והעיקר לא לפחד

 

בן כספית

28.1.2005

הכל התחיל לפני כמה שבועות, בסלון של “קינלי” בירושלים. היה שם סרן במילואים יאיר אורבך (יחידה מובחרת), וסגן-אלוף במילואים יוסי בלונדר (מג”ד הנדסה), ואלוף-משנה במילואים בנצי גרובר (מח”ט טנקים), ואביעד פרידמן מגולני, וקינלי עצמו, משה טור-פז, שהוא מ”פ צנחנים במילואים. החברים ראו את המראות, שמעו את הקולות והחליטו לעשות מעשה. כולם חושבי כיפה, רובם גרים ביו”ש, בדרך כלל מתנגדים בתוקף להתנתקות, אבל שוללים סרבנות. הם הקימו אתר באינטרנט (yom-pkuda.org), החלו במסע החתמה ושלשום, בירושלים, ארגנו כנס גדול. “לא מסרבים. נשארים ביחד”.

“חינכו אותנו שאין לנו מדינה אחרת, ואין בלתה”, אומר אורבך, “כל שבת אנו נושאים תפילה לשלום המדינה, היא ראשית צמיחת גאולתנו, ואנחנו מתכוונים לזה. הסרבנות מסוכנת לא פחות מההתנתקות. אנחנו חשים שחלק מהאנשים פתאום חושבים שאפשר לוותר על המדינה. להתנתק ממנה”.

על פי אורבך, השטח ממש חיכה ליוזמה הזו. “רוב הציונות הדתית בצד שלנו”, הוא אומר. מה שלא לגמרי בטוח. תומכי הסרבנות אספו כבר רבבת חתימות. החברים מ”יום פקודה” רק 2,000. לשיא החוצפה הגיעו הדברים במועצת הסטודנטים של בר-אילן, שסירבה בשלב הראשון להציב לינק באתר שלה באינטרנט לאתר של אורבך וחבריו. לכנס שיגרה בני-עקיבא נציג חביב, אך זוטר (צביקה צפדיה, גולנצ’יק). “שתיקת הכבשים”, קוראים החברים לכל אותם שותקים ונחבאים, כולל רבנים, שמפחדים לצאת נגד פסקי ההלכה ולהגיד את דברם.

לכנס הגיע גם עוזי דיין, שמקיים את יוזמת “שבת אחים” במקביל, ועתניאל שנלר, שהיה ראש מועצת יש”ע והוצע לו בזמנו תפקיד ראש מנהלת ההתנתקות. נשמעו שם דברים נוקבים. “הרבנים צריכים לקום ולהתנער, הם מנהיגי העדה, אסור להם לתת לעניינים ללכת לכיוון הזה”, אומרים המשתתפים.
בנצי גרובר, המתגורר באפרת: “הרבנים צריכים להפעיל את שיקול הדעת שלהם”. לדברי החברים, אי אפשר כל השנים לחנך ולהטיף לשלום המדינה ועכשיו, כשהמדינה פועלת נגד דעתכם, לשבור את הכלים. כן, הפקודה קשה, וכואבת, וצריך יהיה למלא אותה בדמעות, עם קריעה בדש הבגד, ויש בעיה מוסרית, ויש המון כאב, אבל דווקא מתוכו צריכה לבוא העוצמה הלאומית, הערבות ההדדית שלנו כאן. אסור לסרב.

ראש אכ”א, האלוף אלעזר שטרן זוכה ללא מעט ביקורת קטלנית בכנס הזה. בעיקר בין השורות. לשטרן יש נטייה תקשורתית וחוש עיתוי גרוע. עכשיו, בשיא הלחץ, על סף פיצוץ, הוא מודיע על סגירת ישיבות ההסדר. בינתיים, כולם מספרים על מה שקורה לאלה שלא נסחפים עם העדר. הרב של פיקוד המרכז למשל, יהודה ויזנר, שמתגורר במצפה יריחו. “מתעללים בילדיו, מרביצים להם בגן, לא מוכרים לו במכולת”, מדווחים בכנס ומנסים לארגן קבוצה של מג”דים שתקפוץ אליו היום לעודד את רוחו. ועתניאל שנלר עצמו, שמתח בכנס ביקורת חריפה על ההתנתקות ועל שרון, אבל הוסיף שאסור לסרב אלא להפך: צריך להתנדב לביצוע ההתנתקות. כמו שפיקוח נפש דוחה שבת וניתן לחלל שבת באופן המוני אם זה פיקוח נפש.

בין השורות, קוננו משתתפי הכנס, לב לבה של הציונות הדתית הטובה, הישנה, הישראלית, על כניעתו של הרחוב להתלהמות ולצד הקיצוני. לאף אחד אין אומץ לקום נגד הרבנים. צריך לצאת מהארון, אמרו החברים, צריך להתייצב באומץ, להציב מראה מול האנשים האלה. אנשים שאחרי שקראו על מועמדותו של עתניאל שנלר לתפקיד ראש מנהלת ההתנתקות, פרצו לו בבוקר למכונית והשתינו בתוכה. “הצד השני יותר אלים, יותר עשיר, יותר קיצוני ויותר להוט”, אמר אחד ממשתתפי הכנס, “אבל אנחנו צודקים. ואנחנו הרוב. כל מה שצריך לעשות, זה להפסיק לפחד”.