חומרת הלבנת פנים ברבים, פרשת וישב, תשפ"ב
פרק שלם בפרשתנו עוסק בסיפורם של יהודה ותמר (פרק ל"ח), ובפסוק כ"ה קוראים אנו, "היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר: לאיש אשר אלה לו אני הרה…".
ובמסכת סוטה י' ע"ב, על המילים "והיא שלחה אל חמיה לאמר"… א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים. מנלן? מתמר [נאמר: "והיא מוצאת"] [והיא שלחה אל חמיה וכו'] (חסר בדפוס ובכתב יד מינכן, אבל ישנו בברכות מ"ג ע"ב, ובכתובות ס"ז ע"ג ובבבא מציעא נ"ט ע"א). וכתב רש"י: בבבא מציעא שם: אע"פ שהיו מוציאין אותה לשריפה לא אמרה להם "ליהודה נבעלתי", אלא שלחה לו, "למי שאלה לו אנוכי הרה", ואם יודה הוא מעצמו יודה, וגו'. הרי שגרס בפסוק "מוצאת", מלשון הוצאה. ואילו הגרסה בכתובות שם, לפי כתב-יד ויניציאה ושונצינו היא "מוצת", ללא האות אל"ף. וכן בתוספות כתובות שם, שכתבו איתא: ר"ח גרס מוצת בלא אל"ף, לשון "ויצת אש בציון" (איכה ד' י"א). ובערוך ערך צת: בפרק הזהב בגמ', (בבא מציעא שם): אל תקרי "מוצאת" אלא "מוצת". ובמדרש שכל טוב לבראשית שם: "מוצאת" כתוב, "מוצת" קרינן. וכמו כן ברי"ף, ובפירוש המיוחס לרש"י, בבראשית רבה, והרשב"א בשיטה מקובצת מביא את הר"ח: "מוצת" חסר אלף, והוא מלשון "ויצת אש בציון". אמנם הריב"א כתב: ורבנו חננאל (הר"ח) פירש דדרשינן הכי מדכתיב "מוצאת" חסר אלף, ולא חסר. כי הוא מלא בכל הספרים מדוייקים אך אינה נקראת. (השוה ריטב"א לכתובות שם.) ובפירושו של הר"י מוינה: "היא מוצת"- חסר אל"ף. כבר הוצת בה האור. מכאן אמרו רבותינו: נוח לו לאדם… וכו'.
ובדומה לכך במושב זקנים לבעלי התוספות: אמרינן בכמה דוכתי [מקומות] בתלמוד שלא להלבין פני חברו: מנלן: מתמר. משמע שכבר בא האש והצית האש.
אמנם, רבינו יונה, בשערי תשובה, שער ג', סי' קל"ט שואל האם באמת על זה "יהרג ובל יעבור"? ואם כן, למה לא נמנה בין ג' העבירות החמורות? ועונה, שזו תולדה, או אביזרייהו דשפיכות דמים. ורבינו בחיי כתב, שההלבנה "חצי רציחה היא.." ובתוספות לסוטה שם איתא:… ונראה הא דלא חשיב ליה בהדי ג' עבירות חמורות שאין עומדין בפני פיקוח נפש… משום דעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה, ולא נקט אלא עבירות המפורשות, וגו'. (וראה בתורה שלמה, פרשת וישב, עמ: 1472.)
במדרש (בראשית רבה פרשת ויחי פרשה צ"ח סימן י"ט, וכעין זה מובא גם בירושלמי מסכת פאה פרק א' הלכה א') מובא: "(נאמר בספר תהלים [פרק ק"כ פסוק ד']: חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים) – חצי גבור שנונים, ומה ראה למשלן בחץ מכל כלי זיין? אלא כל כלי זין מכין במקומן, וזה מכה מרחוק, כך הוא לשון הרע, דאמור ברומי וקטיל בסוריא, (הלשון הרע נאמר במקום אחד, ופוגע באדם שנמצא במקום אחר), ולא ככל גחלים אלא כגחלי רתמים, שכל גחלים – כבים מבפנים, אבל גחלי רתמים – אף על פי שהוא כבה מבחוץ, עדיין הוא בוער מבפנים, כך כל מי שהוא מקבל לשון הרע, אף על פי שאתה הולך ומפייסו, והוא מתפייס- עדיין הוא בוער מבפנים. אם כן אפשר אולי לומר שמרומז על השריפה הפנימית הנפשית שחוותה תמר, משום מצבה הלא ידוע והמביש. ואף על פי שנשרפה נפשה מבושה, העדיפה שלא לבייש את יהודה ברבים.
