תנועת נאמני תורה ועבודה מוציאה לאור את כתב העת דעות, שמטרתו היא קידום דיון פתוח ואמיץ באתגרי השעה בקרב החברה הדתית מתוך מחויבות להלכה ורגישות למצוקות חברתיות. דעות הוא כתב העת המוביל את השיח האורתודוקסי הפלורליסטי בחברה הדתית, והינו במה ייחודית לדיון בנושאים אקטואליים, תרבותיים, חברתיים, דתיים ואינטלקטואליים; הוא מתאפיין בניסיון להעלות קשת רחבה של עמדות סביב הנושאים בהם הוא עוסק, וביניהן עמדות שלרוב אינן נשמעות בקרב החברה הדתית.

הכותבים בדעות מגוונים ושונים זה מזה, ובהם ישנם רבנים, אנשי אקדמיה, הוגי דעות, פעילים חברתיים – גברים ונשים, צעירים ומבוגרים.
דעות היה הראשון לדון בפומבי במגוון נושאים רגישים וסבוכים בחברה הדתית, ובכך אפשר את תחילתה של התמודדות עם סוגיות כמו בתי דין אלטרנטיבים לגיור, קיומה של אלימות במשפחה בחברה הדתית או היחס להומוסקסואליים דתיים. במקביל, עסק כתב העת בנושאים של זהות ותרבות יהודית כגון מקומה של המוזיקה ביהדות או המתח שבין הלכה לרוחניות בציונות הדתית. דעות רואה אור חמש פעמים בשנה. אנו שואפים להרחיב את מספר הגיליונות לתשעה בשנה, ומתוכם – שלושה בשפה האנגלית.

לפרסום מאמרים בכתב העת: אביעד עברון, עורך: [email protected]

 תמונה מתוך שבוע הספר תשע”ב:

_____________________________________________________________________________

כתבו עלינו בתקשורת:

חברת אשראי

  • בהשפעתה של המחאה החברתית בקיץ האחרון והדילמות שהעסיקו את הציבור הדתי ביחס אליה, פורסם לאחרונה גיליון חדש של כתב העת דעות, שעוסק ביחס לכסף בחברה הדתית. לזכות עורכי כתב העת, בהוצאתו של מרכז הרצוג ותנועת נאמני תורה ועבודה, ייאמר כי המאמרים שנבחרו להציג את הסוגיה לא נגררו אחרי השיח הפופוליסטי וסיסמאות נוסח צדק חברתי. ראויים לציון בעיקר ניתוחו המרתק של יאיר שלג, לטעמי הסוציולוג המדויק ביותר של הציונות הדתית, את היחס של הציבור הדתי לתרבות הצרכנית, והמונולוג העצוב של הדס ב’, על הפגיעה בזכויות עובדים במוסדות הדתיים בחסות האידיאלים והמסירות לכלל ישראל. יש לקוות כי הדיון המעמיק והבוגר שמובא בגיליון יחלחל גם אל השיח הציבורי.

מדור “לא אקטואלי”/ עדי ארבל, מקור ראשון, טבת תשע”ב, 29/12/11

  • חנוכה הוא חג של מכבים ומתיוונים. אפשר לאהוב או לשנוא את הדיון הטרחני בשאלות “מיהם המכבים של ימינו?”, כך או כך, שאלת האותנטיות מרחפת כל הזמן מעל ראשנו. אין טעם להקל בה ראש, היא זו שמניעה גלגלים נסתרים בפוליטיקה ובתרבות. מומלץ מאוד לקרוא את הגיליון האחרון של כתב העת “דעות” שעוסק בפספוס הגדול הזה.

ג’קי לוי, ישראל היום, נובמבר 2010

  • גיליון 49 של כתב העת דעות שכותרתו היא “הציונות הדתית ויהדות המזרח” מציע שורה ארוכה של מאמרים מצויינים ומרתקים בנושא שיש הרבה מה לעסוק בו. חלקם עוסקים בזהות העדתית עצמה ובמקום שהיא מקבלת במוסדות חינוך ובקהילות הציונות הדתית. וחלקם, עוסקים בתפר הדתי יותר, המסורתיות…הפעם, הופתעתי לטובה הן מעושר מדדי הטיפול, ובעיקר מן התובנות המרתקות ששבו ועלו מהרבה מאמרים.

