"ואשתומם ואין סומך" ישעיה ס"ג ה'. פרשת פנחס תשפ"ג

בבמדבר כ"ז י"ח-כ"ג קוראים אנו: ויאמר ה' אל משה: קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו… ונתתה מהודך עליו… ויסמך את ידיו עליו ויצוהו כאשר דבר ה' ביד משה", פסוקים אלה מהווים יסוד ומקור למוסד "הסמיכה", או בלשונם של חכמי ארץ ישראל ה"מינוי", מוסד שנהג בדורות הקודמים עד לתקופת חז"ל, אלא שמסיבות אשר אין כאן המקום לעסוק בהן נפסקה הסמיכה במאה הרביעית לספירה הנהוגה. עד אז כל מוסמך היה מסמיך את תלמידיו הנראים ראויים לכך, דור אחר דור, החל מזמנו של משה רבנו ע"ה ואילך. ואכן הרמב"ם בהלכות סנהדרין ד' א' כתב: אחד בית דין הגדול ואחד סנהדרין קטנה או בית דין של שלושה צריך שיהיה אחד מהן סמוך מפי סמוך. ומשה רבנו סמך יהושע ביד, שנאמר, "ויסמך ידיו עליו ויצוהו…", נמצאה הסמיכה איש מפי איש… עד בית דינו של משה רבנו… וגו'. ואולם, כאמור שלשלת זו הופסקה בתקופה מסוימת, וממילא עלתה השאלה האם ניתן לחדש את הסמיכה.

וכתב הרמב"ם בפירוש המשניות שלו לסנהדרין א' ג' (מהדורת הר"י קאפח עמ' קמ"ז-קמ"ח): ואני סבור שאם תהיה הסכמה [מכל התלמידים: ליתא במקבילה שבהלכות סנהדרין ד' י"א] וחכמים למנות איש בישיבה, כלומר שיעשוהו ראש. ובתנאי שיהיה זה בארץ ישראל… הרי אותו האיש תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך, ויסמוך הוא אחר כך את מי שירצה, לפי שאם לא תאמר כן, לא תהיה אפשרות מציאות בית דין הגדול לעולם, לפי שצריך שיהיה כל אחד מהם שיהא סמוך בלי ספק, והרי כבר הבטיח ה' את שובם באומרו, "ואשיבה שפטיך כבראשונה" (ישעיה א' כ"ו). ושמא תאמר שהמשיח ימנה אותם, ואף על פי שאינם סמוכים, הרי זה מוכחש, לפי שכבר ביארנו [ראה בהקדמתו לפירוש המשניות, מהדורת קאפח, עמ' ו'-ז'], שהמשיח לא יוסיף בתורה ולא יגרע ממנה לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה. ואני סבור שהסנהדרין תשוב לפני התגלות המשיח, וזה יהיה מסימניה, אומר "ואשיבה שפטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה, ואחרי כן יקרא לך עיר הצדק [קריה נאמנה]", (ישעיה שם)… וכו'.

ובהלכות סנהדרין ד' י"א כתב הרמב"ם בקצרה יותר: ונראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינין ולסמוך אותן, הרי אלה סמוכין, ויש להן לדון דיני קנסות, ויש להן לסמוך אחרים… והדבר צריך הכרע, וגו'. והעיר הכסף משנה שם: בפירוש המשניות… כתב כן, אלא ששם כתב הדבר סתם, וכאן כתב "והדבר צריך הכרע", וגו'. ואף הלחם משנה כאן כתב: כאן כתב רבנו "והדבר צריך הכרע", ובפירוש המשנה הכריע הדבר. וכבר רצה הרב הגדול מהר"י בי רב ז"ל להסכים דבריו עם פירוש המשנה [כלומר שהכריע הרמב"ם שאפשר לחדש את הסמיכה]. ועל פי שיטתו זו של המהר"י בי רב בצפת בשנת רצ"ה עשרים וחמישה חכמים גדולים סמכו אותו. והוא הסמיך ארבעה חכמים, הלא הם ר' יוסף קארו, בעל השלחן ערוך, ר' משה  מטראני, ר' אברהם שלום, ור' ישראל קוריאל.

