לקריאת המאמר כפי שפורסם בעיתון הארץ בתאריך  

אסור”, “זה לא הייעוד שלכן”, “למה אתן רוצות להיות כמו הבנים?”. את האמירות הללו שומעות תלמידותיה של מרים רייסלר תדיר מחבריהן בתנועת הנוער בני עקיבא. רייסלר היא מורה לגמרא באולפנת אמי”ת־נגה בבית שמש, ולפני כארבע שנים, בצעד יוצא דופן, היא החלה להגיש אותן לבגרות ברמת חמש יחידות בתלמוד. עד כה, זהו התיכון הדתי היחיד לבנות שבו יש מגמה כזו, שאליה ניגשים בדרך כלל רק תלמידים בנים בישיבות תיכוניות. “כשבמשרד החינוך יש כנסים למורים שמגישים ל-5 יחידות בתלמוד”, אומרת רייסלר, “אני תמיד האשה היחידה”.

התלמוד (ובשמו הארמי: גמרא) נחשב לאבן היסוד של הספרות היהודית־ההלכתית, ולאורך הדורות היה מחוץ להישג ידן של נשים — גם לאחר שנים שהחלו לרכוש השכלה וללמוד טקסטים מארון הספרים היהודי. “גברים לא רצו לחלק את הסמכות הבלעדית שלהם עם נשים”, אומרת פרופ’ רחל אליאור. “לימוד הגמרא מעניק כוח, הוא מאפשר לקבל סמכות כרב וכדיין. קוראים לזה ‘בלעדיות סמכות הדעת'”. אליאור מדגימה את ההדרה הזו באמצעות העולם האקדמי החילוני. “נשים הגיעו לליגת הקיסוס (Ivy league) רק בשנות ה–60, עניין די חדש”, היא מתארת. “המקבילה של זה בעולם היהודי, הוא סגירת דלתות בתי המדרש והישיבות”.

עד לאחרונה, רבים מבתי הספר הדתיים לבנות נמנעו כלל מהכנסת הגמרא למערכת השעות וגם אלה שכן הכניסו, עושים זאת לרוב באמצעות בחינת בגרות מצומצמת, תובענית פחות מזו הנלמדת בישיבות התיכוניות. “הגמרא היא הטקסט המזוהה ביותר עם הלימודים בישיבה”, אומרת אורית לסר, מורה לגמרא בבית הספר “פלך” בירושלים. “לפתוח את הלימוד הזה בפני נשים פירושו לקחת מהגברים את היתרון הבלעדי, את הערך המוסף”. לדבריה, גם אם בעולם הציוני־דתי התפיסות הללו משתנות, הן עדיין שולטות בעולם החרדי. “יכולות להיות נשים חרדיות עם תואר שני ודוקטורט, אבל גמרא?! זה נחשב למשהו בלתי נתפס”.

אך אין זה אומר שנשים לא מבקשות ללמוד את המקצוע, ממש כמו גברים. וכאן נכנסת רייסלר לתמונה, שבלימודים שלה אין הנחות. בנוסף לתלמידותיה באולפנה, היא מקיימת גם שיעור שבועי מקוון, שאותו העבירה במשך שנים בהתנדבות ולאחרונה נתמך על-ידי רשת אמי”ת ורשת אור תורה סטון, והשנה יש לה כבר כ–15 תלמידות המתמידות במסגרת הזאת.

מגמה רחבה
התבוננות בתמונה הכוללת מגלה כי הן הלימודים התובעניים של רייסלר, והאחרים במוסדות נוספים, הם חלק ממגמה רחבה יותר בחינוך הממלכתי־דתי. מערכת זו מתאפיינת ברוב נשי מובהק, אך לאורך השנים היו אלה גברים שתפסו את תפקידי המפתח הדתיים: ראשי אולפנות, מנהלי בתי ספר, ובמיוחד — רבני בתי ספר, הדמות המופקדת על הפן הדתי של המוסד. דברי תורה, אחריות על לימודי הקודש במוסד, פעילויות העשרה בתחום כמו חידוני תנ”ך ולימוד במסגרת בית מדרש — כל אלה נחשבים בתחום סמכותו של רב בית הספר. “במשך שנים היה ברור שאת התפקיד צריך למלא רב, עם זקן”, אומרת לסר, ששימשה עד לאחרונה כרכזת תחום החינוך ב”נאמני תורה ועבודה” (תנועה דתית ליברלית). “בשנים האחרונות מתחילות לצוץ דמויות נשיות שממלאות את התפקיד בבתי הספר לבנות. זה צעד מתבקש, לכאורה, אבל עובדה שחלפו שנים עד שהוא התחיל להתממש”.

