ברכת שמים מעל, פרשת לך לך, תשפ"ב
כאשר קראתי את הפסוקים הראשונים של פרשתנו, חשבתי בליבי כי יש בהם מעין סיפורה של תקומת עמנו בדורות האחרונים. כי החלוצים הראשונים נקראו ללכת מארצם וממולדתם ומבית אביהם אל ארץ אשר לא ידעו את אשר מצפה להם בה. אם כי ידעו שהיא ארץ ציה וצלמוות, ארץ אוכלת יושביה אם בצמא וצימאון מן האדמה היבשה והחרוכה, ואם מן האדים אשר יעלו מן הביצות המורעלות, הנושאות קדחת וצמרמורת. אך מתוך אמונה איתנה הפכו את האדמה הארורה של קוץ ודרדר למעין גן עדן מקדם, אשר בה עשב מזריע זרע ועצי פרי עושים פירות למיניהם, ובכך הפכוה מקללה לברכה. ואף שרידי העם הנרדף, המיוסר והמסוגף נעשו לגוי גדול שמתברכות בו משפחות האדמה.
תהליך מופלא זה לא בקלות קרה, כי היה עליהם לנדוד הלוך ונסוע מעמקים של סיד ובארות חימר ולהופכם לגינות ולכיכרות שכולן משקה. ויטו את אוהליהם בנגב, בהר ובשפלה בכדי להפוך חצרות-מוות לחצרים ומקומות של מגור למגורים ולגדרות צאן ומקנה. ובשנים הרבות והקשות הללו שבהן סבלו משנות רעב כבד מנשוא, ולא זו בלבד אלא שנגעו בהם נגעים גדולים וקשים עד מאד, ואף נדרשו לעשות מלחמות רבות בממלכות אשר סביבם.
ובברכת הגומל לחייבים טובות, נתקיימה בנו הברית אשר הקים ה' בינו לבין אברהם וזרעו אחריו לדורות לברית עולם, ונתן לזרעו אחריו בדורותינו את ארץ מגוריו לחיות בה בבטחה ולאחוזת עולם.
ועתה אין לנו אלא כי אם את בריתו לשמור, בארץ אשר מלחה הייתה ועתה היא זבת חלב ודבש ולא יחסר כל בה. וברכת ה' תהיה על הארץ הטובה אשר בחסדו נתן לנו למנוחה ולנחלה, ונדע כי לא רק בצדקתנו זכינו למתנת ה', כי אם בצדקת אבותינו שעברו חלוצים לפנינו, ניתנה לנו ארץ אשר עיני ה' אלוקינו בה מראשית השנה ועד אחריתה. ותפילתנו כי באמת נהיה ראויים וזכאים לזכות זו בכל מעשינו ומפעלותינו. אמכ"ר.