אך הר"ר לוי ן' חביב [הרלב"ח] חלק עליו, כמובא בפסקיו, בקונטרס סמיכת זקנים שבסוף תשובותיו, ששם הובאו כמה טענות, ביניהם שאף הרמב"ם לא הכריע, שהרי כתב ש"הדבר צריך הכרע". ואכן ידוע שפירוש המשניות נכתב בימי שחרותו  של הרמב"ם, ואילו ה"יד" נכתב כאשר היה בגבורותיו, ועל כן לכאורה יש להעדיף את הנוסח שניסח ב"יד" על פני זה שבפירוש המשניות. (וראה מש"כ הרי"ל פישמן מימון, בספרו רבינו משה בן מימון, עמ' ל"ג-ל"ה.)

עוד כתב הרלב"ח (שם מהדורת קרן רא"ם, ירושלים תשס"ח, עמ' תצ"ו): אבל מלבד זה [שכתב לפני כן] טעם אחר חזק לשאין בידינו כח לעשות מעשה בשום פנים לסמוך אפילו: לבד כפי הוראת הרב [מהר"י בירב] ואפילו לדיני קנסות, ואפילו שיהיו מופלגים. שהרי לרב בעצמו הייתה הוראתו זאת שחידש קצת בספק וכמו שכתב בסוף, "והדבר צריך הכרע". אמנם הרמב"ן תפס במושלם ודבר פשוט שאין סמיכה כלל עד שיבוא מורה צדק. ואין לנו לעשות מעשה כנגד הוודאי של הרמב"ן ז"ל. מפני הספק של הרמב"ם ז"ל, הגם שנאמר שהיה קרוב לוודאי בעיניו, כל שכן במעשה כזה נורא ונעלה וחדש שיש אלף ומאה ושמונים שנה שנפסק ממנו בעוונות, ושמענו בוודאי שמאז ועד עתה היו חכמים רבים ומופלגים בחכמת התורה בארץ הקדושה ראויים להיות נשיאים ואבות בתי דין בסנהדרין גדולה. ולא שמענו בשום אחד מהם שעשה מעשה בדבר כזה. כל שכן אנחנו שלא הגענו למדרגתם כלל וכלל ולא נמצאים בדור מופלגים בחכמת התורה, שאין כח בידינו לעשות מעשה כפי הוראת הרמב"ם ז"ל, כי אפילו לפי דעתו באותה ההוראה שחידש, הסמיכה למי שאינו מופלא בחכמת התורה איננה סמיכה כלל, וכמבואר למעלה… וכו'. אכן מחלוקת זו בין שני גדולי עולם נמשכה עד שנת ש"א, מועד פטירתו של מהר"י בי רב.

והנה הרדב"ז בפירושו לרמב"ם הלכות סנהדרין שם מאריך בענין זה, וכתב בזה הלשון: ועל לשון זה [שאם הסכימו חכמים… וכו'] סמכו חכמי צפת, והגדול שבהם [דהיינו מהר"י בי רב] לסמוך סימוכין לדון [כלומר: אפילו דיני קנסות], ולא עלה בידם, שהחכם שהיה בירושלים [כלומר הרלב"ח] לא הסכים עמהם. ושאלו את פי בעודי במצרים ואת פי חברי ולא הסכמנו. ואני הארכתי באותה תשובה [לא מצאתיה] לבטל דעתם, ושלא דקדקו יפה בלשון רבנו. חדא, שהם חשבו שמה שכתב רבנו "והדבר צריך הכרע" קאי אמאי דסליק מיניה [דהיינו] "ואם היה שם סמוך מפי סמוך" וכו', והא ודאי ליתא, כי דבר זה אין צריך הכרע, שהרי הוא כתב למעלה (הלכה ג') שהוא בשלושה, והוא שיהיה אחד מהם סמוך… וכו'. ומשום הכי בא לחדש שאם יש סמוך מפי סמוך אין צריך דעת חכמי ארץ ישראל, אלא דן דיני קנסות, ודבר ברור הוא, ואין צריך הכרע. אלא על כרחך מה שכתב "והדבר צריך הכרע" ארישא קאי [דכתב שם: שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל הרי אלה סמוכין, ויש להם לדון דיני קנסות… וכו'], וכיוון שהוא עצמו לא פשיטא ליה, איך נעשה אנחנו. הא למדת דאפילו למה שהבינו בדברי רבנו, היה צריך שכל חכמי ארץ ישראל יהיו במעמד אחד… [והרי חכמי ירושלים לא הסכימו]… וזו גם אחת מטענותיו של הרלב"ח (שם) שמאחר ולא כל חכמי ארץ ישראל הסכימו, אי אפשר לחדש את הסמיכה.

