האם ראוי שארץ ישראל תנצח את מדינת ישראל?/ מיכה גודמן

 

הסיכוי היחיד לעצור את ההתנתקות נעוץ בסרבנות. אם תהיה סרבנות המונית פינוי היישובים עשוי להיכשל. כאשר חיילי הצבא האדום נשלחו לדכא את המהומות בצ’כוסלובקיה, הם הצטרפו למפגינים אותם הם נדרשו לעצור. פעולה זו, הובילה את המרד הצ’כי לניצחון. לא ניתן להביס מרידה כאשר אותם הכוחות שאמורים להביס את המורדים מצטרפים אליהם. יתכן ומחשבה זו קוסמת לרבים ממנהיגי המאבק. אולם עלינו לשאול עצמנו בעמקות, האם אנו רוצים לנצח את המדינה? במאמר זה נדון בשאלת האפשרות שארץ ישראל תנצח את מדינת ישראל.

1. המשמעות התיאולוגית של הסרבנות.
המחלוקת הדתית בין הציונות הדתית לעולם החרדי מעולם לא נסב סביב קדושתה של ארץ ישראל. החרדים הנם אוהבים גדולים של הארץ ובעלי זיקה דתית והלכתית חזקה לאדמתה. המחלוקת בינם ובין הציונות הדתית ממוקד בערכה הדתי של מדינת ישראל ולא של ארץ ישראל. בעוד החרדים טוענים שמדינת ישראל מרוקנת ממשמעות דתית, הציונות הדתית ראתה במדינה מוסד בעל ערך דתי רב. ביטוי חזק לכך ניתן לראות בקביעת הרב אברהם יצחק הכהן קוק שמדינת ישראל היא ‘יסוד כסא ה’ בעולם’, המסורת היהודית מזהה את קודש הקודשים שבבית המקדש ככסא ה’, והנה טוען רבה הראשי של ארץ ישראל שהמדינה כולה היא במעמד קודש קודשים. קדושת המוסד אינו זהה לזו של האדמה, אלא של מרכזה ותמציתה – המקדש וקודש הקודשים.
אמונה זו אפשרה לבני הציונות הדתית לכונן שיתוף פעולה פורה עם הציונות החילונית. הציוני הדתי מעולם לא נחשד כבעל נאמנות כפולה. הוא מעולם לא נקרע בין נאמנות לתורה לבין נאמנות למדינה, שהרי באמצעות נאמנותו למדינה הוא מבטא את נאמנותו לתורה.
גם עבור החרדי לישיבה בארץ ישראל ערך דתי רב. עבור החרדים הנוכחות בארץ מגלמת את קיומה של מצוות יישוב ארץ ישראל, עם זאת אין שום משמעות להיות נתונים לריבונותה של מדינת ישראל. כפי שניסחו זאת גדולי ההוגים החרדים ‘אנו בגלות בארץ ישראל’.

