בינואר לפני עשרים שנה מונתה לאה שקדיאל לחברת המועצה הדתית בירוחם. היא הייתה הראשונה לחות את מפתן המועצה שהייתה “אזור לגברים בלבד”, צעד שעורר סערה בעולם הדתי, והגיע עד לבג”ץ שקבע כי נשים יוכלו לכהן כחברות במועצות הדתיות בישראל. עשרים שנה חלפו, אבל התמונה בשטח לא מבשרת חגיגה.

לפי נתוני חדו”ש לחופש דת ושוויון ו”שתיל – הקרן החדשה לישראל”, כיום מכהנות רשמית במועצות הדתיות 48 נשים מתוך כ-300 חברי מועצה מאושרים ברחבי הארץ (וכ-500 חברים ככלל). חברות במועצות הדתיות שאליהן פנינו בבקשה לשתף מחוויותיהן, חששו בחלקן להתבטא בגלוי.

רמיזות על שחיתות, מפגשים שנקבעים רק אחרי שווידאו כי חברת המועצה איננה זמינה, מאבקי כוח ופוליטיקה זולה, הן תופעות מוכרות במחוזות “המועצות הדתיות”. מצד שני, השנתיים האחרונות רושמות לא מעט הישגים מפתיעים, שנותנים מקום גם לאופטימיות זהירה.

“לא באתי להיות פלקט”

“לא בטוחה שאצא מחר מהחניה ולא ינקבו לי את הגלגלים”, אומרת אביטל אריכא. היא חברת המועצה הדתית בגני תקווה – ובין הבודדות שהסכימו להתייחס במפורש ובגלוי לחשש היומיומי. “אין בי גרם של פוליטיקה”, היא אומרת בכנות. “שאלו מי תסכים? מי פעילה? מי תהיה בצד שלנו? היו צריכים לסגור שבעה אנשים, וביניהם מישהי מטעם הציבור הדתי-לאומי. אמרתי, ‘אין בעיה. אבל אם אני נכנסת בתוך לימודי תואר שני, ניהול עסק ועם ילדה חולה בסרטן – זה לא בשביל להיות פלקט, אלא בשביל לשנות”.

אך את מה שקרה מאז, אריכא לא חזתה: “הגעתי עם רשימות, רציתי לשפר את תנאי המקוואות, הצטרפתילכנסים, ובהתחלה הינראה שזה הולך לכיוון טוב. כל הנשים הולכות למקווה של קריית אונו, שנראה כמו ספא. אנחנו גם מקום קטן, וזה לא נעים לטובלת כשהיא מכירה את הבלנית. אז סוכם על שיפוץ אחד המקוואות שהיה במצב איום”.

“בקיץ נשים היו מגיעות בשמונה, אחרי עבודה והשכבת ילדים, רק כדי לגלות שהמקווה סגור. הצעתי לחלק את השעות בין שני המקוואות, כך שבכל פעם יהיה מקווה שפתוח עד עשר. אלו בקשות שעלו מנשים מהשטח, אבל אין שום חשיבה לטובת הטובלות. לאף אחד לא אכפת”.

חשבתי שהעובדה שאחת הבלניות פרשה לפנסיה, היא הזדמנות להביא בלנית שעברה הכשרה. מישהי לא מקומית, כדי להפחית את אי-הנעימות וכמובן לעשות מכרז מסודר”. אך לשאר החברים במועצה הדתית היו תוכניות אחרות, כפי שמתארת אריכא.

“התחילה סחבת, ישיבות המועצה הפכו אט-אט למפגש שלי עם יו”ר המועצה והמזכיר, ואז גם זה לא. לא התכנסה ישיבת מועצה כבר שנה! הייתה התנגדות למכרז, הבלניות הזמניות חששו להפסיד את הפרנסה. זה הפך להיות עוד ג’וב שמישהי תקבל מהסיבות הלא נכונות. כמי שבאה מהעולם העסקי, שבו שירות זה אלף-בית, הייתי פשוט בהלם”.

“זה אבסורד”, אריכא מוסיפה. “יושבים שם אנשים ‘מטעם’, ואין עם מי לדבר. אומרים לי בפנים: ‘אותי שכנעת, אבל הרב שלי לא מסכים'”.

