החלה עונת מסיבות הסידור, חומש, בת מצוות, הכתרת רבנית פורים ובאופק כבר מתקרבות מסיבות הסיום של היסודי והתיכון. התכונה וההתרגשות רבה, ובהן שלובות גם שאלות חינוכיות שיש להכריע בהן. בבתי הספר השונים מתכוננים כל אחד בדרכו לאירועים אלו, כאשר סוגיית הופעות הבנות תופסת מקום נכבד בדיון. ישנם מוסדות חינוך שלא עולה על דעתם לאפשר לבנות להופיע, בטח שלא לבדן, ובוודאי שלא בנוכחות אבותיהן. כן, גם כאשר מדובר במסיבת סידור או חומש. במוסדות אלו, הבנים והבנות של השכבה, יעמדו על הבמה בקבוצות נפרדות, והשירה תהיה רק במקהלה משותפת וללא תפקיד יחידי לאף ילד או ילדה. כאמור, הפרדה מוחלטת בין המינים, ולעיתים אפילו בקהל ההורים- אשר יידרשו לשבת בנפרד זה מזו.

מוסדות אחרים, יאפשרו לבנים ולבנות לעמוד יחדיו, זה לצד זה, לשיר ולהופיע במעמד קבלת הסידור/ החומש, טקס ראש חודש או חג… הילדים יציגו או יופיעו (בריקוד, שיר או הצגה) בפני הקהל הרחב שמגיע לבית הספר חמוש במצלמות- בתקווה ללכוד את הרגע שבו הילד/ה שלהם מופיעים סולו.

עד כאן שני התיאורים נראים תמימים למדי. אולם, שתי אפשרויות אלו הפכו לעיסוק המרכזי ואף האובססיבי, עם הגעתן של הבנות לגיל מצווה או לסיום י”ב. כאן סוגיית ההופעה בפני קהל לובשת צורה של דיני נפשות של ממש: מהן הגבולות וההגבלות על שירה, ריקוד או הצגה? האם רק בקבוצה או גם ביחיד(ה)? מה בדבר הלבוש והאופן שבו ייראו הבנות על הבמה- באור או בצל? למי נאפשר כניסה לאירוע? האם יהיה מותר לצלם וחלילה להפיץ החוצה במידה והבנות הופיעו רק בפני האימהות?

לעניות דעתי, שאלות אלו טורדות את מנוחתנו, כהורים ומחנכים, יתר על המידה. שהרי הבנות (גם הבוגרות) לא תמיד עסוקות בנושאי “צניעותן” כמו שאנו רואים זאת. קיים פער מובנה בין הקונוטציות ש”המבוגרים” מלבישים על הסיטואציה של בנות עומדות על במה מאשר איך שהבנות עצמן חוות אותה. במילים אחרות, אנחנו לרוב לא מאפשרים להם את התמימות והחוויה של העצמה אישית באמצעות הבעה יצירתית של שירה, הצגה או ריקוד- שיכולה להעניק להן הרבה ביטחון עצמי וחיבור טוב ומיטיב לגופן ולכישרונותיהן אלא זורעים אצלן פחד ואיום מפני העולם שבחוץ..

לפני מספר שבועות, נכחתי במופע מחול (לאמהות) של בנות מהאולפנא שבה לומדת ביתי הצעירה, ולשמחתי- ראיתי בנות שחשות בנוח ובטבעיות עם גופן ועם נשיותן. ראיתי את “חוט השדרה” שחווית הריקוד מעניקה להן, ושמחתי שאנו מגדלים את בנותינו בבריאות ובנורמליות בתוך עולם שהוא לעיתים לא נורמלי, עבור נשים צעירות.

אני שואלת את עצמי האם ההסתרה, ההדחקה וההימנעות מהופעת בנות על במה או בפני הוריהן, יוצרת מציאות שמיטיבה איתן או שמרמזת להן כי לא טוב להן לצאת אל העולם.

ראינו, ואנו רואים כמעט יום יום, מקרים של קהילות ומוסדות שההסתרה הייתה בעוכריהן. דווקא ההדגשה של חיוב ה”צניעות”, היוותה קרקע פורייה לחוסר צניעות ואף לצערנו לפגיעה בתום הנשים והילדות. האם לא עדיף ללמד את בנותינו את ערכן וחוזקתן שלא באמצעות הדחקה של נשיותן אלא דווקא בחיזוק הביטחון האישי והעצמי שלהן?

קיצוניות איננה דבר מבורך ומצמיח, בשום כיוון. אני לא קוראת לרמיסת הגדרות וההגבלות, ומאידך גם לא ליצירת חומות גבוהות וחונקות מדי. ישנם גדרי הלכה שיכולים להיות מוסכמים ומניחים את הדעת למרבית הפוסקים בדור שלנו. אולם בשני הקצוות, התוצאות עלולות להיות הרסניות ומשתקות. טוב נעשה אם נבחן בכנות את המידה שבה אנו מחנכים ומוליכים את הבנות להכרה שהן רצויות ונראות, ובמקרים מסוימים נעודד אותן לממש ולשכלל את יכולותיהן- במרחב נשי הומוגני. בכל מקרה, יש להתאים את הגיל ואת המסרים שאנו מעבירים להן בצורה שלא תהיה מאיימת ושוללת אלא גם חיובית ומעצימה.