יואב שורק, מקור ראשון דצמבר 2010

  • החודש פורסם גיליון חדש של כתב העת ‘דעות’ אשר החליט לעסוק באומץ רב בסוגיית יחסה של הציונות הדתית לבני עדות המזרח. בתור מי שבכיתתו בבית הספר היסודי היו שני תלמידים בלבד ממוצא אשכנזי, ובכל זאת נוסח התפילה בבית הספר היה אשכנזי, תמיד תהיתי אם הדומיננטיות האשכנזית נבעה מהתנשאות או מבורות. קריאת הגיליון הפכה אותי לאופטימי יותר לא בגלל שמצאתי תשובה לשאלה זו (לא מצאתי), אלא בזכות הראיון עם הרב אורי שרקי, בו מוצגת תפיסה מהפכנית ורעננה כלפי המסורת הספרדית, שטומנת בחובה את הפוטנציאל הגדול לקירוב החברה הישראלית כולה למסורת היהודית.

מדור “לא אקטואלי”/ עדי ארבל, מקור ראשון, כ”ט חשוון תשע”א. 7/11/10.

  • דתיי ימין ושמאל
    אם כבר דיכוטומיות של ימין ושמאל, גם החברה הציונית-דתית בישראל עוברת תהליכים מרתקים. עד לפני מספר שנים ניתן היה להצביע על קשר בין רמת האדיקות הדתית לבין הדעות הפוליטיות: ניתן היה להניח שהדתי החרד”לי נוטה יותר ימינה בעוד הדתי הליברלי נוטה שמאלה. תהליך ההתפכחות הפוליטית שעובר על החברה הישראלית לא פוסח גם על החברה הציונית דתית והיום ניתן למצוא יותר ויותר דתיים ליברליים שלא ממש מתגעגעים לימים בהם הצביעו למפלגת מימ”ד. ניתן לזהות את המגמה הזו באמצעות מעקב אחר פעילותה של תנועת ‘נאמני תורה ועבודה’: אם לפני עשור סדר היום של חברי התנועה האשכנזים-שמאלנים נסב סביב הסוגייה הפוליטית, כיום ניתן לזהות שהמשתתפים מגוונים יותר, הנושא הפוליטי כמעט ממודר ועיקר השיח נסוב סביב סוגיות חינוכיות כאלה ואחרות. להרחבת הדעת היותר ליברלית, מומלץ בחום לעיין ב-‘דעות’, כתב העת של התנועה.

מדור “לא אקטואלי”/ עדי ארבל. מקור ראשון, 11/6/10

  • מי מפחד מדעות אחרות? / ווי נט, צופיה הירשפלד, 2/2/11.

הם התחילו כבטאון חתרני שדיבר על כל מה שהושתק בציונות הדתית – ועברו לקדמת השטיבל. המגזין “דעות” חוגג חמישים גיליונות, והרבה יותר ניצחונות קטנים. רק על דבר אחד עדיין אסור לדבר שם: פוליטיקה
צופיה הירשפלד

בסלון של הציבור הדתי-לאומי יש שטיח גדול, ששימושו העיקרי – לטאטא מתחתיו את כל מה שלא תואם את עיצוב הפנים של החלל הציוני-דתי. את השטיח הזה ירשו הדתיים מאבותיהם, ואף יורישו לילדיהם, אולם היורשים העתידים יקבלו שטיח קטן יותר.

בשני העשורים האחרונים החלו לעלות על שולחן הציונות הדתית מגוון נושאים, שעד כה טואטאו מתחת לשטיח. חלק משמעותי בשינוי נטל כתב העת “דעות” של תנועת “נאמני תורה ועבודה” – תנועה א-פוליטית, המעודדת שיח הלכתי שמבקש להתמודד עם שינויים.

“דעות” שחוגג בימים אלה את הגיליון החמישים, העלה במהלך השנים עשרות נושאים חברתיים בעלי חשיבות. הם כתבו על מסורבות גט, גירושים, נפגעות תקיפה מינית, חינוך, פמיניזם, אומנות, גוף האישה, אפליה בציונות הדתית, חינוך למיניות ותכנון משפחה ועוד.

