"אדברה וירווח לי"
ניסיון "לרווח" את טראומת המזרחיות
משה מאיר
ד"ר משה מאיר הוא מחנך בתיכון הרטמן בירושלים, מרצה למחשבת ישראל וחבר מערכת "דעות". ספרו "שניים יחדיו: פילוסופיה דתית-חילונית חדשה" עתיד לראות אור בחודשים הקרובים
כאב האפליה של בני עדות המזרח במדינת ישראל ובציונות הדתית מנע עד היום דיון ביקורתי ומדוקדק בפצע זה. כיום, כאשר מתאפשרת ראייה מורכבת יותר, ניתן לעשות אבחנות מדויקות ולגלות כי לא כל מה שנחשב לאפליה הוא אכן כזה. לפעמים לא שאלת המזרחיות עומדת על הפרק אלא סוגיות בוערות אחרות, כמו גלותיות מול צבריות, דתיות מול חילוניות, ורציונליזם מול מאגיה
המזרחיות היא טראומה בהוויה הציונית והישראלית, כמו גם בהוויה הציונית-דתית (שבה יתמקדו הדברים שלהלן). טראומה משתמרת תמיד כפצע דלקתי שקשה לרפא אותו. ישנם כמה מאפיינים לפצע כזה: ראשית, קיבוצם של כמה פצעים וחולאים יחד, באין יכולת להפריד ביניהם. במקרה שלנו מדובר בשני פצעים עיקריים: פצע האפליה ופצע ההשתקה. אפליה היא התייחסות לאדם או לקבוצת אנשים כפחותה ביחד לאדם אחר או לקבוצת אנשים אחרת, ואילו השתקה היא הדממה של קול, של תרבות, של מקורות. חלק מתהליך הריפוי הוא היכולת להבחין בין הפצעים, וכפי שנראה להלן, מכאן נגזר ההבדל בתרופות המוצעות; שנית, טראומה אינה מאפשרת הבחנות בין הווה לעבר: בנקודת עבר כלשהי מישהו פגע במישהו. עכשיו, בהווה, יש מישהו שמזוהה עם עושה העוול, ומישהו שמזוהה עם הקורבן. במצב הטראומטי קשה להבחין בין מי שנעשה לו עוול במקור ובין איש ההווה (בדרך כלל בנו, ממשיכו, או בן זהותו). חוסר ההבחנה מקשה לראות את המציאות כמות שהיא; להכיר האם איש ההווה, הממשיך את זהות הקורבן, אכן מוסיף להיפגע באותו אופן, או שמא באופן אחר. גם כאן ההכרה בהבדלים היא תנאי הכרחי לשינוי ולריפוי; שלישית, הפצע הטראומטי אינו מאפשר להבחין בין עוול שאסור היה לו להיעשות ובין כאב שהוא תולדה של מעשה או תהליך חיובי. בטראומה הכול כואב, ולכן הכול שלילי. חלק מתהליך הריפוי הוא "ריווח" הכאב והאפשרות לבחון ולהבחין בין סוגיו השונים. מאמר זה יוצא מתוך נקודת הנחה (שאפשר לחלוק עליה) לפיה אנחנו נמצאים בנקודת זמן שמאפשרת ומחייבת לגעת בפצע של המזרחיות ולהבחין בו הבחנות שונות; להכיר מה צריך תיקון ומה הוא דווקא תולדה של תיקון ואין לשנותו. מפאת אופיו הטראומטי של הפצע, אני מניח שטיפול כזה יכול לגרום לכאב ולכעס, אך אני מאמין שהוא נדבך בדרך לריפוי.
לצורך ההבחנות הללו נחלק את מחוללי פצע הטראומה המזרחית לשלושה מרכיבים, אם כי במציאות הם בלולים זה בזה: א. האפליה, ב. תולדת הציונות, ג. תולדת החילון.
האפליה
אפליה היא ההנחה כי לא כל בני האדם שווים; יש השווים יותר ויש השווים פחות. זוהי רעה חולה המלווה את האנושות לאורך כל ההיסטוריה. בצורתה הפרימיטיבית היא עשויה להתחיל מצבע, מההנחה שלבן הוא יותר משחור, ומשם להתגלגל למושגי כוח – אם אני חזק יותר, משמע שאני שווה יותר (כוח יכול להיות כוח פיזי, כוח של רוב מול מיעוט, של ותיקים מול חדשים, וכו'). האפליה יכולה להגיע גם למושגים של רוח, להנחה שתרבות מסוימת גבוהה יותר מחברתה.
