לא תסרב.
עשרות רבנים חתמו על מכתב תמיכה בקריאת הרב שפירא לסירוב פקודה.
אבל מאות רבנים, חשובים מאוד, לא חתמו עליה. הם לא חתמו על עצומה נגדית,
כי בעולם הרבני צעיר לא יוצא נגד זקן. אבל המסר שלהם ברור: אל תסרב!
תהיה תלמיד של הרבנים וחייל של הצבא, לא להפך

אורי אורבך

עשרות רבנים חתמו על מכתב תמיכה בקריאתו של הרב אברהם שפירא לסירוב, אבל יש עשרות ומאות רבנים אחרים, חשובים מאוד, שלא צירפו את חתימתם לקריאה. הם, רובם ככולם, לא הוציאו קריאה נגדית מפאת כבודו של הרב הראשי לשעבר, אבל תלמידיהם הרבים המשרתים בצה”ל מבינים היטב את הציווי שעולה מהחתימה החסרה: אל תסרבו!
הם אומנם לא יוצאים בפומבי נגד ראש ישיבת “מרכז הרב”, משום שהם מחנכים את תלמידיהם לנהוג כבוד בגדולי תורה, ואין להתכתש בפומבי עם עמדה בעייתית כל כך, אבל הם, בניגוד לרבנים החרדים, לא מחנכים לצייתנות עיוורת ולשמיעה לכל אשר יורה אותם הרב. רבני ישיבות ההסדר והמכינות הצבאיות, שתלמידיהם הם המשרתים בצבא, לא יגרשו מהישיבה שלהם אף חייל שישתתף בעקירת יהודים מבתיהם. לא. זה לא חמור בעיניהם כמו אכילת חזיר או כמו חילול שבת, כפי שהתבטא הרב הראשי לשעבר. זו השוואה לצורכי רטוריקה, לא לשימוש.
אבל לרבנים יש מגבלות, והם לא אומרים את אשר עם לבם ועם השקפתם לגבי ציות להוראות הצבא ולעקרונות הדמוקרטיה. אולי משום שזה מנוגד לעתים לעקרונות הציות שלהם עצמם לפסק ההלכה של גדולי תורה; ואולי משום שבמילייה התורני והרבני יש הררכיה ויש נימוס, שקובעים מה מכבסים בחוץ ומה אומרים רק כלפי פנים. אף רב מכובד, כולל כאלה שכבר פסקו נד הסירוב, לא יצא באופן בוטה נגד פסיקתו של הרב שפירא. כי לא נעים, וככה לא מדברים, וקטונתי, ולמה לעורר את חמתם של כל מיני אנשים בשעה קשה כל כך, ובכלל, זה לא הזמן להתייפייפות וכיו”ב וגו’. כל הרגשות הללו הם אנושיים להפליא, ועל כן שתיקת הרבנים בהחלט היתה צפויה. אבל הפרשנות הלא מוסמכת שלי גורסת שמאות אלפי דתיים לאומיים, שהם וילדיהם משרתים בצבא, לא יקבלו את ההחלטה אם לציית או לסרב על פי פסקי ההלכה, אלא לאור שיקולים אחרים. ביום הפקודה הנוראה לפנות יישובים, לעקור משפחות מבתיהן ולסלקן מבית חייהם, הם לא יסרבו. כי אנחנו תלמידים של הרבנים, אבל חיילים של הצבא. לא להפך.
ההתיישבות חשובה מאוד, ועקירת חבל ארץ שלם היא מעשה כואב ומכאיב. אבל יש עוד אינטרסים ואמונות, שהפסק של הרב שפירא כאילו מוחק אותם לגמרי, כאילו אין מחר. אנחנו, הציונים הדתיים, איננו חיילים על תנאי ולא אזרחים רק-אם- שומעים- בקולנו. ייתכן שעקירת ישובים היא עברה הלכתית, אבל ישנה עוד שורה של עברות הלכתיות שהמדינה החילונית עוברת ואנחנו שותפים לה בלית ברירה: מימון עבודה זרה, חילול שבת, הסדר גיור וכשרות לא הולמים, ותחזוקה של תרבות המנוגדת לרוח ההלכה. וזה עוד בלי לדבר על מדיניות כלכלית שאפשר למצוא בה אינסוף עברות מדאורייתא בכל הקשור ליחס לעני ולאביון שבקרבנו. נו, אז מה? אנחנו קופצים מהגג? אנחנו חותכים ורידים? לא, אנחנו משלימים עם העובדה שהשותפות שלנו אינה הופכת אותנו לבעלים היחידים של המדינה. אנחנו, רוב מכריע של חובשי הכיפות הסרוגות, לא נשבור את הכלים, את הכללים, ואת כל מה שניבנה כאן בעמל וביזע, רק בגלל שרבנים חשובים החליטו בשבילנו מה מותר ומה אסור, מהי הלכה ומהי עמדה פוליטית.
אני מרגיש את עצמי פטור מלהסביר שוב כמה תכנית ההתנתקות היא מזיקה, מסוכנת, מיותרת, ועלולה לגרום לאסון. אבל סרבנות גורפת להחלטת העקירה שתתקבל בכנסת הריבונית מסוכנת למדינה אפילו יותר מתוכנית ההתנתקות. גם משום שהיא תביא לגל גדול של סרבנות שמאלנית, גם משום שהיא תפגע ואולי תהרוס את כל השירות הצבאי של בני הציונות הדתית בצבא, ובעיקר משום שהיא תשאיר את מדינת ישראל עם ממשלה שלא יכולה להפעיל צבא לפי הצרכים ביום פקודה. היום לא יהיה צבא לבצע החלטה על נסיגה מהתנחלויות, מחר לא יהיה לנו צבא לעמוד במלחמה מול צבאות ערב. היום תסרב לפנות את קטיף, מחר לא תמצא חיילים כדי לשמור שם.
ולכן, חיילים וחיילות, דתיים וחילונים: אל תסרבו! אל תיענו ל”פסק ההלכה” הזה! סרבו לסירוב ואל תתפתו לשמיכה החמימה של החוגים החרדים הלאומיים המפרכסים זה את זה. על חלק מהם אומר רק במרירות הראויה, כי כדי לסב צריך קודם כל להתגייס. פסקי הלכה שנועדו להפחיד, להטיל אימה, ולמנוע מהלכים מדיניים, אינם פסקי הלכה נטו, אלא מעשים פוליטיים בכסות דתית והלכתית. אנחנו לא משתמשים בדתיות שלנו כדי להפחיד את המדינאים שלנו ואת השותפים החילונים שלנו. ולמרות ששרון פועל כמו שור נגח, ולמרות שהולך להיות כאן אסון לפי דעתנו, אנחנו עדיין מדינה ריבונית עם רוב ומיעוט בכנסת, או רוב ומיעוט במשאל עם. לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין להיבטל ממנה. ולמרות שהולך להיות כאן רע לתפארת, המדינה הזו היא גם שלנו: אנחנו לא אורחים בה ולא שותף פרוע שמחליט לבד מתי להיות ממושמע ומתי לשרוף את המועדון. נפיל את שרון ואת ממשלתו בדרך חוקית, ננסה למנוע את העקירה בהפגנות ובמחאות נשתמש בתרגילים פוליטיים כאלה ואחרים, אבל לא נהרוס את הצבא ואת השותפות. לכן חייל דתי, זכור ואל תשכח את הדיבר הדמוקרטי (ויש אומרים: גם הדתי) החשוב: לא תסרב!