מטפלים בכל בעיה
“ניסינו לעשות כתב עת רב תחומי”, מסביר מאיר רוט, יו”ר התנועה לשעבר ומי שערך את “דעות”. “רצינו לעסוק גם בנושאים שלא נגעו בהם עד כה בציונות הדתית, כמו אומנות וספרות, לצד נושאים חברתיים אחרים שהיו רלוונטיים לתקופה. יחד עם העורך הראשון, צחי מזומן, ועם הדס אחיטוב שהיתה מזכירת המערכת – התחלנו לחפש שדות אחרים. מרחבים שלא עסקו בהם עד כה, כמו ביקורת המקרא. התנאי שלנו היה תמיד שהדיון לא יהיה חד-צדדי, ויביא דעות שמרניות לצד פלורליסטיות. בכל נושא הופיעו מאמרים בעד – ונגד”.

אחד הנושאים ש”דעות” העז לגעת בו לראשונה היה ההומוסקסואלים בחברה הדתית – נושא שאפילו לא טואטא מתחת לשטיח, ומלכתחילה לא קיבל רשות להיכנס לסלון. רשמית, הוא לא היה קיים.

“כתבנו על הנושא הזה מתוך הבנה שגם נושאים בעייתיים צריך להעלות, זה ייעשה מתוך עדינות ואמפטיה, ולא באופן וכחני”, רוט אומר. “הרב רונן לוביץ שם נפשו בכפו, וכתב מאמר יפיפה על היחס הנכון כלפיהם, ומה ניתן לעשות. אני מודה שפחדתי, אבל אני חושב שזה התקבל באופן סביר. טוב משחשבתי, לא החרימו אותנו. היה חשוב בעיניי לכתוב על זה כי יש אנשים בחברה שלנו שזו בעיה קיומית מבחינתם. אם זה נושא אמיתי, אז צריך לטפל בו. עסקנו בנושאים נוספים שהיו שנויים במחלוקת, אבל עשינו את זה תמיד ברגישות”.

לעורר חשיבה מחודשת
“מאחר ואנו תופסים את עצמנו ככתב עת שמציג מגוון של נושאים, אנו מעלים גם סוגיות שלא עולות על במת הציונות הדתית”, מבהיר עומרי שאשא, עורך “דעות”. “לעיתים יש לנו נושאים שקשים לעיכול. היה לנו גיליון שעסק בגוף והיחס אליו בציונות הדתית. כתבנו על מיניות. בכל אלה אנחנו עוסקים בעדינות, ומנסים לעורר חשיבה מחודשת. חשוב לעסוק גם בנושאים שלא מקבלים ביטוי, כי הם קיימים. יש בחברה הדתית אנשים שמתגרשים, ויש אנשים בעלי נטיות הומוסקסואליות. יש פה אנשים במצוקה.

“ברגע שמניחים את הדברים על השולחן ונוצר שיח, הם יכולים לקבל מענה. יש לזה גם חשיבות ברמה הציבורית. אנחנו רואים כיצד היחס משתנה, ובמקום לטאטא בעיות כפי שעשו בעבר – מתחיל תהליך של התבגרות”.

רק לא פוליטיקה
אבל ישנה קשת נושאים השנויה במחלוקת, שרוט סירב לגעת בה. “האויב הגדול ביותר של הדתיות הפתוחה, זה הפוליטיקה”, הוא מבהיר. “עסקנו ב-90% מהנושאים הקיימים, אבל אמרתי לאו מפורש לכל נקיטת עמדה של שמאל או ימין. לדעתי, העיסוק בפוליטיקה מהווה חסם לעיסוק בנושאים האמיתיים. היו לנו סביב זה ויכוחים קשים, מאחר והיו אנשים בתנועה שהרגישו שהעיסוק בנושא הפוליטי הוא חיוני, אבל התעקשתי על כך
שהבעיות החברתיות שאנחנו עוסקים בהן, תמשכנה גם אחרי שהעניינים הפוליטיים יוסדרו בצורה כזו או אחרת.