תכנית ההתנתקות מעמידה את הציונות הדתית במבחן תיאולוגי רב משמעות. היא יוצרת התנגשות בין הנאמנות לארץ לבין הנאמנות למדינה. שהרי עתה המדינה מוותרת על חלק מן הארץ. בצומת היסטורית זו יצאו רבנים מובילים בציונות הדתית וקראו לחיילים לסרב פקודה. לאמור, כשנדרשו להכריע קבעו חלק מהרבנים, שהנאמנות לארץ ישראל עולה על הנאמנות למדינת ישראל. החשיבות של יישוב הארץ עולה על החשיבות של הציות לרצון של המדינה. במילים אחרות, ברגע מכריע בהיסטוריה הזרמים החרדיים התת קרקעיים שפעלו בציונות הדתית פרצו החוצה, ועיצבו הכרעה המעניקה ראשוניות לארץ על פני המדינה. באופן פרדוקסאלי, הכרעת הרבנים לטובת ארץ ישראל, משקפת נסיגה מהמהלך ההיסטורי של הצטרפות לציונות, ושיבה אל דפוסי מחשבה חרדיים. האידיאולוגיה שהסירה כל חשד של נאמנות כפולה ועל כן אפשרה שיתוף פעולה פורה בין הציונות הדתית לציונות החילונית, נרמסה. ממילא ביום שלאחר ההתנתקות, אם יהיה חלילה סירוב פקודה המוני, יתעוררו ובצדק חשדות גדולים לגבי נאמנותם של בני הציונות הדתית למדינה ובעצם לגבי עצם ציונותם. הקרע שבין הציונות החילונית לחרדים, הוא הקרע של אתמול. הקרע מול הציונות הדתית הוא הקרע של המחר. נדמה שאם יהיה סירוב פקודה המוני, אנו נתגעגע לקרע מול החרדים. החרדים שלא ביטאו מעולם נאמנות למדינה, גם לא מיקמו עצמם בעמדות המשפיעות על גורלה. על כן, השנאה לחרדים נובעת בעיקר מצרות עין, אך לא מתוך ראייתם כציבור מסוכן. לא כן לגבי הציונות הדתית. מתוך ביטחון בנאמנותה למדינה, העניקה לה החברה את אמצעי הלחימה שלה, אפשרה לה להתמקם ביחידות מפתח בצבא, וברגע המבחן, היא הפנתה את הכוח שהיא קיבלה מהמדינה כנגדה. הציבור החילוני יחוש ובצדק מרומה, הוא יבין באותו הרגע שבמשך חמישים ושש שנים הם שיתפו פעולה עם חרדים בתחפושת. אם המאבק נגד החרדים הונע מכוח קנאות וצרות עין, המאבק שעתיד להתרחש מול הציונות הדתית יונע מתוך ניסיון להסיר איום קיומי מתוך החברה. וכשחברה נאבקת להישרדותה, היא שולפת את ציפורניה ואת שיניה.
הרצון להכניע את המדינה באמצעות הסרבנות, איננו מבטא רק דחייה ערכית של המדינה; כפי שראינו, הוא גם צפוי לפורר את היסודות עליהם היא נשענת ובראשם את תרבות המחלוקת שבישראל, כפי שנראה בסעיף הבא.

2. השפעות הסרבנות על השיח הציבורי בישראל.
המסורת היהודית מקיימת תרבות של מחלוקת, אך תנאי לקיומן הפורה של מחלוקות הוא קיומם של נושאים שמחוץ לתחום המחלוקת. אלו הם הנושאים שעצם ההסכמה עליהם מאפשרת את המחלוקת. אסביר את כוונתי. תושבי יישוב יכולים לבטא מגוון של דעות לגבי גובה המיסים שיש לגבות מהתושבים. תוצאות השיח הציבורי בנושא המיסוי הוא שיקבע את גובה המיסוי. אולם תנאי לעצם קיום השיח הוא הסכמה כללית בדבר קבלת תוצאותיו – יהיו אשר יהיו. אדם יכול לנסות לשכנע את שכניו שדעותיהם בעניין המיסוי שגויות באמצעים רבים. אולם האיום באי תשלום מיסים במקרה שהתוצאה לא תהיה על פי רוחו אינה חלק מכלי השכנוע הלגיטימיים. לאמור, ההסכמה בדבר ציות להכרעת המחלוקת, מאפשרת את קיומה של המחלוקת. רק אם הסרבנות מחוץ לטווח המחלוקת – ניתן בכלל לקיים מחלוקות!
הצבא אינו חלק ממוסדות ההכרעה, הוא מוסד הביצוע. השימוש הפוליטי בסרבנות הוא שימוש בכלי שעמו מבצעים את רצון העם על מנת להשפיע על רצון העם. זהו טשטוש שירסק את מוסדות ההכרעה, את מוסדות הביצוע וחמור מכל את תרבות המחלוקת בישראל.
מועצת יש"ע מאמינה שניתן לעצור את ההתנתקות, בהפגנותיה ובעצרותיה היא מלמדת את הרוב האדיש שבישראל שיעור אדיר בדמוקרטיה. אולם אסור לנו לאחוז בחבל משתי קצותיו: גם לנסות לשנות את רצון הרוב, וגם להצהיר שאם ניכשל במאמצי השכנוע, לא נקבל את התוצאה.