“מחכה ליום שבו המועצות ייסגרו”

אריכא לא לבד. חברות מועצה רבות הציפו תיאורים דומים. “אני לא יכולה להגיד שום דבר. כי אז אאבד גם את מה שכבר הצלחתי להשיג”, אומרת לי ג’. “זו שחיתות פוליטית אחת גדולה. זה הפך להיות מקום לג’ובים וכיבודים למפלגות דתיות. אין עם מי לדבר, כולם חוגגים על חשבון האזרחים, שירות? הצחקת אותם. המועצות הדתיות הם גוף עצמאי. אף אחד לא יכול לכפות עליהם כלום, וככה בדיוק זה נראה: במקוואות, בכשרות, בשירותי רישום נישואין.

‘ מספרת על “תרגילים” שנעשו, לדבריה, כדי למנוע ממנה השתתפות: “הם קבעו תאריך לישיבת מועצה, כשראו מודעות על כך שאני מוסרת הרצאה במקום מסויים, זאת אחרי תקופה ארוכה שהמועצה לא התכנסה. ביקשתי, התחננתי, למה אי אפשר להעביר לתאריך אחר, כל תאריך. אמרו לי: אי אפשר, רק ביום הזה”.

האם יש מקום לאופטימיות זהירה? בהחלט, אם תשאלו את הרבה החילונית גלית אורן, המכהנת במועצה הדתית כפר סבא. “קיבלו אותנו די יפה. אנחנו שתי נשים שנבחרו, וזה מאפשר כוח”, היא מספרת. ובכל זאת, “היה קשה ליו”ר המועצה הדתית לבלוע את הצירוף שלנו במסגרת ההסכמים הקואליציוניים”, כדבריה, “כי אנחנו נשים, כי אנחנו לא אורתודוכסיות – וכי אני נושאת בתואר רבנות”.

“כספי המועצה הדתית הם כספי המיסים שלנו”, אורן מוסיפה. “אין סיבה שפעילות יהודית לא אורתודוכסית לא תקבל תקציב, וזה עובד יופי. אנחנו שותפות לכל ההחלטות. ביקרנו במקוואות, שוחחנו עם הבלניות כדי לוודא שמאפשרים חופש אישי לטובלות, וכשהיו דברים שלא נראו לי כמו ברישום לנישואין, ערכנו שינויים”.

ועם זאת, אורן מודה כי תשמח להגיע ליום שבו המועצות הדתיות ייסגרו. “כשתהיה הפרדת דת ממדינה, מי שירצה שירותי תרבות חילונית ישלם לי, ומי שירצה תרבות אורתודוכסית ישלם למישהו אחר, ואז כל המתחים יתפוגגו”.

תקדים: “סגנית ראש המועצה הדתית”

מי שזכתה בתואר “המועצה הדתית השוויונית ביותר” היא קריית ביאליק, שבה חברות לא פחות משלוש נשים, ובתוכן ביזן גלעד המכהנת אף כסגנית יו”ר המועצה הדתית. “אני בתפקיד מדצמבר 2014, מגיל 26, ישר אחרי התואר השני ,התחלתי בפעילות התנדבותית בקהילה וגם בפעילות ציבורית”.

“יושבים שם אנשים ‘מטעם’, ואין עם מי לדבר. אומרים לי בפנים: ‘אותי שכנעת, אבל הרב שלי לא מסכים'”

ביזן גלעד, חברת דירקטוריון בחברות ציבוריות שונות, לא מתרגשת להיות אישה כמעט יחידה בסביבה גברית. “החשיפה לתפקידים ציבוריים בכירים מביאה אותך למצב של מודעות שאפשר כאישה להשתלב, לנהל ולהוביל דברים בצמתי קבלת החלטות, בזירות שאין בהן נשים”, היא אומרת.

בכניסה למועצה הדתית ראתה, כדבריה, “חיבור לדת, חיבור למקורות, לבית. זה מה שמשך אותי להיות במועצה הדתית. ולשמחתי ראש העיר המליץ עלי, ודאג שיהיו שלוש נשים במועצה. זה מאפשר באמת לתת ביטוי לכלל האוכלוסייה”.

“יש מועצות שאני מניחה שיהיה קשה מאוד לשלב בהן אפילו אישה אחת. אני עצמי לא דמיינתי שתהיה בתפקיד כזה אישה, כי זה מה שמוטמע בנו. אנשים שקצת מכירים ידעו שיש אפשרות למנות נשים, אבל רוב הציבור לא יודע, וזה עדיין לא מובן מאליו”.

“צריך לשחרר”

אצל נחמה שולמן, מדריכת כלות מזה 25 שנים, “הרומן” עם המועצות הדתיות היה מורכב ומלא בתהפוכות.