“היה לי כל כך חשוב לשמור על ניטרליות של העיתון, שכאשר חיפשתי מחליף – העברתי לו את השרביט רק אחרי שיחות נפש ארוכות, והבטחה שהעיתון לא יהיה מזוהה פוליטית. אני מתרשם שהמסר הזה מחלחל עד היום בעיתון”.

הגישה האמפטית מלווה את מגוון הנושאים בהם עסק “דעות” בחמישים גיליונותיו. “היה חשוב לנו הקול האנושי”, מסביר רוט. “דיון בהלכה – לא רק על בסיס פורמאלי. אני מאמין בחיבור בין מוסר והלכה. לפעמים זה קשה, אבל צריך לעשות מאמץ לקרב בין הדברים, ולמצוא בהלכה פנים אנושיות. אני חושב שהגישה הזו שלנו פרצה דרך. כשהתחלנו בשנות התשעים הקול שלנו היה ייחודי, ואני שמח שהיום יש לו שותפים נוספים. כשהתחלנו, העיתונות הדתית היתה דוגמטית ולא פתוחה. אני מרגיש שבזכות ‘דעות’ יש לנו חלק בשינוי ובפתיחות שיש היום בציבור הדתי-לאומי”.

  • ריבוי דעות / זאב שביידל. פורסם במוסף ‘שבת’, ‘מקור ראשון’, ב’ באייר תשע”א, 6.5.2011

נושאי קצה בציבור הדתי-ציוני שאיש לא העז לגעת בהם, כטבילת רווקות, היחס להומוסקסואליות, מניינים שוויוניים ועוד עלו לדיון על דפי כתב העת ועוררו פולמוס חריף. גיליון היובל מקיים דיון חוזר

(דעות: דרכים ישנות, מחוזות חדשים – עיון מחודש בסוגיות שנדונו ב”דעות”, עורך: עמרי שאשא; הוצאת נאמני תורה ועבודה ומרכז יעקב הרצוג, גיליון 50, טבת תשע”א)

גיליון ה-50 של כתב העת “דעות” יצא לאור בסמוך לתאריך בר המצווה של כתב העת (הגיליון הראשון התפרסם באפריל 1998, כיורשו של כתב העת “גיליון” בעריכתו של מאיר רוט). גיליון היובל (בימים אלה כבר יצא לאור הגיליון ה-51) מוקדש לדיון ולעיון חוזר בחלק מהסוגיות הרבות שעלו על במה נכבדה זו במשך י”ג שנה.

בתקופה הזו התפרסמה ב”דעות” שורה ארוכה של מאמרים, כתבות וראיונות, ולא פעם התעורר סביבם פולמוס חריף. אף כותב שורות אלו היה בין מעוררי חלק מהדיונים, וזו אחת הסיבות לכך שמעניין כעת להביט לאחור ולראות מה נשתנה בציונות הדתית בשנים לא רבות אלה. “דעות” היו ראשונים להביא לשולחן הדיונים הציבורי של הציונות הדתית סוגיות חברתיות שונות מעוררות מחלוקת, שאיש לא העז לגעת בהן לפניהם – מעמד הרבנות, ההפרדה בחינוך הדתי, טבילת רווקות, אִמהות דתיות חד הוריות, דתיים הומו לסבים וכדומה. את ההערכה למעשה הזה ייתן כל אחד בהתאם למערכת ערכיו – יהיה מי שיתאר זאת כקפיצה נחשונית ויהיה מי שיאמר שמדובר בקפיצתו של עמלק לתוך המים הרותחים, המהווה “לגיטימציה מצננת” לנושאים שהשתיקה יפה להם. כך או אחרת, רוב הסוגיות שעלו ב”דעות” תפסו לאחר מכן תאוצה בבמות אחרות והפכו לחלק בלתי נפרד מהשיח הציוני דתי, ויעידו על כך שתי העונות של סדרת הטלוויזיה “סרוגים”. כשהכותבים בגיליון ה-50 סוקרים במבט פנורמי את מפעלם, הם מדברים מתוך תחושה מעורבת של סיפוק וענווה.