אמנם היו ניסיונות קודמים לחדש את הסמיכה, כגון זה של ר' אליהו הכהן גאון שבשנת 1084 עלה לחיפה וביקש לחדש את החודש ואת הגאונות וגם את הסמיכה בידי הועד, אך לא צלחו ניסיונות אלה. כן מעניין להעיר, כי אף שהוסמך ר' יוסף קארו: כפי שהזכרנו לעיל, בבית יוסף שלו שבחושן משפט סי' רצ"ה לקראת סופו, כתוב בענייני קנסות:… ואפשר דהשתא נמי אפשר להמצא סמוכים על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל… נראים לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל… הרי אלו סמוכים… וכבר כתב כיוצא בזה הרשב"א בריש פרק שור שנגח ד' וה' (בבא קמא ל"ו ע"ב, ד"ה הואיל וגו'.) אך לא הובאו דבריו אלה בשלחן ערוך שלו, וצריך עיון.

ואף שנתבטלה "סמיכת זקנים", לא נתבטל מושב הסמיכה לגמרי, שהרי ניתנה "רשות" לדון ולהורות ב"היתר הוראה" הנקרא בימינו "סמיכה", זכר לסמיכה המקורית. יש אמנם חילופי מנהגים בענין זה, כי יש אשר ה"מוסמך" נקרא "מורנו", או "רב" או "רב כולל" אצל בני אשכנז, ואילו בעדות המזרח המונח הוא "חכם באשי", ותוקנו תקנות למי שמבקש להיות מורה הוראה בישראל, שייבחן על ידי רב מומחה להוכיח שקנה הבקיאות בגמרא ובפוסקים (ראו שו"ת הריב"ש סי' ר"ע- רע"א), ואם הצליח יקבל כתב הסמכה, ויוכל לפסוק לאלה הפונים אליו בשאלה ואף להכריע בענייני הקהל. הווי אומר שה"סמיכה" של ימינו אינה הסמיכה המקורית, וניתנה למי שנמצא ראוי להוראה באותם תחומים שהוכיח התמצאות בהם. וישנם תחומים שבהם גם נשים יוכלו לתת את חוות דעתן ההלכתית, לאחר לימוד ויגיעה בתורה ובהלכה, דוגמת דבורה הנביאה, ברוריה אשתו של ר' מאיר, וילתה אשת רב נחמן וכו' בדורות קודמים, ובדורות האחרונים ארכה הרשימה וכפי שנראה מספרו של ר' שלמה אשכנזי, נשים למדניות, תל-אביב תש"ך, ששם מנה עשרות נשים למדניות בנות תורה. ועל כן לא ייפלא אם בזמננו אנו נתחדשה הסמכתן של נשים שלמדו תורה הרבה ונבחנו בעניינים מובחרים עד כי יכולות הן לייעץ ואף להכריע באותם ענייני הלכה. וכמה טוב שהתורה מתחדשת ומתפשטת כזריחת החמה הזורעת אור נוגה על כנפות עמנו, עד כי היה אור החכמה כאור החכם, בקרוב בימינו, אמכי"ר.

ד. שפרבר