בתי הספר הפרטיים – פגיעה בחינוך הדתי

 

בימים הקרובים, בעקבות דיון שני בבג”ץ, תעלה לדיון סוגיית התקצוב של מוסדות חינוך, לרוב תלמודי תורה, שניבנו ללא רישיון. הנה הסיפור הקבוע: קבוצת הוריםמקימה בי”ס שאין לו הצדקה מספרית או רעיונית. הםעוברים ביודעין על החוק ומקימים מוסד חינוכי ללא רישיון, תוך שימוש במשאבים ציבוריים, ומציבים בפני הקהילה עובדה מוגמרת. לאחר מכן רשויות המדינה ‘נאלצות’, כביכול, להעניק להם תמיכה כזו או אחרת בשל העובדה כי תלמידים באים בשעריו. כמה שנים לאחר מכן, בית הספר קונה לו אחיזה במקום מושבו, ובשל כך הוא מקבל רישיון וסמל מוסד. באופן זה ‘הולבנו’ תלמודי תורה רבים שקמו בחטא, תוך פגיעה במוסדות קיימים, ויוצא חוטא נשכר.
השאלה הראשונה שאנו כעותרים נשאלים,היא מדוע אנו קובלים על הרשעה ולא מוסיפים צדק? למה ללכת עד לבג”ץ? והיכן חופש הפרט לחנך את ילדיו כרצונו?

על מנת לענות, נתחיל במעט היסטוריה. מאז הקמתה של תנועת נאמני תורה ועבודה בשנות השבעים היא פעלה למען חיזוק הממ”ד הציבורי כנגד מגמות התחזקות של בתי ספר פרטיים או כאלה המתנהגים כפרטיים.

התנועה מנסה את כל הדרכים החיוביות ושם עיקר יהבה, כספה ומרצה. יחד עם זאת, לאחר כל התיקונים והשיפורים שניתן לעשות, כמו למשל בפעולה למען תיקצוב דיפרנציאלי, המערכות אינן מצליחות להתמודד עם קבוצות כוח שמקימות מוסדות פרטיים ויוצרות כללי תחרות לא הגונים. גם מי שמאמין בממ”ד בכל ליבו, לא ישלח לשם את ילדיו לאחר ש”החברים המקובלים” של הילד עברו למוסד פרטי ושום הסבר אידאולוגי לא יעצור את פתיחת הפערים החברתיים שמוסד פרטי יצור בתהליך של כדור שלג.

חיבור של היבטים משפטיים וצורך גדול מצד מערכות החינוך הדתי ומשרדי הממשלה, שמצאו עצמם נטולי יכולת אכיפה,- הביא אותנו לעתור כנגד אוזלת היד של מערכת אכיפת החוק. הדבר קרה רק לאחר תכתובות רבות וניסיונות של רבים מאיתנו לפתור את הבעיות בדרכי שלום.

לגופו של עניין, הבנת הנושא מחייבת כניסה לעולם של מדיניות ציבורית: הקמת בית ספר פרטי איננה רק הוספת עוד שיטת לימוד תורנית או כיתה קטנה יותר. בית ספר פרטי או בשמו בשיח המגזרי”תלמוד תורה” (יש גם מקבילות חילוניות), הוא דבר שפוגע באוכלוסיות החלשות באופן קריטי ומדיר אותן החוצה. יצירת מוסד פרטי מעמיקה את הסגרגציה וגורמת לשאיבה של תלמידים חזקים אליו ולנשירה של חלשים למוסדות שנחלשים עוד יותר. יתרה מכך, האוכלוסייה המסורתית שנמצאת על הגדר- מעדיפה ללכת לבי”ס חילוני איכותי מאשר לבית ספר ממ”ד שנשארו בו רק אלו שלא התקבלו לתלמוד תורה, או לא יכלו לממן שם את לימודי בנם.

בחרנו בשנה החולפת לבדוק את הנתונים בצורה אובייקטיבית ולקחנו את נתוני משרד החינוך המפלחים את תלמידי כיתות ה’ לפי רמות סוציו-אקונומיות. והנה מצאנו שאם בממ”ד מעורב יש כ- 27% תלמידים מרקע חברתי-כלכלי נמוך, הרי שהמספר יורד ל- 14% -בבתי ספר ממ”דים ניפרדים. ובתלמודי תורה פרטיים, אלה שמדברים בהם על אהבת ישראל, ממלכתיות ועל אחדות האומה, – שם יש רק 6%, כשלמעשה ברובם יש 0%! של ילדים אלו.

ונדבר לרגע על כסף: בי”ס פרטי מבוסס על תשלומי הורים שמהווים בהכרח כלי שמדיר אוכלוסיות חלשות. בוויכוח שהיה לי עם נציג של בי”ס פרטי ידוע הוא סיפר על המספר הגדול של סיבסודים שניתנים על ידו למשפחות חלשות. בדיקה פשוטה שעשינו הראתה שבאותו מוסד 97% מהתלמידים באים מרקע חברתי כלכלי גבוה. במילים אחרות, הסיבסודים הרבים הם בדר”כפיתרון לאנשים ממשפחות חזקות שנקלעו לרגע לקשיים, או לילדיהם של אנשי חינוך מהמגזר, אך לא למשפחות חלשות שמראש לא רוצות להיות נתמכות כל חייהן. ואז, ברגע שהורים בבית ספר פרטי מתחילים לשלם, גם הורים בבתי ספר סמוכים יתחילו לשלם בכדי להדביק את הפער. וכך,לא די לנו בעול תשלומי ההורים שאנו משלמים בחינוך העל-יסודי שאנו הולכים לייבא את המכה הזו גם לחינוך היסודי?

לקחי מערכת החינוך בישראל מוכיחים כי הקמת בית ספר פרטי אחד מכניסה את כל הסובבים אותו אל תוך מערבולת של פערים חברתיים, תשלומים גבוהים והפסד כספי וחינוכי רב. בדרך הולכים לאיבוד ילדים בעלי לקויות, אוכלוסיות חלשות והציבור המסורתי נדחק החוצה לחינוך הכללי.גם רצון טוב והרבה מסירות נפש אינם יכולים לגשר על הבעיה המובנית שקיימת בבית ספר פרטי שמעצם מהגדרתו אינו יכול להחזיק אוכלוסייה חלשה הנאלצת לשלם כסף או כזו הזקוקה לשירותי יעוץ חינוכי ותמיכה מקצועית.

פתיחת בית ספר פרטי איננה פעולה אישית נייטרלית היכולה לחסות בצל הדמוקרטיה, אלא קדיחת חור בספינת החינוך הדתי. מי שמאמין באחריות לעם ישראל, אינו יכול לאפשר זאת כפי שזה מתקיים היום.

 

כתוב ע”י שמואל שטח, מנכ”ל תנועת נאמני תורה ועבודה

הכתבה המקורית מופיעה באתר סרוגים