המשותף מגלה שוב ושוב את העבודה שהרב מוצא את הדרך לאותה דמות פנימית אצל בני אדם שונים בתכלית, וממילא כאלה שדמותם הפנימית שונה, כמעט מנוגדת. הרב מממש את ההגות האוניברסלית הכוללת שלו בעצם העובדה שהוא מדבר בכמה קולות. הריבוי, התנועה של חלקי המציאות השונים לעבר התקרבות, הם בעיניי הבשורה הגדולה של הרב קוק, התרופה היחידה לבדלנות היהודית ולהתכנסות המפוחדת של חלקים כל כך גדולים בעם היהודי. אין לנו פחד מצבעים שונים, משפות שונות, מפנים אחרות, אומר הרב קוק שוב ושוב, ואין רבים שמקשיבים.

אינני יכול לסיים את דבריי ללא הצער הזה. אותה מורכבות שדרה בכל שורה משורותיו של הרב קוק אינה נמסרת החוצה. הרדוקציה מושלת בתורתו, כפי שהיא נמסרת דרך הערוצים המרכזיים שמתיימרים לייצג את הגותו, את סיפור חייו ואת המסקנות המוסריות והערכיות הנובעות ממנו. ההישג הגדול של הרב קוק, היוצא-דופן גם מתוך מבט על התפתחות ארון הספרים היהודי, לא בא לידי ביטוי.

מוטב לרב קוק שילמדו אותו בבתי כנסת בחבורה קטנה לפני סעודה שלישית מאשר יתהדרו בשמו בכיכרות. היחס בציבור האמון על תורתו של הרב להגותו הוא יחס אינסטרומנטלי ופופוליסטי, המבקש להפיק רווח פוליטי וציבורי באמצעות “היצמדות” לעקרונות שהיו רק חלק ממהלך כולל יותר בהגותו. הרדוקציה הפוליטית לתורתו של הרב, שמתבטאת בכיכרות, בעליות לגבעה כזו או אחרת, בהצמדה של ערכים רוחניים מכתביו לאותן פעולות בשטח, מביסה את היכולת ללמוד את תורתו של הרב באופן האישי והאינטימי שהיא זקוקה לו.

מי שעסוק בחזרה על סיסמאות במרחב הציבורי אינו יכול, פשוטו כמשמעו, לשכון בצד המורכבות ההומאניסטית ומלאת הקונפליקטים המצויה בגרעין העמוק ביותר בתורתו ובאישיותו של הרב קוק. יתר על כן: לאורך השנים התעצבה החלטה מודעת על בידוד תורתו והסתרה שלה, או של החלקים הרגשיים שלה, לשם שימור הכוח הפוליטי והאידיאולוגי של תורת ארץ ישראל השלמה, שהיא, אחרי הכול, תמיד צלע אחת במשולש שאינו יכול להתקיים ללא הצלעות הנוספות – תורת ישראל ועם ישראל.

המהלך החשוב ביותר הנדרש כיום הוא ביצוע מעין שחרור חסידי של תורתו של הרב: לאפשר מפגש אישי ובודד עם הגותו, עם שירתו ועם קטעי היומן שלו – מהלך חריף כנגד הניתוח הכירורגי והמצמצם שביצעו תלמידיו של הרב קוק בתורתו.

המאמר התפרסם בגיליון דעות.

כתוב ע”י יונתן ברג

הכתבה המקורית מופיעה באתר nrg18