אפליה היא תופעה אוניברסלית, והיא התקיימה באופן מסוים גם בתהליכים שליוו את הציונות ואת בניין מדינת ישראל, וכחלק מכך גם את הציונות הדתית. חלק מביטוייה היו במערכת החינוך, במספר המורים (ובמיוחד הר"מים) המזרחים ובהשלטת תרבות ודת אשכנזיים על ביטוייהם השונים.
פצעים תולדת הציונות
את הציונות נגדיר לצורך מאמר זה כתנועה שהרוח המניעה אותה היא שלילת הגולה. הציונים האמינו כי ההגעה לציון תפתור את בעיית היהודים והיהדות, וכאמצעי למטרה זו הופיעה האידאה של שלילת הגולה. זו הובילה את הציונות לשלול את היהדות המסורתית, את שפתה, את אורחות חייה ההלכתיים, את מלבושיה ואת התלמוד המכונן אותה. האידאה של שלילת הגולה לא פסחה גם על הציונות הדתית, על אף שבה היא התנגשה בזרם נגדי – הדתיות שבציונות הדתית. הדתיות משמרת את אורחות החיים ההלכתיים ואת סובביהם, ומכאן שבמקרה היהודי היא מחייבת את ה"גלות".
מה קרה בציונות הדתית עקב התנגשות הזרמים הזאת? מחד גיסא, בניגוד לציונות החילונית, הציונות הדתית שמרה את ההלכה, ובכך חייבה את הגלות. אמנם נעשו ניסיונות ליצור תיאוריה של הלכה ארץ-ישראלית (הרב קוק, עם המושג "תורת ארץ ישראל", ומאוחר יותר הרב עובדיה יוסף, על ידי ביטול הלכות גלותיות בפני הלכות מרן הארץ-ישראליות), אבל במבחן החיים שמירת ההלכה משמרת את הזהות ה"גלותית". מאידך גיסא, הצד הציוני שבציונות הדתית הביא לתופעות עמוקות של שלילת הגולה: מבטא הלשון הומר במבטא (ספרדי!) שנתפס כמבטא ארץ-ישראלי "צברי" (ביטוי מומצא, שהרי לא היו אלה ילידי הארץ שדיברו כך, אלא עולים שהמציאו את שפתם), וגם מלבושי הגלות הומרו במלבושים "ארץ-ישראליים". אפילו אל בית הכנסת הגיעה מגמת שלילת הגלות: מ"הפסקול" של התפילה הוסר כל מה שנתפס כגלותי – הפיוטים, החזנות ומכירת העליות. אילו היה עולה חזן ו"מתחזן" בנוסח מסורתי בבית כנסת ציוני-דתי טיפוסי, הוא היה זוכה להתנגדות עמוקה. לדעתי פשר ההתנגדות הזו הוא שלילת הגלות.
גם ההלכה עצמה לא ניקתה מהתנגשות הזרמים. מצד אחד, היא נותרה על עומדה, מכוח המגמה הדתית שבציונות הדתית. מצד אחר, העובדה שבדורות הראשונים תפקדו הקהילות הציוניות בלי רב, הוויתור על מרכיב רחב מעולם המנהגים, שינוי במגמת ההפרדה בין גברים לנשים בניגוד למסורת ההלכתית, ועוד – כל אלה יש בהם ביטוי למגמת שלילת הגולה בציונות הדתית. בסופו של דבר, ה"יהודי החדש" איננו רק הציוני החילוני – גם הציוני הדתי היה יהודי חדש ביחס לאביו ולסבו הגלותיים.
סוגיית התפילה ובית הכנסת חשובה במיוחד לענייננו. מחוללי השינוי בבתי הכנסת באו מקהילות "אשכנזיות" מזרח-אירופיות, ועל כן חוללו את השינוי ביחס לתפילה ה"גלותית" שאליה היו רגילים – נוסח אשכנז או נוסח "ספרד" החסידי. בתודעתם, הם לא יצרו שימור של המסורת האשכנזית, אלא ההפך הגמור: דחיקת המסורת הזו לטובת נוסח "ארץ-ישראלי". כשציונים דתיים מזרחים הצטרפו לבתי הכנסת או למוסדות החינוך האלה, הם המירו את נוסח עדות המזרח בנוסח המקובל בהם. גם במוסדות החינוך של הציונות הדתית התקבל הנוסח הזה. לימים, כשהתפוצצה מורסת האפליה נגד המזרחים, היה נוסח התפילה ביטוי לכאב האפליה. הוא נתפס ככפייה כוחנית של הזהות האשכנזית על הזהות המזרחית וכהשתקת קול התפילה המזרחי. אך לאור הניתוח שהצגנו – לא זה היה המקרה; לא מדובר היה בהעצמת האשכנזיות אלא במרד בגלות. בשל כאב הפצע לא נעשתה ההבחנה הזו, ועל כן לא התקיים המרווח המאפשר לבחון את הסוגיה בשיקול הדעת והלב. הניתוח השגוי הוסיף כאב במקום לא מתאים, ובכך גרם לסיבוך הטראומה.