מה בין טועה לחוטא?
ההיגיון שבקריאה לסרבנות מבוסס על כך שפינוי יישובים היא פעולה שאינה מוסרית, לכן פקודת הפינוי היא בלתי חוקית בעליל – בדומה לטבח בכפר קאסם ולפשעים נוספים שנעשו במהלך ההיסטוריה. בטענה זו, טמונה הנחה סמויה מסוכנת שיש להצביע עליה. היא מקפלת בתוכה למעשה את הקביעה שהשמאל בישראל אינו מחזיק בעמדה שגויה – הוא מחזיק בעמדה שאינה לגיטימית. שהרי מימושה הוא פשע מוסרי. כשמקיימים מחלוקת אנחנו מניחים שהחולק עלינו טועה. אך מהרגע שאני לא רק חושב שהוא טועה אלא שהוא גם חוטא, הסתיימה המחלוקת. אם החולק עלי אינו רק שוגה פוליטית אלא גם פושע מוסרית, הוא נהפך למעשה מהיריב שלי, לאוייב שלי. זו עמדה מאוד מסוכנת, שהרי עם יריב אפשר להתווכח אבל מול האויב צריך להילחם.
הסרבנות אינה מסוכנת משום שהיא מערערת על ההסכמה הישראלית, אלא דווקא משום שהיא שוברת את האפשרות למחלוקת ישראלית. אין שיח ציבורי במקום שבו לא מקבלים עליהם הצדדים לקיים את תוצאת השיח ואין מחלוקת במקום שבו צד אחד מזהה את השני כחוטא ולא פשוט כטועה.

3. הצבא שאחרי הסרבנות
במהלך האינתיפאדה האחרונה נתקלנו בסדרת תופעות סרבנות באשר לשירות בשטחים. סרבני השירות, ביקשו להביע באמצעות סירובם את מחאתם כנגד הנוכחות הישראלית ביש"ע. תופעה זו נתקלה בגינויים עזים, מכל קצוות הקשת הפוליטית. אולם סרבנות השמאל היא תמיד תופעה של בודדים. ביטוי למימדים הזעומים של התופעה ניתן לראות בכך שניתן למנות בשמותם את כל הסרבנים. סרבנות השמאל מעולם לא הצליחה להתפשט לכדי תופעה רבת מימדים.
לעומת זאת הסרבנות הפוטנציאלית מימין, על רקע תכנית ההתנתקות, מסתמנת, חס ושלום, כתופעה המונית. המשמעות של אפשרות זו היא הרת אסון. במשך שלושים וחמש שנה השמאל הישראלי אשר לא הזדהה עם מפעל ההתנחלויות, ידע לשרת שם ולהגן עליו כשנדרש. הוא הבין שהמדים שלו אינם חלק מכלי המחאה שלו. הוא הבין שכאזרח בכוחו להשפיע על כך שלא נהיה בשטחים אולם כחייל הוא מחוייב למלא את פקודת השירות בשטחים. והנה מגיעים רבנים ומנהיגי ציבור מן הימין וקוראים לסרבנות. אם חלילה קריאה זו תיענה בהיענות המונית, מדינת ישראל תתקרב לסף תהום! שהרי באותו הרגע ממש גם השמאל יפסיק להיענות לפקודות הנוגדות את תפיסת העולם שלו. תנו את הדעת לכך שביום שחיילינו יקיימו רק פקודות שהם מזדהים עמם נצטרך להקים מיליציה של שמאלנים אשר יפנו יישובים ומיליציה של ימנים אשר יישמרו על אלו שנותרו. במילים אחרות
סרבנות המונית עלולה לפורר את הצבא!


סיכומם של דברים: המאבק למען ארץ ישראל הוא מאבק שאין ציוני ממנו, הניסיון לנצח במאבק נגד מדינת ישראל, הוא נסיגה מהציונות עצמה. הסרבנות מבטאת הכרעה ערכית אנטי ציונית – העדפת הארץ על המדינה, גלות בארץ ישראל. הפניית הגב למדינה מאיימת, עלולה לחולל שרשרת של אירועים שיובילו להתפוררות של הכוחות החשובים והמרכזיים של החברה: הצבא, השיח הציבורי, ושיתוף הפעולה בין ציונות הדתית והחילונית. חשוב לצאת למאבק, אסור לנצח בו. אסור לתת לארץ ישראל לנצח את מדינת ישראל.
יכול להיות שגוש קטיף תפסיד, ישראל חייבת לנצח.