חוק רבני ערים ויישובים

 

 10

חוק רבני ערים ויישובים

רבני ערים ורבני יישובים , משמשים כיום כמשרתי ציבור לכל דבר ועניין. ברבות השנים חלה ירידה במעמדם של רב העיר ורב היישוב (להלן – הרבנים) והקשר שלהם עם הציבור אותו הוא אמור לשרת הלך ונחלש. בין השאר, הסיבה לכך היא העובדה שרבנים מתמנים לתקופת זמן ארוכה ומאבדים את חובת האחריותיות (accountability) שלהם כלפי קהל התושבים ביישובם. מטרת חוק זה היא לעגן ולהסדיר את נושא כשירותם וכהונתם של הרבנים באופן שיתאים למציאות הנוכחית.

רב אחד – אין מקום לפיצול עדתי בימינו

 

ראשית, מוצע לקבוע שלעיר או ליישוב יהיה רב ראשי אחד. במציאות הישראלית הנוכחית, בה כור ההיתוך מתרחש הלכה למעשה, אין מקום להפרדה עדתית באשר לכהונתו של רב העיר או רב היישוב. גם באשר לפסיקות שונות מבחינה הלכתית, רבנים המקבלים הסמכה כיום, נדרשים להיות בקיאים בהלכה על גווניה, גם לעדות השונות. בהתאם לאמור בתקנות שירותי הדת היהודיים (בחירת רבני ערים), התשס"ז–2007,  ביישוב או במועצה אזורית יכול לכהן רב אחד במשרה שאינה מלאה, זאת אם  היישוב מונה פחות מ-15,000 איש. בבג"ץ 6051/08 מועצת ראש פינה ויסוד המעלה נ' השר לשירותי דת (ניתן ביום 8 במאי 2012), הבהירו השופטים, כי דרך המלך היא מינוי של רב לכל רשות מקומית, אשר במקרים מסוימים ברשויות שמספר תושביהן נמוך מ-15,000 איש יש לצמצם את היקף משרתו. מחקר של המכון לאסטרטגיה ציונית (אריאל פינקלשטיין, הכפילות העדתית בתפקידי הרבנות בישראל, ינואר 2014) מצא כי בערים רבות עלות השכר של שני רבנים מהווה נטל כבד על תקציב המועצה הדתית, לעתים אף מגיע לסכום העולה על 50% ממנו. כמו כן, המחקר הצביע על כך שבערים רבות מודל שני הרבנים המכהנים במקביל יצר חיכוכים ובעיות בניהול המועצה הדתית, כפי שכבר נטען בספרות חז"ל כי "אין שני מלכים משמשים בכתר אחד" ו"דבר אחד לדור ואין שני דברין לדור".

רב כנבחר ציבור – חיבור רלוונטי לקהילה

 

שנית, מוצע לקצוב את כהונת הרבנים, באופן הבא: רב יישוב יכהן בכהונתו הראשונה חמש שנים וכל כהונה נוספת, אם ייבחר שוב, תוגבל לשבע שנים בלבד. רב עיר יכהן בכהונתו הראשונה שמונה שנים וכל כהונה נוספת, אם ייבחר שוב, תוגבל לעשר שנים בלבד. הגבלה זו נדרשת, כבכל תפקיד ציבורי, כדי לרענן את שורות המכהנים בקודש ולהביא למניעת הישחקות ופגיעה בשירותים לקהילה. מחקר של המכון לאסטרטגיה ציונית (איתן ירדן ואריאל פינקלשטיין, מינוי רבני ערים בישראל, נובמבר 2013) הראה כי המסורת היהודית ברוב קהילות ישראל האשכנזיות והספרדיות, הייתה לקבוע את כהונת הרב לתקופות קצובות כשבסוף כל תקופה רשאית הקהילה לקבוע האם היא מאריכה את כהונת הרב. המחקר מראה שפוסקי הלכה רבים סברו שמקור הסמכות של הרב הוא בציבור ולכן יש צורך על פי ההלכה לקצוב את כהונת הרב כדי שיקבל את הסכמת הקהילה לכהונתו אחת לתקופה. הרב עובדיה יוסף ז"ל אף האריך באחת מתשובותיו לבסס את הנוהל של הגבלת כהונת רבנים (שו"ת יביע אומר, חושן משפט, ט, ט). המחקר אף הראה כי למעשה זה היה הנוהל הראשון לבחירת רבני ערים ורבני יישובים בארץ ישראל, שתוקן על ידי הוועד הלאומי ומועצת הרבנות הראשית ב-1936, ורק מאוחר יותר נקבע על ידי משרד הדתות, בניגוד למסורת, כי אין לקצוב כהונת רבנים לקדנציות.

כל עוד הקהילה בוחרת – אין מגבלת גיל לרב המקומי

שלישית, מוצע לבטל את מגבלת הגיל המקסימאלית בו יכול להיבחר ולכהן רב עיר או רב יישוב ולקבוע כי הרב ייבחר על ידי נציגי הציבור בהתאם לאמור בתקנות שירותי הדת היהודיים ולא יצטרך לעמוד לדיון בפני מועצת הרבנות הראשית המהווה גוף הלכתי ללא יכולת ביקורת ופיקוח. הסערה שהתחוללה במאי 2015 סביב זימונו של הרב שלמה ריסקין, רבה של אפרת, לשימוע בפני מועצת הרבנות הראשית בשל דעותיו ההלכתיות ולקראת הארכת כהונתו בהגיעו לגיל 75, מוכיחה שנכון הוא שהגוף הבוחר את הרבנים המקומיים, שראוי שייצג ככל הניתן את הציבור המקומי, הוא זה שיבחר ברב המקומי ויביע בו את אמונו כפי שעשתה מועצת אפרת בהחלטתה מיום 25.5.2015. כל עוד הרב המקומי מוכיח את כשירותו הרפואית והציבור מביע בו את אמונו, יש לאפשר לרב להמשיך לכהן או להיבחר לתפקיד גם אם מלאו לו שמונים שנה ומעלה. מקובל במסורת ישראל שזקני הרבנים מתווים את הדרך בפני הציבור ולא יאה להדיח רב מכהן רק בשל גילו.

 

הצעת החוק מסדירה הלכה למעשה את אופי ומשך כהונתו של רב העיר, כך שהרב יישא באחריות לציבור אותו הוא נבחר לשרת ובאופן שמיטיב ומרומם את מעמדו הציבורי.