מכאן עולה כי השיבה לתפילה המזרחית – על פיוטיה וניגוניה – אותה אנו רואים כיום, היא אינה מקבילה לתפילה ה"ציונית דתית" ה"אשכנזית", אלא שיבה לנוסח האבות הגלותי. השאלות הנוגעות למהלך זה אינן עוסקות במתח שבין אשכנזיות וספרדיות, אלא במתח שבין הגלות לשלילתה: האם נכון בעינינו לחזור לבתי הכנסת שבגלויות השונות, על גוניהן? עד היכן השיבה הראויה בעינינו – עד למבטא? עד למלבוש?
פצעים תולדת החילון
הציונות הייתה רק חלק מתופעה רחבה יותר של חילון (על אף שכמובן אין חפיפה בין שתי התופעות: יש שמימשו את החילון באופן לא ציוני). החילון שבציונות הביא לא רק לשלילת הגלותיות שבדת היהודית, אלא לשלילת הדת באופן גורף. הדתיות כולה – על האמונה באלוהים ועל המחויבות ההלכתית – נעקרה מהשורש הן על ידי חילונים ציונים והן על ידי חילונים שאינם ציונים. הציונות הדתית התיימרה להציג את עצמה כציונות שאיננה חילונית, אך לאמיתו של דבר, בהכילה את הציונות היא הכילה גם את המרכיבים החילוניים שבה. החילוניות שבציונות הדתית היא תופעה מרתקת ומתעתעת, שכן מפאת הקושי להכילה נעשו ניסיונות תאולוגיים ואידאולוגיים רבים לטשטש אותה. אך התבוננות כנה בציונות הדתית ובדמות האדם שיצרה מורה שאכן, בציוני-דתי יש מרכיב חילוני חזק: המתיישב הציוני-דתי, החייל, איש המדע, ולאחרונה גם האמן הציוני-דתי – כל אלו יונקים מתודעה חילונית של שימת האדם במרכז, נטילת גורלו בידיו, ולקיחת אחריות קיומית על חייו. הניסיונות להציג את הדמויות הללו כנובעות מעולם דתי טהור מטשטשים את המרכיב החילוני שבציוני-דתי.
דוגמה להתנגשות המגמות – הדתית והחילונית – שבציונות הדתית, היא הבלטת הפן הרציונלי והחלשת הפן הלא רציונלי שבמסורת היהודית. הרמב"ם היה לגיבור התרבות של הדורות הראשונים בציונות הדתית, ונכחו בה מגמות של שלילת המאגיה על שלוחותיה (מפעלו של הרב קוק, שהחיה את תורת הסוד, היה מנותק בתודעה מהתרבות המאגית העממית). זהו פן של חילון שהתקיים בציונות הדתית בראשיתה וגרם להשתקת מסורות שכללו מאגיה – הן המסורת החסידית המזרח-אירופית (בחלקה), הן מקצת המסורות המזרחיות. לימים, כשנפתח פצע האפליה נגד המזרחים, פורשה אף תופעה זו כהשתקת הקול המזרחי, שכמה ממסורותיו הן מסורות מאגיות. אך שוב, לא זה היה הסיפור. ה"ריווח" של התודעה מאפשר לבחון שאלה זו באופן משוחרר: האם היום אנחנו בוחרים לשלול את מגמת החילון שבציונות הדתית, או לאשר אותה? האם אפשר לבחור ממנה מרכיבים מסוימים, או שהכרח הוא לקבל את כולה או לשלול את כולה? דעתי היא שישנם דגמים דינמיים יותר של בחירה, שיוצגו להלן.