מרים רייסלר באולפנת אמי”ת-נגה בבית שמש, בשבוע שעבר. “כשבמשרד החינוך יש כנסים למורי גמרא, אני תמיד האשה היחידה”אמיל סלמן
עוד כתבות בנושא
הרבות האורתודוקסיות החדשות שברו עוד טאבו, ומותקפות גם מהעורף   13.06.2015 כתבה זאת זמינה למנויים בלבד
הנשים ששברו את הטאבו סביב לימוד הגמרא   27.07.2012
כמו מהפכת הגמרא, גם כאן מדובר בתהליך ארוך שתחילתו במעוזים הליברליים של הציונות הדתית: בבית הספר “פלך” בירושלים מונתה אשה לתפקיד לפני כעשור. בתיכון “הרטמן” לבנות, אף הוא בירושלים, מכהנת אשה בתפקיד מאז הקמתו של בית הספר לפני כ–11 שנים. שם מעדיפים לכנות את התפקיד “מלווה רוחנית”, ואילו במוסדות אחרים התואר הוא “ראש בית המדרש” או “רבנית” — תואר שנהוג להעניק לאשת רב, אך כיום משמש גם עבור נשים העומדות בפני עצמן כסמכות דתית ורוחנית. השמות משתנים, אך המהות זהה: נשים יכולות, וצריכות, לתפוס תפקידי מפתח גם בפן הדתי של בית הספר. “ההוכחה לכך שזו מהפכה, היא שהתופעה מגיעה גם למקומות השמרניים יותר”, אומרת לסר. “אולי בדלת האחורית, אולי לא בשם המפורש, אבל זה קורה”.

לכך מצטרפת מגמה נוספת: מינוי נשים לתפקידי הנהלה באולפנות ובבתי הספר התיכוניים לבנות. בראש 15 מתוך 18 התיכונים לבנות שמפעילה רשת אמי”ת, עומדות כיום נשים. דוגמה אחרת היא רשת ישיבות בני עקיבא, המפעילה כ–20 אולפנות לבנות. שם החליטו לפני כחמש שנים לאמץ מדיניות רשמית של מינוי נשים כמנהלות מוסדות. “אנחנו משדלים להעמיד נשים בראש המוסדות לבנות שלנו, מתוך רצון לתת לבנות דמות חינוכית שאיתה הן יכולות להזדהות ומתוך הבנה שנשים מבינות יותר את התהליכים שמתרחשים בנפשן של הבנות”, אומר על כך הרב יונה גודמן, מנהל החינוך של הרשת.

ביטוי כמעט היסטורי למהלך הזה התרחש לפני כשנה וחצי, אז פרש מתפקידו הרב יורם צהר, שעמד בראש אולפנת “כפר פינס” במשך 36 שנה. במקומו מונתה אשה, הרבנית שלומית שילר. כפר פינס היא מוסד ותיק, עוד מעט בן 90, והיא נחשבת ל”אם האולפנות” של הציונות הדתית. “זה צעד גדול”, אומרת לסר על מהפכת המנהלות. “אם כבר קיימת הפרדה בין בנים לבנות, בואו נעמיד דמות נשית בתור מודל לתלמידות”.

