“והזעם עוד לא נדם” – ראיון עם הסופר אהרון אפלפלד

 

בין יום השואה ליום הזיכרון ויום העצמאות, בחרנו להיפגש עם הסופר אהרון אפלפלד, חתן פרס ישראל, מהסופרים החשובים והמוערכים בארץ ובעולם ולשוחח עימו בעקבות צאת ספרו החדש: "והזעם עוד לא נדם".  

איך אתה מגדיר את יהדותך?

לא גדלתי בבית יהודי שומר מסורת, אך עם זאת היהדות שלי יותר משהיא קיום מצוות היא קודם כל קשורה בטקסטים העבריים המקשרים אותי אליה ביום יום. אני מחובר לחיים פה בארץ ולשפה העברית. אני ממעט בתפילה ומרבה בלימוד הטקסטים השונים: תנ"ך, משנה, אגדה, גמרא, חסידות ועוד. 

האם לדעתך התואר ‘עם הספר’ עודנו מתאים לעם היהודי, או שמא יש לשנותו ל’עם הספרים’?

עד לסוף המאה ה-19 היה מודל יהודי אחיד במזרח אירופה, רוב העם היהודי האמין בתורה ודבק בה. ניתן היה לראות על האדם אם יהודי הוא. מסוף המאה ה-19 מתנפץ המודל לאין סוף מודלים שונים כ: שומרי מסורת ושאינם שומרי מסורת, ציונים ושאינם ציונים, אנשים המתגוררים בארץ ואנשים המתגוררים בגולה, ואף אלו המכחישים את היותם חלק מהעם היהודי. כל מודל האמין ביהדותו ובצדקת דרכו, החילוניות מתפתחת ואינה מתייחסת עוד רק לספרים היהודיים, שמקומם הולך וקטן בעולמם. העולם האסוציאטיבי אינו ספר התפילה, התנ"ך, המשנה והמדרשים ונוצר קושי ביצירת שפה משותפת. בסופה של המאה ה- 19 העם היהודי אינו עוד רק עם הספר. 

מהי אמונה עבורך? האם ניתן להאמין אחרי השואה?

עם סיום מלחמת העולם השנייה, אירופה מלאה בפליטים אשר איבדו את משפחתם וכל רכושם, הדואגים לצרכיהם הפיזיים. בספרו, ברונו – הדמות הראשית, מנסה להחזיר לאותם פליטים את צלם האלוהים, צלם האדם, על ידי שמיעת מוזיקה ולימוד תנ"ך. היכולת להקשיב למוסיקה והקריאה בתנ"ך הכל כך אנושי, הם שיחזירו את העדנה לאותם אנשים. הפנטזיה של ברונו היא להחזיר לאותם אנשים את האצילות הנפשית והעמידה הנכונה מול העולם, מאותה וולגריזציה בה הם נמצאים אחרי המלחמה, רק אחר כך, יוכלו אותם אנשים להאמין. הדרך אל האמונה היא לא קלה, גם בימנו. רוב העם היהודי יצא מהמסורת היהודית הקלאסית, רוב העם היהודי אינו שומר תורה ומצוות והשאלה היא איך מחזירים אותו אל הטקסטים היהודים, השונים כל כך, ואיך מקרבים אותו ליהדות – לה פנים רבות, ואל האמונה.  עדין לא עשינו מספיק.
 

מה הגלות מסמלת עברך?