קול של סיפוק ברור עולה ממאמרה של רבקה רוזנר (אחת מארבעה עורכים של כתב העת שהתחלפו). היא משיבה בקיצור נמרץ על הביקורת כלפי ה”שליליות” של “דעות” ועל השאלה “מדוע אתם כל הזמן נגד”. היא עונה שהמסר של “דעות” הוא דווקא להיות בעד – בעד העלאת נושאים חשובים וקריטיים לסדר היום. הקריטריון להצלחה, לדעתה, הוא בדיוק בתנודה בשיח החברתי שכתב העת ייצר, או במילים אחרות – הכותרת בכתב העת מצליחה ברגע שהיא הופכת לכותרת ב”מקור ראשון” ולאייטם ב”סרוגים”. מצד אחר, ד”ר משה מאיר קרא למאמרו “נחפשה דרכנו”, והמאמר מהווה איזון נדרש בין טפיחת שכם עצמית לחשבון נפש. הוא מפרט, אחד לאחד, את הדברים שאבדו בעולמו של הצעיר הדתי הליברלי-רדיקלי: היכולת לשבח את החברה שבה הוא נמצא, תחושת ההשתייכות הפגועה, חוסר הביטחון העצמי והענווה, ערעור קיצוני על הסמכות הרבנית וכן הלאה. מאיר טוען כי על הציוני-דתי הפתוח באמת לשלב יותר התחברות חברתית ונינוחות בביקורתו הנוקבת על תופעות חברתיות כאלה ואחרות ולדעתו זהו סימן ההיכר של אדם שמצליח לבנות תפיסה בעלת מורכבות אמיתית. ורצוי גם לשלב את המודעות לכך שלא כל האמת נמצאת בכיס שלי.

מעניין לציין כי המאמרים המוקדשים לסוגיות הספציפיות בגיליון חדורים רובם ברוח של ענווה. לפני 10 שנים היה הרב רונן לוביץ’, רבה של ניר עציון, חלוץ שהעז לפרסם מאמר על נושא שאיש לא העלה על דל שפתיו – מצבם של הומוסקסואלים ולסביות בחברה הדתית (גרסה ארוכה יותר של אותו מאמר פורסמה בכתב עת תורני זניח יחסית ולא עוררה תגובה ציבורית). אמות הסיפים רעמו אז מעצם אזכור מפורש של נושא כה נסתר. כיום, כשקיימים כבר מספר ארגונים של דתיים הומו לסביים וכמעט כל רב בציונות הדתית נשאל לדעתו בנושא של “נטיות הפוכות”, הרב לוביץ’ מביט על התהודה שדבריו יצרו ושואל לאן הדברים מובילים. אין בפיו מענה ברור וחד משמעי. ברור לו שכיום קיימת מציאות של הומוסקסואלים ולסביות דתיים מחוץ לארון שמעוניינים להיות חלק מקהילתם הדתית, כשהם מכריזים על נטייתם המינית בריש גלי – אך הוא נזהר ביותר שלא לקבוע מסמרות ביחס לתופעה, וכך גם לגבי האפשרות של זוגות חד מיניים (עם ילדים או בלעדיהם) ושילובם בקהילה. לגבי תכליתו של דיון ציבורי שלא ניתן לקבוע בו דברים חד משמעיים, משיב הרב לוביץ’ שלעתים חשוב לחתור לא רק כדי להגיע לחוף מבטחים, אלא גם כדי להחזיק ראש מעל המים ולא לטבוע.

גם מאמרה של מיכל טיקוצ’נסקי, הדן בלימוד תורה נשי, מעמיד פרספקטיבה ריאלית וצנועה יותר בפני פעילות הדור הראשון של לימוד זה, שהאמינו שתוך זמן קצר יצמיחו בתי המדרש הנשיים גדולות דור של ממש, ומשחלומן בושש להתגשם החלו להתלונן על הדור השני העצל ועל הרוח המהפכנית שכבתה. טיקוצ’ינסקי עצמה (שעומדת בראש בית המדרש לנשים בבית מורשה) אומרת שאולי הדברים מצביעים דווקא על הצורך לקחת את הדברים בפרופורציה ראויה ולא לנסות להאיץ באופן מלאכותי תהליכים ארוכי טווח. גם בנושא הלימוד הנשי חשוב לדעת להעריך את ההישגים הקיימים, את ההתפשטות הרוחבית של לימוד התורה לנשים, ולתת לתהליכים לקרות.

