תגובה לתגובה.

כתב בנימין שיינברג, שההלכה מורה לנו “להתרחק מנשים מאוד”… אני שואלת האם גם כך כתוב בהלכה- לגבי בנות, ילדות? האם נכון בעיניו ללמד ילד צעיר, שעליו להתרחק מבנות- כמו מנשים? האם זה באמת אותו דבר?

פרשנות הלכתית זו איננה מאפשרת לבנים לראות בנות או נשים כבני אדם אלא מעצימה את התפיסה של המיניות- המסוכנת והבעייתית. אין אפשרות ליצור קשר או להיות לצד נשים, מבלי שההיבט המיני יתפוס את כל המרחב? יאיים? מהו המסר שהבנים מפנימים מכך? ועוד יותר מדאיג, מה הבנות תופסות מכך? האם כל אישיותן, עצמיותן וכוחן – הוא רק במיניות שלהן? מה לגבי הצדדים האנושיים, השכליים? האם אנחנו רק “גוף”, או “יצר”? האם איננו אדם שלם?

לטענתו השנייה- המרחב הציבורי, המשפחתי, הקהילתי- רוב רובו איננו סטרילי ואיננו מופרד. מדוע ולמה זה טוב לייצר מרחב דמיוני, פנטסטי, שבו המינים מופרדים לחלוטין זה מזה? מה אנו משיגים מכך שאנו חושבים שאם נגדל את הילדים בהפרדה ובמרחב חד-מיני, נוכל להכין אותם לחיים בוגרים טובים יותר?  האם לא עדיף שאנחנו, המבוגרים והמחנכים, נהיה שם כדי לתווך חיים משותפים ומעורבים, באופן מכבד ובטוח לשני המינים? נלמד אותם על הטוב והיופי של עולם שבו יש שני מינים, שאת שניהם ברא הקב”ה כדי להפרות את החברה, האנושות, החכמה והיצירה. יש ב”ה הלכה, שקובעת גדרים וגבולות כדי שהערבוב ייעשה בצורה נכונה, טובה ומיטיבה. אבל אי אפשר לפסול את כל התפיסה של עולם אשר בו מינים בגלל פחד מפני כישלון ונפילה של היצר המיני או של ערבוב לא נכון בין המינים. ברוב המקרים, ההלכה לא אוסרת את המפגש, אלא מבקשת לצמצם אותו, לתת לו עיתוי וזמן נכון, הקשר מיטבי. וזה גם עניין של פרשנות, של מי פוסק – עבור מי- ולאיזו מטרה.

אני מעדיפה למסור מסר של מתינות, של רצון ויכולת להתמודד, לבחון את המציאות ולהשתדל לפעול בתוכה, מבלי להעמיד אותה באופן קיצוני בצד ששולל הכול. כך גם במבחן של מפגש בין המינים.

מבחינה חברתית- ההפרדה הפכה ל”קמע” של ההורים כנגד החילון. זה מטריד אותי, בעיקר בגלל שלדעתי (ולדאבוני?!) אין כזה פטנט ואין תעודת ביטוח. יש הרבה עבודה, יש צורך להיות שם כל הזמן. לתווך, לשוחח, להראות דוגמא אישית טובה. זה אולי קל ופשוט לא להתמודד, אבל זה לא מאפשר לילדים לקבל תמונת מציאות נכונה ויפה של התמודדות ושל ניסיונות. אולי יש יתרונות להפרדה, אבל יש עוד הרבה דברים שצריך לתת עליהם את הדעת בחינוך, ולצערי לפעמים הדרישה והתקווה שההפרדה כבר תיצור קרקע שתצמיח את הילדים בצורה טובה, תבוא על חשבון ההשקעה והמחשבה בתחומים אחרים. זה קצת כמו שאני אגיד- מספיק שהילדים שלי יגדלו בישוב דתי, ואין לי צורך לדאוג לכל השאר. זו כמובן מחשבה בעייתית ועלולה לטפוח על פניהם של ההורים שמדמיינים לעצמם את החינוך בישוב דתי כפתרון קל ובטוח.

נקודה מהותית נוספת- אני חוששת מהפרדה, כאשר מטרתה הנסתרת היא- סינון חברתי של ילדים ומשפחות שאינן דתיות “כמונו”. כלומר, לא שההורים שבוחרים בהפרדה באמת מאמינים שההפרדה היא שיטה חינוכית טובה, אלא שהם פשוט רוצים לייצר מרחב שהוא הומוגני חברתית, ובכך להגדיל את סיכויי ההצלחה של החינוך הדתי. זה כמובן לא הוכח עדיין כשיטה חינוכית יעילה יותר, ובוודאי שהיא מייצרת מציאות חברתית מתבדלת ומוחמצת מצד המפגש בין ילדים מרקעים שונים.

ונקודה אחרונה- שאולי פחות תרעיש או תטריד את הכותב, אבל הפער בתכניות הלימודים בין הבנים לבנות הוא בוודאי גם כן תוצאה של ההפרדה. לדעתי, אין באמת סיבה להפרדה כה בולטת בין תכנית הלימודים של הבנות לבנים. אמנם אין חובה על האישה ללמוד תורה, אבל לא בטוח שיש חובה למנוע ממנה להכיר את ספרות הקודש הרחבה והענפה של עם ישראל לדורותיו. ולכן, מבחינתי ההפרדה יוצרת חיץ ומונעת מהבנות את הגישה ללימודי התורה בצורה רחבה ומקיפה, ולכן היא בעייתית. ואולי לא מספיק הכרתי בתי ספר נפרדים, שבהם מלמדים תכנית לימודים מאוד מתקדמת לכיתת הבנות (בגילאי היסודי בעיקר)…

טענתי הייתה ועודנה, שהתלמידים שלומדים לקראת נישואין על מהות האישה, מבלי שהם נפגשו, חיו, פעלו ולמדו עם בנות היא מציאות של בדיעבד. היה טוב יותר לו היו לומדים עם בנות, מכירים את השוני והדמיון בין המינים. ואני דווקא הייתי רוצה שהמפגש הזה בין המינים ייעשה בין כותלי בית הספר, ולא רק בתנועת הנוער או ברחוב. דווקא כשיהיה מובל ומונחה בין מורים ומחנכים. ולא לחכות שהרבנים ילמדו אותם “על בנות המין השני”  כאשר זו מציאות מדומה לחלוטין בעיניהם.