50 שנה אחרי
תמורות אלה נעשות במקביל לתופעה אחרת שמאפיינת את החינוך הדתי של היום: הקצנה בהפרדה. זו מתבטאת בעיקר בבתי ספר יסודיים שהיו בעבר מעורבים לבנים ולבנות, ובשנים האחרונות המגמה השתנתה. ב–2016 פורסם ב”הארץ” כי בתוך עשור הוכפל מספרם של תלמודי התורה הממלכתיים־דתיים (תתמ”דים) — מסגרות ייחודיות לחינוך יסודי, המאופיינות בתגבור משמעותי של שעות הקודש במערכת השעות, לא פעם על חשבון לימודי החול, וברמה גבוהה של הפרדה בין בנים לבנות.

רבניות ומנהלות בתי הספר מבשרות על רוח אחרת, כזו שמציעה אלטרנטיבה להגמוניה הגברית של הרבנים ופוסקי ההלכה. פמיניזם? כנראה, אם כי לא כולן מעוניינות להציג את עצמן ככאלה. כך או כך, עצם כניסת הנשים לתחום הלימוד שצונזר בפניהן לאורך שנים רבות הוא הישג בפני עצמו.

על כך אולי מעיד יותר מכל מכתבה של המורה והחוקרת חוה פרנקל־גולדשמיט למינהל החינוך הדתי במשרד החינוך בשנת 1972. “לא יעלה היום על הדעת לטעון למשל: כימיה — אין זה מקצוע לבנות, או: ביולוגיה — רק לבנים”, כתבה “הבת בוגרת בית הספר התיכון הדתי מסוגלת — אם רצונה בכך — ללמוד באוניברסיטה כל מקצוע בתחום התרבות החילונית. רק תחום אחד — תחום היהדות — למעשה חסום בפניה, שכן כדי לעסוק ברצינות במקצוע ממקצועות היהדות, יש צורך בידיעות בסיסיות — והן חסרות לבנות הדתיות”.

הדברים הנוקבים לא הועילו: לימודי הגמרא לא נכנסו כנושא חובה בבתי הספר הדתיים לבנות. אך כעבור כמה שנים, בסוף שנות ה–70, החלו להופיע ניצני המהפכה. אז הוקמה בדירה קטנה בירושלים מדרשת ברוריה — המקבילה הנשית הראשונה לישיבות הגבוהות. התלמידות הראשונות היו צעירות מארה”ב, שהגיעו לישראל לשנה וחזרו ללמוד בקולג’.

רייסלר ותלמידותיה באולפנת אמי”ת־נגה בבית שמש, בשבוע שעבר. לדברי המורה, “מי שמוכנה להשקיע שעות רבות בלימוד שאין לו ‘ערך’ בעולם הגדול — עושה את זה מתוך עניין ומחויבות”אמיל סלמן
משם זה התפשט. כיום פועלים בארץ כ–40 בתי מדרש לנשים, ובהם אלפי תלמידות: צעירות לפני שירות צבאי ולאומי, סטודנטיות המשלבות לימוד תורה עם תואר אקדמי ונשים מבוגרות יותר, בעלות ידע רחב בגמרא ובהלכה. התלמידות מגיעות למדרשות ממוסדות ליברליים פמיניסטיים, אבל גם ממוסדות המזוהים עם הזרם החרד”לי, השמרני. לא בכל המוסדות הללו המלה “גמרא” נאמרת בגלוי. בחלקם הלימודים מתמקדים בטקסטים אחרים, פחות שנויים במחלוקת, בחלקם לימוד הגמרא נעשה אגב לימוד נושאים אחרים.

ועדיין הדרך לשוויון בין המינים ארוכה. ברוב בתי הספר הדתיים, כשהבנים מתחילים ללמוד גמרא בסביבות כיתה ה’, הבנות מופנות ללימוד משנה — טקסט פשוט ותמציתי יותר, כתוב בעברית. בכשליש מהישיבות התיכוניות ובתי הספר התיכוניים הדתיים לבנים, ניגשים התלמידים לבגרות בגמרא ברמה של חמש יחידות, בעוד שבנות יכולות לעשות זאת רק בבית ספר אחד.