המוטיב של ציפייה לשינוי רדיקלי ותוצאה מעשית של שינוי הדרגתי מופיע גם במאמרו של אלי הולצר, שאף הוא הופיע בזמנו מעל דפי “דעות” בתור מייסד-חלוץ של המניין השוויוני “שירה חדשה”. אם היה אז צפי לשיטפון של מניינים שוויוניים ברחבי הארץ הרי שהוא לא התממש, ולא זו בלבד, אלא, כפי שהולצר מציין, מניינים שוויוניים חיים בפרדוקס, שבו הם מתקיימים בציבור המתלהב מהאפשרות של תפילה במניין שוויוני, אך לא מהתפילה בציבור עצמה, בטח לא בתור חובת יומיום שגרתית. הולצר מציע תובנות שונות לגבי האפשרויות העתידיות של התנהלות שוויונית בבתי הכנסת לאור תפיסות של פמיניזם ליברלי ורדיקלי – וגם לגבי האפשרות לחוות חוויה דתית אותנטית ומעמיקה במפגש הזה.

תופעה חשובה נוספת שאותה מייצגים רבים מכותבי “דעות” היא טשטוש הולך וגובר של גבולות המגזרים דתי/חילוני. בין גיליונות העשור האחרון התקיימו דיונים פורים על מקומם של דתל”שים למחצה ולשליש בחברה הדתית. בגיליון זה מציע הדר ליפשיץ (מורה לאזרחות בבית ספר הימלפרב) לחינוך הממ”ד להפסיק להיות מגזרי ולהפוך לרשת החינוך המרכזית בארץ, שתקלוט אל שורותיה את החרדים, המסורתיים והחילונים (לדיון בנושא הוקדש גם הגיליון הלפני-אחרון של כתב העת “ארץ אחרת”).

אז היכן כל זה מציב את ציבור כותבי “דעות” ואת קהל היעד שלהם? נראה כי מתרחש כאן תהליך שבו גיוון רב יותר בתוך המגזר הציוני-דתי מוביל גם להיפתחות כלפי חוץ. תהליך ריבוי וגיוון תוך מגזרי זה מתואר, בין היתר, בעבודת הדוקטורט של ד”ר חנן מוזס, שקיבלה תהודה ציבורית ניכרת מחוץ לתחום האקדמי. תהליכים אלו מדגישים את הצורך בחידוש ובשינוי יותר מאשר בשימור, אך נאלצים להתחשב בעל כורחם במציאות בשטח ובכוחן של המסורת המשמרת ושל החברה המסורתית. כותבי “דעות” בוחרים להיות “שאור שבעיסה”, עם הסיכון לרדת לשוליים ולהפסיק להיות רלוונטיים (שעליו מדבר פרופ’ צבי זוהר בראיון) ועם הסיכוי לעורר שינוי חברתי של ממש. ישעיהו ברלין הגדיר בזמנו את המנהיג כאדם שמעורר שינוי חברתי, שאם לא הוא היה מתרחש גם בלעדיו. כותבי “דעות” מסתכנים בלהיות אלו שמובילים שינוי בשיח ובחברה היום, מבלי לדעת מה מכל זה ישרוד מחר. אין לדעת לאן הציונות הדתית הייתה מגיעה בלעדיהם – סביר להניח שזה היה מקום מאוד דומה – אך ברור באותה מידה שיש ל”נאמני תורה ועבודה” חלק ניכר במקום שאליו הציונות הדתית מגיעה היום.

גם לפרופסור שקולניק בסרט ‘הערת שוליים’ היה מנוי לכתב העת דעות:

שקולניק

וכמובן גם ב”לונדון את קירשנבאום”:

דעות לונדון

וגם על שולחן העבודה של מלך זילברשלג בערוץ “כאן”:

דעות ערוץ כאן