שולמן היא סיפור מיוחד במינו, בודקת טהרה ומרצה מבוקשת לחוויית טבילה. זו שחדרי ההמתנה אצלה גדושים בלא מעט ידועניות, עובדת בפועל במשרה מלאה ללא שכר, במקווה שהגתה ודאגה למימונו מכספי תרומות פרטיות. “אני אחות, והמשמרת שלי כאחות מנהלת תורנית של בית חולים, המשמרת הכי קשה שם – לא מתקרבת למשמרת שלי במקווה”.

היא לא חוסכת ביקורת על המועצות הדתיות במתכונתן הנוכחית: “אין מפקחת על בלניות, יש מפקח”, היא מונה כשלים. “אין אחראית על טהרת המשפחה, אלא יש מישהו שהוא גם חבר מועצה וגם אחראי על כשרות או החברה קדישא, ועל הדרך זה עוד ג’וב שכמובן אין לו מושג בו. זו יכולה להיות חוויה מעצימה, ויעידו על כך כל הנשים שמגיעות אלי כל חודש. אבל למה שישפרו? למה שיקדמו? למה שיחשבו שיש לאישה מה להגיד על איך זה צריך להתנהל?”

“אם זה היה תלוי בי”, שולמן אומרת בחריפות, “הייתי סוגרת את כל המועצות הדתיות. שתהיה מחלקה בעירייה, כמו שיש בחלק מהמקומות, והתנאים יהיו זהים לעובדי רשויות מקומיות, כולל פיקוח. אבל כמובן שהפוליטיקאים שנהנים מהמצב, לא יסכימו”.

אריכא מסכימה: “יצאה לי החדווה מקיום מצוות, מאז שאני במועצה הדתית”, היא אומרת בכאב. “לראות איך מתנהגים רבנים, זה נוראי. ומי שכן הגון, אין לו אמירה בתוך המערכת הזו. זה פשוט הרס דתי, וידי כולם קשורות כל כך יפה. מישהו צריך לבוא ולשחרר את כולם לחופשי”.

נשים שמעוררות אופטימיות

מירב ליבנה- דיל מנהלת תחום פלורליזם ב”שתיל – הקרן החדשה לישראל”, דווקא אופטימית. “פתחנו לפני שנתיים קבוצת ליווי לנשים במועצות הדתיות, ללמוד על קידום תהליכים”, היא מספרת. “היו אז הרבה נשים שנכנסו ופרשו, כי לא החזיקו מעמד. למדנו לנתח תקציב, איך לעבוד במערכת, וכמובן לתת את התמיכה לנשים שהן לרוב הראשונות בתפקיד”.

“התחלנו עם 6% ייצוג, והיום עלינו ל-17%, והכל בזכות נשות הקבוצה. הן התאגדו, הוציאו חוברת הדרכה, וזה כבר לא ואקום כי יש נשים אחרות שכבר נמצאות במערכת, וזמינות לסיוע ולהתייעצויות. בזכות העבודה שלהן אני אופטימית”.

בתנועת נאמני תורה ועבודה אומרים כי “המצב של חוסר ייצוג נשים במועצות דתיות הוא בר-תיקון, ונמצא בידי מקבלי ההחלטות. יש לתקן את המעוות ולהחזיר את שירותי הדת לידי הציבור והקהילות, ובכללן נשים”. “על מנת לשפר את היכולת של הציבור לפקח ולקחת חלק בכך שהמועצות הדתיות יתפקדו בצורה שוויונית והוגנת, יש לדאוג לכינוס המועצות באמצעות ביטול הווטו הפוליטי – ובהתאם לכך אנו מקדמים הצעת חוק בנושא”.

מהמשרד לשירותי דת האחראי על המועצות הדתיות נמסר בתגובה: “המועצות הדתיות הינן גוף סטאטורי שמוקם בחוק (חוק שירותי הדת היהודיים), ומתנהל באופן אוטונומי. הרכב המועצה הדתית נבנה על פי מפתח מוניציפאלי פוליטי. המשרד הינו רגולטור של המועצה הדתית, כפי שמשרד הפנים הינו רגולטור של הרשויות המקומיות, ועדיין איננו מסוגלים להתייחס לכל עוולה שמתנהלת בכל אחת מתוך 132 המועצות ברחבי הארץ”.

עוד נמסר כי טענות ספציפיות בליווי פרטים, ייבדקו לגופו של עניין.

פורסם ב YNET