הרב סנדרס: עלון השבת קידוש עבר את הגבול

 

בשבת האחרונה חולק בבית הכנסת מגזין חדש העונה לשם קידוש. בעוד, אני לא מאלו שמתנגדים לתופעה הכללית של עלוני שבת (בשביל רבים וטובים- מצער ככל שזה יהיה, זהו לימוד התורה היחיד במהלך השבוע- אני צופה בעיניים כלות במלחמה בעלונים ויודע שברגע שלא יחולקו העלונים בתפילה זהו הסוף של לימוד התורה היחיד של מתפללים לא מועטים בציונות הדתית) עיתון זה מסמל בעיני כל מה שלא נכון ומה שראוי שלא יהיה.

אני מאלו שגורסים שיש המון דברים חיוביים בתרבות המערבית, יותר מכך- אני מאמין שהתרבות המערבית העשירה את עולמנו הרוחני בהמון יסודות חיוביים. מהפכת לימוד התורה לנשים לא היתה מתרחשת ללא התרבות המערבית, סטנדרטים של שקיפות כלכלית, התייחסות נכונה וטיפול נכון בבעיות נפשיות, החזרה למרכז השיח הרוחני של עקרונות שנדחקו הצידה כמו הדאגה לגר ליתום ולחלש לא היו בנמצא ללא תרבות זו. יצירות מופת רוחניות לדוגמת כתבי הגרי״ד סולוביצ׳יק, כתבי הרב שג״ר לא היו מתחילות ללא תרבות זו. ללא התרבות המערבית לא היינו זוכים בהרחבה של דבר השם לתחומי הקולנוע, ספרות הפרוזה, הציור, הפיסול ועוד.

אך, דברים אלו הנם נכונים בנוגע לתרבות המערבית הגבוהה, זו שמדברת על חירות שוויון, חופש ידע ועוד. מפגש של ערכים אלו עם התורה יצר ויוצר יצירה מופלאה שהרחיבה את גבולות השיח הרוחני והעשירה אותו ובעזרת השם גם תעצב מחדש את התרבות המערבית עצמה.

אך לתרבות המערבית ישנו פן נמוך, נמוך מאוד. התרבות המערבית מקדשת את האני, את העצמי. גם ביהדות מצאנו מקום של קידוש האני, החל מכך שהרוח הפנימית של האדם היא ביטוי של משיח השם כפי שמופיע בכתבי הרב קוק וכלה בכך שחייב אדם לומר שכל העולם אינו נברא אלא בשבילו. אך בעוד שאצל היהדות, אצל התורה- מרכזיות האדם באה לכונן מציאות של נתינה לחברה, מציאות של תרומה לעולם, מציאות של העמקה רוחנית והבנת החידוש שכל אדם יכול וצריך להביא לעולם, בתרבות המערבית עילוי האני מגיע כחלק ממרדף אחר התענוגות, אחר מה שעושה לי נעים.

האני בתרבות המערבית נמדד בגודל החוויה אותה הוא חווה, בחושים אותם הוא מפעיל, בתענוגות אותם הוא צורך. כל זאת לשם מה? דומה שלשם החוויה עצמה. התרבות המערבית לימדה אותנו את ההנאה לשם ההנאה, הכיף לשם הכיף, את הגדול לשם הגדול, את התענוג לשם התענוג.

עקרון זה זר ליהדות, זר לתורה- אנו מתענגים בכדי להתענג על השם, אנו מתלבשים יפה בכדי לבטא את עצמנו בצורה יותר מדוייקת וככל שאנו יותר מדוייקים, כך גם עבודת השם שלנו יותר מדוייקת. אנו עובדים לא רק במקצועות שמשלמים הרבה, אלא בעיקר בכדי לתקן את העולם. בכלל- דומה שזוהי הפריזמה דרכה כל היחס לעולם החול נבחן, האם זה עוזר לנו לתקן את העולם או לא, מה שעוזר מבורך ומה שלא- אין לו מקום. יכול להיות שישנה מחלוקת מהו בדיוק תיקון העולם (מחלוקת שלעיתים מרה מאוד, אינה דומה ההגדרה שלי לתיקון עולם להגדרה של אדם שמגיע מחוגי הר המור, אך לשנינו אותה שאיפה)- אך בסופו של יום זהו האידיאל המנחה.

המגזין קידוש שחולק יחד עם עלוני השבת לא עובר על אף הלכה מפורשת, כל השיח בו הוא שיח פנים דתי- ישנה הקפדה גדולה מאוד על פרטי ההלכה והליכה בין הטיפות של תתי המגזרים השונים.

אך דומה שזהו בדיוק הפספוס שלו, בין פרסומת לאלכוהל כשר יוקרתי לפינת בקורת מסעדות כשרות ומדור שוק הון- המגזין כולו זועק יוקרה, גוד לייף, פונה להנאות החיים ויש בו חוסר באותה נקודה קטנה של הרצון לתקן עולם במלכות שדי, להפוך את העולם למקום טוב יותר, לחתור לעומק ההוויה. ללא תיקון עולם אין כל מקום לדברים בהם עוסק מגזין זה.

אני מודע לכך שהשפה בה אני משתמש פה הינה ישנה, שפה שכמעט נעלמה מן השיח- זוהי שפה של אידיאלים, של דבקות דתית, של קריאה לעבודת השם. ישנו סיכוי סביר שמוציאי המגזין יסתכלו על דברים אלו ויאמרו לעצמם שזהו בדיוק מה שהם רצו, מגזין קליל שלא ידבר על ערכים ואידיאלים גדולים. אך אם זהו דמותו של הגבר הדתי, זהו המגזין שאמור לייצג אותו, זה עצוב מאוד . חשוב לציין שמדובר בגליון ראשון ויש עוד זמן לתקן בגליונות הבאים ואני מאמין ומקווה שכך עורכי הגליון אכן יעשו.

חשוב לי לומר, אני כותב את הדברים כאשר אני נטוע בצד הליבראלי של הציונות הדתית, אני מאמין גדול במפגש בין דבר השם לתרבות המערבית, אני מאמין שמפגש זה יכול ליצור דברים מופלאים. אבל נראה לי שכאשר שוכחים את הסיבה למפגש, את הרצון לתקן עולם במלכות שדי, מפספסים בגדול.

כתוב ע”י הרב אביע”ד סנדרס, חבר הנהלת נאמני תורה ועבודה ור״מ בישיבת אמי״ת אורות שאול

הכתבה המקורית מופיעה באתר כיפה