ברונו גדל במשפחה קומוניסטית. הקומוניזם הוא גלגול דתי שהפך לחילוני וברונו סופג את ערכי הקומוניזם כל חייו, גם בימי המלחמה. בעולם הקומוניסטי אין אלוהים, יש עזרה לזולת שהיא החשובה מכל. ברונו לומד בבית ספר עם פטר – נזיר נוצרי, שאומר לו משפט החודר לראשו ואינו עוזב אותו גם בימים הקשים של המלחמה ולאחריה: "ישראל בני מלכים". ברונו שומע משפט זה לא מפי רב או מפי הגבורה אלא דווקא מנזיר נוצרי. במשפט זה, מצווה ברונו לשמור על הייחוס הבלתי רגיל, המיוחד הזה. שני אלמנטים מלווים את ברונו בחייו: הצדק החברתי וערכי הקומוניזם והייחוס הגדול ביותר שאנו מייחסים לעולם האלוהי. לאחר השואה רוב העם היהודי היה מנותק לא רק מאמונתו אלא גם מציון, שנחשבה לפנטזיה. לאחר השואה יהודים רבים ראו ביהדותם סיכון ופחדו ממנה.אני מאוד מחובר לשפה העברית, לשורשים היהודיים ולטקסטים המלווים אותי ביום יום. 

מה מסמל יום השואה עבורך?

יום השואה הוא יום שנקבע כחלק מרצון של העם היהודי להזדהות עם האנשים שנספו בשואה. בעיני, אי אפשר להזדהות עם דבר מופשט כששה מיליונים, אלא די לנסות ולהתייחד עם נפש אחת. הדבר הרצוי שיעשה בעיני הוא למידה על הווייתם ואורח חייהם של קהילות יהודיות שנספו בשואה, תוך ניסיון לקלוט דבר מה מעולמם. יום השואה יקבל משמעות בעיני אם נלמד יידיש או חסידות למשל. רבים מהקורבנות היו דוברי יידיש וחסידים. אם נלמד את לשונם, יום השואה יקבל משמעות, לא הנאומים כי אם דברים היכולים ללמדנו על חייהם ועולמם של הקורבנות.  

במלאת שישים שנים למדינתנו, מה מסמל עבורך יום העצמאות?

יום העצמאות הוא יום משמעותי עבורי, גם ליום זה ניתן להתחבר על ידי לימוד טקסט, זו הייתה דרכו  של היהודי מאז ומתמיד בתחומים השונים. הלימוד אולי קשה ומיגע אך הם הנותנים משמעות. יש להבחין בין דברים שבנצח לבין דברים של שעה, אסור לשקוע בדברים של השעה החולפים ועלינו להיתפס לדברים הנצחיים. הנאומים והטקסים השונים הם דברים של השעה, הלימוד והעיון בטקסט הם נצחיים. אני רואה את העולם בפרספקטיבה של נצח. העם היהודי מוקף היה אויבים מכל צדדיו, גם אז, הרכין היהודי ראשו ופתח את הגמרא. זהו כוחו של היהודי, המחפש משהו מעבר לקפריזה של הזמן. היהודי אולי תמים אך אינו טיפש.  

מהו המסר שלך אלינו הקוראים בין יום השואה זה ליום הזיכרון ויום העצמאות?

הספרות מלמדת אותנו להסתכל בבני אדם, לראות את רחשי נפשם, את כל הסתירות שלהם ומראה לנו איך להבנות מהם – באמצעות הספרות אנו לומדים על הפרדוקס. אנו רואים בקלקוליהם ותהפוכותיהם של בני האדם ומביטים בבני האדם כבני אדם, כאנושיים. ההתבוננות בבני האדם ובטבע מעשירה אותנו, דבר הנעשה על ידי הספרות. הפיחות בעיסוק בטקסטים משטיח את העולם בו אנו נמצאים והספרות עוזרת לנו לטפח ולשקם את השפה והמחשבה ההולכות ומדלדלות.יש הבדל גדול בין מחשבה חברתית או הלכתית, למחשבה אומנותית. האומנות מעלה את האדם כדי לראות את נפשו הפנימית. הכתיבה – כמו החיים, מציעה לנו כל מיני דברים מעניינים, מעלה בפנינו את בני האדם ואת הזיכרון, זהו עולם ומלואו.   

 

הראיון נערך על ידי יותם ברום ורני וייס