ולא אוכל שלא להביא מדברי מר אבי זיכרונו לברכה, בספרו מאמרות, ירושלים תשל"ח, עמ' 198-197. וזה לשונו: איסור הלבנה נחשבת כעבירה חמורה שאיסורה מפורש בתורה, ומגווני המצוות כללוה במנין תרי"ג. נאמר במצוות תוכחה, "ולא תישא עליו חטא" (ויקרא י"ט י"ז), ופירשו חכמים שלא יהא מוכיח בתחילה עד שיהא פניו משתנין מפני הבושה. ואם בתוכחה כך, קל וחומר לאדם המבייש חברו שלא לשם תוכחה שהוא עובר בלאו, אלא שאין מלקות בלאו זה כדרך כל לאו שאין בו מעשה, שאין לוקין עליו. חז"ל הפליגו בגודל עוון זה ואמרו, "כל המלבין פני חברו כאילו שופך דמים" (בבא מציעא נ"ח ע"ב). ומשנה מפורשת מונה את המלבין פני חברו ברבים בין אלה שאין להם חלק לעולם הבא (אבות ג' י"א), רבי חנינא מונה אותו בין אלה שיורדים לגיהנום ואינם עולים (בבא מציעא שם). חומרת עבירה זו נקבעה בנפשותם של ישראל. כששאלו את רב דימי במה זהירים יושבי ארץ ישראל ביותר, ענה שהם זהירים ביותר מלבייש אדם. השוואה והדימוי שדימו חז"ל הלבנת פנים לשפיכת דמים נשתקעה בתודעה העממית וגמלה פרי בייחוד בחוגי החסידות הראשונה. כך אנו מוצאים בספר חסידים [סימן נ"ד] הגדרה להלבנת פנים ברבים שהיא מרחיקת לכת: איזו היא רציחה שאינה ניכרת לעיניים?- היא הבושה המבייש את פני חברו ברבים… וגו'. יתירה מזה מצינו שם: "א"ל, אם אתה יכול שלא תלבין פניו, אמור לו, ואם לאו, אל תשפוך דמו (שם ס' ש"י).
דימוי זה של המלבין פנים שהוא כאילו שופך דם, נהפך ונעשה לזיהוי , הלבנת פנים היא רציחה שאינה ניכרת ואומרים לו במקום "אל תלבין",- אל תשפוך דמו"…
והנה מצינו שמועה משמו של רשב"י, "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים", דבר הלמד ממעשה תמר…[ראה לעיל]. אם נדון את המאמר הזה על יסוד משמעותו המילולית, ונייחס לו ערך של משפט והלכה יהא פירושן של דברים, כשם שאמרו בשפיכות דמים ממש, יהרג ואל ירצח, כך גם לגבי הלבנת פנים- יהרג ואל ילבין פני חברו ברבים.
נגד תפיסה מילולית זו יש לטעון כי סגנונו של מאמר זה דיו להפקיעו מידי פירוש פשטני זה. לא אמר, כדרך מאמרים של הלכה, יעשה אדם כך או אל יעשה אדם כך, אלא שזה יותר נוח מזה, עניין שבשיקול ושבהערכה, שיקולים שיתכן שיהיו נכונים מאיזו בחינה שהיא, ברם אין בזה עדיין משום הכרעה מחייבת בגדר של הלכה למעשה. ליבו של אדם אומר לו כי המונחים "נוח" "ובלתי נוח" אינן קטגוריות של הלכה למעשה. יש בהן מן הרמז לשיקולים נפשיים. תגובות והערכות המשתייכות לספירות המחשבה, האגדה והמוסר.
הרי מחלוקת גדולה הייתה בישראל אם נוח לו לאדם שנברא משלא נברא או להפך, ולא עוד אלא שנמנו וגמרו כי נוח לו לאדם שלא נברא משנברא! (עירובין י"ג ע"ב). מחלוקת זו היא כולה בתחום העיון וההגות ויפה לה השימוש בנוח דווקא… וכו'. עד כאן לשון אבי זצ"ל.
אמנם, אף אם אין ההלבנה רציחה, או אפילו חצי רציחה, איסור חמור היא והרבה הלכות מסתעפות ממנו. וכך לדוגמה מצאנו ברמ"א לשולחן ערוך אורח חיים קל"ט ג':… מי שאביו מומר לעבודת כוכבים, קוראים אותו בשם אבי אביו [לעניין קריאת התורה], אבל לא בשמו לבד שלא לביישו ברבים (תרומת הדשן סי' נ"א, וספר חסידים). ודווקא שלא עלה מימיו בשם אביו, אבל אם הוא גדול והורגל באותה העיר לעלות בשם אביו, שהמר אביו לעבודת כוכבים, קוראים אותו בשם אביו כמו שהורגל שלא לביישו ברבים… וגו'. וזה, אף על פי שמומר זה הוציא את עצמו מן הכלל עד כי מותר להלוותו בריבית (שולחן ערוך יורה דעה קנ"ט ב'). ויש עוד להרחיב בעניין זה כגון בעניין עמידה בלחש, וידוי מעשרות, תקנות במו"ק בעיניני קבורה, עומדים צפופים ומשתחווים מרווחים, סמיכה בווידוי, קרבנות בלא וידוי, וכו', ואכמ"ל.
למדנו לדעת עד כמה עלינו להיות זהירים שלא לפגוע ח"ו בזולת, גם כאשר נראה לנו שיש מקום לתוכחה, כלומר עלינו תמיד להיות ערים לרגישותם של אחרים