תארו לעצמכם שהמשפחה שלכם מתפזרת.. כל אחד למקום אחר, למדינה אחרת ולתרבות שונה.

כעבור הרבה שנים, מבקשים לקיים מפגש איחוד משפחתי. למפגש הזה יגיעו מכל קצוות תבל. כל אחד מענפי המשפחה, יגיע יחד עם המשפחה שהוא בנה, ועם סל ערכים וזהות משלו. בואו לרגע נשים את זה בצד, ונתבונן בכמה מיוחד מפגש כזה יכול להיות, ואיזה חשוב זה שכולם יגיעו לחגוג את הביחד המשפחתי, כמו פעם.

המקום שנבחר פה אחד, לקיים בו את המפגש המרגש- הוא בית ההורים. בית סבא וסבתא. הבית שבו פעם גדלה כל המשפחה ביחד. לכולם שק של זיכרונות – כאלו ואחרים, אל הבית ההוא. לכולם געגוע משותף. מבין חברי המשפחה, יש כאלו שנשארו לגור בקרבת מקום- והאם  אלו שמתנדבים לנהל ולארגן את האירוע. אבל אז מתחילות השאלות… כי ההוא רוצה שהאירוע יהיה באופי ובסגנון שמתאים לו, ולשני יש קונספט אחר לגמרי לטיב האירוע והמפגש.

איך מגשרים על הפערים האלו, בתוך המשפחה? הרי אף אחד לא רוצה לבטל או להחריב את האפשרות לאיחוד – אחריי כל כך הרבה שנים של ריחוק.. הרי רב המחיר של הביטול על מחיר ההכלה של הצרכים השונים.

אז קצת מתגמשים, וחושבים איך אפשר לגרום לכולם להרגיש בנוח. כל אחד עושה צעד אחד לכיוון השני, כל אחד מתפשר טיפה כדי שהמפגש יקרה. הרי המטרה כה מקודשת וחשובה, עבור דור ההורים- שעדיין זוכר, ובוודאי עבור הדור הצעיר- שנושא עיניו אל ההורים ואל השורשים העמוקים שיאפשרו לו  לינוק מהם. וכמה זה חשוב, שהצעירים יראו את ההורים כשהם שלובי ידיים, כשהם אחוזי זכרונות טובים ויפים מבית סבא וסבתא. כמה כוח וחיבור זה ייתן להם ולעתיד שלהם ושל הבאים אחריהם.

בלתי אפשרי למחוק את הזהות של כל אחד מהענפים. במהלך השנים הארוכות, כל אחד פיתח לעצמו שפה וזהות שמבקשת בדרכה לשלב בין העבר לעתיד, בין המסורת למציאות היומיומית- הפוליטית, התרבותית של מולדתם העכשווית. חייבים לפלס נתיב לזהות מושרשת, שיש לה מרכיבים ואלמנטים מהתרבות המקומית, עם זיקה חזקה לשורשי העבר המפואר של המשפחה.

אם ענף אחד של המשפחה, יכריז בקול רם על בית ההורים כמבצרו שלו, שהרי הוא השתקע בו לפני כך וכך שנים, ועל כן כל שאר ענפי המשפחה הם רק אורחים- לעולם לא ייארג מחדש המרקם המשפחתי שעליו עמלו הדורות הקודמים. מילים כמו “בעלות מקומית”, “מונופול” ו”מתחם סגור” לא מקדמים את חיבור החלקים מחדש. הדבר הכי קריטי לקיימות של עם ישראל היא שמירה על חלקיו. המיקום הגיאוגרפי הוא חשוב ומקודש, אבל לא יותר מעצם המפגש המחודש.

שימו בצד את סוגיות הכסף, הסיוע הביטחוני והתמיכה בנו כלפי אומות העולם. לא זה הסיפור, או לא זה העיקר. על זה לא נתווכח. הרי תמיד יהיה מי שיגיד, ואולי גם אתו הצדק- אנחנו שומרים באמת על הבית, על העם. אנחנו נאבקים או נאבקנו בעבר, על הקיום שלנו כאן ועל צדקת דרכנו בעמים. גם אני מכאן, וגם אני טוענת בלהט על זכות הקדימה שיש למי שחי כאן ומוסר את נפשו למען המדינה, להחליט על סדרי חיינו ומדיניות העם היושב בציון. אבל השאלה היא בכלל לא מי צודק או מי חשוב יותר. זה לא קרב ולא משחק סכום אפס. יש כאן הרבה יותר מזה, וזה העתיד המשותף של העם היהודי כולו. למענו, לא אשקוט ולא אחשה. צריך להרחיב את היריעות, ולקבל את כולם. לאפשר מקום לכל אחד להגיע, להניח את המזוודה שהוא הביא מהבית ולרצות להרגיש חלק. אחרת נאבד הרבה יותר מאשר הריבונות והעליונות המוכחת שלנו. נאבד את השורשים המשותפים ואת שיווי המשקל של כל הענפים של העץ.