בבתי ספר אחרים ניגשים לבגרות חמש יחידות בתורה שבעל־פה (תושב”ע). גם כאן ניכרים הפערים בין הבנים לבנות: שתיים מתוך חמש היחידות לבגרות ניתנות לבחירה — משנה או גמרא. רוב מובהק של בתי הספר לבנים בוחרים בגמרא, בעוד שאצל הבנות ברירת המחדל היא המשנה. ובכל זאת, במשרד החינוך מדווחים על כאלף בנות (מתוך מחזור של כ–8,000) שניגשו בשנה האחרונה ליחידת לימוד אחת לפחות בגמרא. מאות מתוכן ניגשו לבגרות של שתי יחידות במקצוע.

גם בבתי הספר היסודיים מנשבת רוח אחרת. לפני כשנתיים, במכתב שגרתי לרגל פתיחת שנת הלימודים בבית ספר דתי יסודי במרכז הארץ, הודיעה המנהלת כי לבקשת ההורים, בשנה הבאה גם הבנות בכיתה ו’ ילמדו גמרא. להודעה, שנשמעת אולי מובנת מאליה, קדם מאבק עיקש של הורים. מנכ”ל תנועת “נאמני תורה ועבודה”, שמואל שטח אומר שברוב המקרים המאבק הוא מול התנגדות של הורים אחרים, לא של המערכת. “הרבה פעמים היוזמה מגיעה מאם שלמדה במדרשה ויש לה מודעות לנושא”, הוא מסביר. “ההורים האחרים אומרים לה: ‘את עם העניינים הפמיניסטיים שלך'”.

שיעור גמרא באולפנת אמי”ת-נגה בבית שמש, בשבוע שעבר. אחד הקשיים טמון בתכני הגמרא, שבהם לא מעט התייחסויות לנשים כאל אובייקטיםאמיל סלמן
מאבקים כאלה הובילו את שר החינוך הקודם, שי פירון, להנחות את בתי הספר של החינוך הדתי לקיים שיעורי גמרא לבנות, אם רוב ההורים דורשים זאת. “אי אפשר לקחת איש או אשה ולחסום בפניהם את אוצר הידע החשוב ביותר של היהדות”, אמר פירון ל”הארץ”. מדוע לא הפך את לימוד הגמרא למקצוע חובה? לדבריו, סבר כי הדבר יעורר התנגדות במעוזים השמרניים של הציבור הדתי. “באופי שלי אני לא איש של מלחמות”, הוסיף, “אז ניסיתי להניע תהליך”.

“למידה עצמאית”
חלוצי לימוד הגמרא לבנות היו בתי הספר של הקיבוץ הדתי, שבהם בנים ובנות למדו הכל יחד. את המהפכה בערים הוביל בית הספר התיכון לבנות “פלך” בירושלים, אותו ייסד ב–1966 הרב שלום רוזנבליט, יחד עם אשתו פנינה, כאלטרנטיבה לשמרנות התרבותית של “בית יעקב” החרדי. לדברי ד”ר מוריה רן בן־חי, שחקרה את החינוך הדתי, החידוש של רוזנבליט היה בשאיפתו ש”הבנות ירכשו כלים ללמידה עצמאית”.

היה זה מעין שלב ביניים באבולוציה של לימודי הגמרא לבנות: הן לא ניגשו לבגרות, ולא למדו גמרא באופן שיטתי, אלא כמעין חומר נלווה לסוגיות שונות בלימודי היהדות. ב–1975 התמנתה לניהולו פרופ’ אליס שלוי, לימים כלת פרס ישראל, שהפיחה בבית הספר רוח פמיניסטית מובהקת. התלמידות החלו לגשת לבגרות בגמרא, ובנוסף, “המורה היתה אשה”, אומרת רן בן־חי, שכתבה דוקטורט על הביוגרפיה של שלוי. לא היה פשוט למצוא אז אשה שתוכל ללמד גמרא, והמורה שגויסה למשימה היתה בוורלי גבירץ, עולה מארה”ב שקיבלה את הכשרתה במכון להכשרת רבנים קונסרבטיביים (JTS). היו הורים אשר מחו על הקשר עם הזרם הקונסרבטיבי, אך גבירץ האורתודוקסית הסבירה שזה היה המוסד היחיד שאיפשר לנשים ללמוד גמרא ברמה גבוהה.

