מאמר- כן, למרות הכל, לשלוח את הילדים לבני עקיבא

 

 

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/104/218.html?hp=1&cat=468

 לרגל שבת התנועה ועל רקע התלונות ולפיהן בני עקיבא מקצינה מבחינה דתית, צריך להבין שאלו שרק מקטרים הופכים ללא רלוונטיים

“בבני עקיבא שבה אני הייתי, היינו…” כך נפתחת כמעט כל שיחה בה צמד המילים הטעונות “בני עקיבא” עולה על השולחן. ומכיוון שכך, אנסה גם אני להצטרף למנטרה הנדושה אך דווקא מן הכיוון ההפוך.

1992, הימים היו ימי הפריחה של בניית ההתנחלויות, עוד בטרם מישהו הבין שיהיו שיבושים בדרך. בסניף בו הייתי, אשר תרם רבות לגיבוש זהותי הדתית, היה מוטיב נלווה שחזר כל הזמן מתחת לכל במה אפשרית: ארץ ישראל! ארץ ישראל! ארץ ישראל! אח”כ גם הגיעו ימי ההפגנות, הדוכנים והתהלוכות למען שלמות הארץ. זה תפס כמעט חצי מנפח ההגעה שלנו לסניף שהפך להיות מטה עורפי למען יש”ע והגולן.

כל מי שהעז לדבר גם על החשיבות שבחיבור לעם ישראל ועל כך שאולי לא כדאי שכולם יעברו לגור בהתנחלויות אלא גם בתל אביב, בנגב ובגליל, הואשם בסססמאלניות. השנים שעברו מאז ומאורעות הזמן, הספיקו להשכיח את ריצת האמוק של הציונות הדתית אל עבר ישוב ארץ ישראל (או ליתר דיוק חלקים מארץ ישראל) ואת העובדה שרק דבר אחד היה אז בראש סדרי העדיפויות של הכיפות הסרוגות.

אותה דעה של מי שנחשד אז בשמאלנות, היא הקו המרכזי של בני עקיבא כיום. החזרה לערים, ההתחברות לחברה הישראלית ועוד, הן לא רק סיסמאות אלא גם מפעלים מצליחים שבני עקיבא סוחפת בגאווה מוצדקת את הנוער הדתי כיום, גם אם יש קצת ביקורת. הדברים נכונים עד כדי כך שאפילו המזכ”ל הנוכחי הודה כי אכן הייתה טעות לשים דגש כל כך גדול בנושא ארץ ישראל על חשבון היחס לעם ישראל.

מטרתי בסיפור הנוסטלגיה, הינה להראות שבציבור שלנו, כמו בכל חברה, יש טרנדים. אמנם תהליכי ההקצנה שעוברים על התנועה בשנים האחרונות כבר מזמן אינם טרנדים והם אינם תלויים במזכ”ל זה או אחר, ואף לא באירוע מסוים. אלה תהליכים ארוכי שנים הנובעים כתוצאה משינויים בחברה הדתית בפרט וכחלק מתהליכים כלל עולמיים של התחזקות הפונדמנטליזם בכלל. אולם, גם תהליך זה עשוי להשתנות עם הזמן.

לפיכך, הגישה של רבים מבוגרי התנועה שמרגישים שהתנועה של היום איננה בני עקיבא שבה גדלו, ולכן הם מתכוונים לשלוח את ילדיהם למסגרות אחרות, לא תפתור את הבעיה אלא רק תעביר אותה לזירות אחרות! זהו ויתור על אתגר חשוב שכל אחד מאיתנו צריך להתגייס עבורו למען התנועה בה גדלנו וממנה ינקנו ערכים ומעשים נשגבים.

את האחריות ניתן לתרגם למעשים ויש הרבה מה לעשות. כדרכה של תנועת נוער, מי שקובע הוא בעיקר זה שנמצא בקשר היומיומי עם החניכים והקומונריות. לא ניתן להתלונן ובה בעת לא להצטרף לתפקידי מפתח בתנועה. כל שנה, בני עקיבא מחפשת אחר קומונריות/ים ורכזי/ות מוכשרים/ות. בטוחני כי כל אחד, אם רק ירצה ואולי מעט ידחוף, יצליח להתברג בתוך החבורה הפעילה והמובילה של בני עקיבא. בנוסף, אין קומונרית שאינה זקוקה להורה שירצה בפעולת שבת/שיעור וכדומה.

על כל אחד שאכפת לו (ובתנאי שיש לו מה לומר ובצורה טובה) לפנות לקומונרית המקומית ולהציע את עזרתו, מבלי לחוש צורך להתנצל על כי איננו רב מוסמך. להורים יש גם תפקיד חשוב ביכולת הפיקוח על תכנים ומטרות, כוח שיש לתחם את שימושו במסגרת ברורה של דיאלוג מסודר בין נציגי הורים לנציגי תנועה ואז הוא עשוי להועיל ולהשפיע.

אני קורא לאנשי החינוך העתידיים, להורים ולציבור שמאמין לכתחילה ב”תורה ועבודה”: אל תתביישו לתבוע את מקומכם, גם במחיר של ויכוחים ומחלוקות לא נעימות. גם אם יהיה (ותמיד יהיה) הצדיק התורן שעושה דה-לגיטימציה בסגנון משפטי ה: “אתם חפיפניקים”, “מי הרב שלך?” ו”מה רע בקצת התחזקות?”, דעו לעמוד על שלכם ובעיקר: לעמוד! להיות שם. מספיקה כמות מעטה של פעילים בכדי ליצור דיון וע”מ ל”פתוח” לחניכים את הראש לשאלות הנכונות.

זה שנים שמשפחתי ואני טסים כשליחים למחנה בני עקיבא בארה”ב. כבר חמש שנים שאנחנו שם, עם חולצת תנועה, ועדיין אף אחד לא סתם את פי ואף אחד לא עצר אותי מלדבר, עם כל המחלוקות והפולמוסים הראויים שהיו. הכל תלוי בנו. נהיה שם – נשפיע. אם רק נקטר, נשאר לא רלוונטיים. ה’ עמכם!

שמואל שטח הוא מנכ”ל תנועת נאמני תורה ועבודה