ב”פלך” לומדים גמרא לבגרות עד היום, ועם השנים הצטרפו בתי ספר נוספים, בעיקר מהמעוזים הליברליים של הציונות הדתית. המגמה הולכת ומתרחבת גם בזכות המדרשות ללימוד תורה, שהעמידו דור ראשון של לומדות גמרא, המשמשות כיום מורות בבתי הספר. מה שהיה בעבר נחלתן של עולות חדשות מארצות הברית או משוגעות לדבר, הוא כיום אפשרות לגיטימית יותר. “הכל עניין של שרשרת הלימוד”, אומר הרב אבי גיסר, העומד בראש המועצה לחינוך ממלכתי־דתי. מפמ”ר (מפקח־מרכז) המקצוע במשרד החינוך, הרב יהודה זולדן, מציין כי עדיין קיים קושי בגיוס מורות הבקיאות בחומר.

גיסר מציג את התרחבות לימוד הגמרא לנשים כמגמה שהחינוך הממלכתי־דתי עומד מאחוריה: “מצד החינוך הממלכתי־דתי אין שאלה. בכל מוסד חינוכי שבו יש רצון מצד התלמידות וצוות ההוראה — הדבר אפשרי. הדלת פתוחה, ואפילו מזמינה”. זולדן מציין שגם במוסדות שמרניים, יש היום אפשרות לבנות ללמוד גמרא. למשל באולפנת עפרה ובאולפנת “צביה בבני ברק”.

גם אם המערכת כבר לא מערימה קשיים, ואף תומכת בלימודי גמרא לבנות, המכשולים לא סולקו סופית. אחד הקשיים טמון בתכני הגמרא, שבהם לא מעט התייחסויות המציגות את הנשים כ”אחר”, אובייקט. איך מסבירים לתלמידות את האמרה התלמודית “נשים דעתן קלה”, “יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים”, או “כל המלמד בתו תורה, כאילו לומדה תיפלוּת”?

רייסלר דיברה על כך ביום עיון למורים ומורות שמלמדים גמרא בבתי הספר לבנות. “חשוב לי להדגיש שהאמירה ‘נשים דעתן קלה’ לא קשורה לחוכמה או חוסר חוכמה של הנשים”, היא אומרת, “המסר העיקרי הוא שאנחנו צריכות להתמודד עם האמירות האלה, גם אם קשה לקבל אותן”.

כחלק ממאמציה לשנות את התפיסות המקובלות, רייסלר מגיעה פעמים אחדות בשנה לישיבות תיכוניות כדי לשוחח עם תלמידי כיתות י”א־י”ב. “בתחילת השיחה אני שולחת להם שאלון אינטרנטי שבו אני מבקשת שיסמנו את כל האמירות ששמעו על לימוד תורה לנשים”. לדבריה, “השיחה מתחילה תמיד ממקום של ‘מי זאת הפמיניסטית שהגיעה לדבר איתנו’, וממשיכה למקומות של עניין אמיתי”.

רייסלר מוסיפה ששאלה נפוצה של התלמידים — וגם של מוריהם — קשורה למוטיבציה של לומדות הגמרא. “מחפשים איזה מניע נסתר, וחשוב לי להסביר שזה לא המצב”, היא אומרת. “מי שמוכנה להשקיע שעות כה רבות בלימוד תובעני שאין לו ‘ערך’ בעולם הגדול — עושה את זה מתוך עניין ומחויבות אמיתיים”.

שאלה נוספת שעולה במפגשים היא האם יש זהות בין נשים שלומדות גמרא לנשות הכותל — שאלה שמבין השורות שלה מבצבצת התפיסה שלימוד גמרא של נשים הוא פרובוקציה דתית ולכן מיוחס לנשים רפורמיות. “אני שם כדי לאפשר להם להניח את התפיסות האלה על השולחן, כדי שנוכל להתחיל להתמודד אתן”.