מבט מכיוון נוסף: מגמת ה"תיקון"
השחרור – ולו החלקי – מהטראומה מאפשר לעשות אבחנה נוספת, לא רק ביחס לפצע המזרחי אלא גם ביחס לתיקונו. שכן ברחובה של עיר "מסתובבים" היום הרבה מְתקנים לטראומה: קולות מושתקים שמושמעים, פיוטים, נוסחי תפילה, פסיקות הלכה מזרחיות, ועוד. כל עוד הטראומה שלטת, אין בחינה ובירור בשאלה מה בדיוק מחפש כל מתקן – כשם שכל פוצע הוא רע, כך כל מתקן הוא טוב. אם נרשה לעצמנו לבחון זאת נגלה קרנבל של מגמות בתוך הרצון לתיקון: יש המבקשים לתקן מתוך חיבה פשוטה – הם אוהבים את המוזיקה המזרחית, את הדרשה המזרחית, או את ההגות שנכתבה בארצות האסלאם, אף על פי שאין היא בהכרח ביטוי לזהותם ולשורשיהם; יש המתקנים מתוך מקום אחר, שנוגע לשאלת הזהות – הם רוצים להשיב את הזהות המזרחית למקומה, וכאמצעי לכך מקדמים את ההלכה המזרחית, את המוזיקה המזרחית ואת שאר התופעות המזרחיות. גם מגמת הזהות מתפצלת: יש המבקשים להשיב את הזהות המזרחית ההיסטורית שנוצרה בארצות המזרח, ויש הרואים במזרחיות זהות מתאימה יותר למדינת ישראל, המצויה במרחב הים-תיכוני. שתי המגמות נבדלות זו מזו – האחת תבליט את העבר, השנייה את ההווה ואת העתיד. יש הבאים לתקן מתוך קידום של מגמה אחרת, כמו למשל דתיים אורתודוקסים, שמגמתם היא לבסס הלכה מקילה יותר בלי ליפול אל מחנות הרפורמה או הקונסרבטיביות. אלו מוצאים בהלכה המזרחית מחוז של הקלה ורכות שיכולות להישאר בגבולות האורתודוקסיה. כל המגמות הללו לגיטימיות, ובלבד שהן שקופות, וממילא – מאפשרות בחירה או הימנעות באופן חופשי.
את מצב העניינים היום אפשר להגדיר כתיקון פוסט-טראומטי. תחושות כאב והשפלה מהצד האחד ותחושות אשם מהצד האחר מובילות למגוון דרכי תיקונים בלא הבחנות. נדמה שהבלילה של מגמות התיקון כולן יחד אינה מאפשרת להשמיע טענה כמו "אינני אוהב מוזיקה מזרחית, אני מעדיף מוזיקה קלאסית או מוזיקה חסידית מזרח-אירופית" להישמע, בלי שטענה זו תואשם כרעה חולה המעכבת את תיקון האפליה המזרחית.
יתרה מזאת, דעתי היא כי דרך התיקון הנכונה אינה המרה של אפשרות באפשרות – למשל המרת המניין הציוני-דתי ה"אשכנזי" במניין מזרחי – אלא בפתיחת אפשרויות. קיומם של כמה מניינים זה לצד זה יאפשר לכל אחד לבחור את המניין המתאים לו. אולי אפילו יחליט האדם להתפלל יום אחד במניין "מזרחי", ובמשנהו במניין ה"אשכנזי". במובן זה, העת הפוסט-מודרנית, המאפשרת ריבוי זהויות, עשויה לסייע לריפוי הטראומה המרחיב את אפשרויות הבחירה. סגנונות של מוזיקה מערבית, מזרחית ומזרח-אירופית ינוגנו זה לצד זה, והאדם ינוע בחופשיות מכאן לשם, בלי כבלי זהות ובלי פחד מאימי הטראומה. יתרה מזו, הדתיות הציונית והדתיות שאיננה ציונית ידורו זו לצד זו, והשאלה במה לבחור תשוב להיות שאלה חיה, וכך גם לגבי אפשרות ההכלה של החילון או שלילתו. כך, למרות בחירותיי בציונות ובחילון שבציונות הדתית, כאיש פוסט-מודרני ארשה לעצמי מרחבי זהות נוספים: אוכל להשתחרר משלילת הגלות הטוטאלית ולשוב אל היידיש (שפת זקני), אל החזנות, אל העולם החרדי שבאתי ממנו; אוכל להשתחרר מהנטייה הרדיקלית אל ההשכלה ואל התבונה, וללמוד באופן קיומי את ספר הזוהר. אחרים ייצרו איזונים אחרים, וכך יהיו הזהויות הציוניות הדתיות מגוונות יותר, משוחררות יותר ונאמנות יותר לעצמן.
יש גורם אחד שלדעתי לגביו מצב העניינים שונה ואינו מאפשר כמה אופציות. ביחס לאפליה – אין שתי אפשרויות; אפליה היא דבר רע. ראיית אדם אחד בעל ערך יותר מאדם אחר היא רוע מוסרי; תיקונו הוא על ידי שלילתו.
נספח: אפליה בציונות הדתית
המשפט האחרון איננו ברור מאליו בהקשר הציוני-דתי. כאן טמונה סוגיה עמוקה ועקרונית שאין להתעלם ממנה בהקשר של האפליה המזרחית. המרכיב הדתי שבציונות הדתית נבנה סביב מקורות היהדות, ומקורות היהדות אינם מקורות שוויוניים. התמונה העולה ממקורות אלה היא שלא כל בני האדם שווים: יהודים שווים יותר משאינם יהודים, גברים שווים יותר מנשים, כוהנים שווים יותר מישראלים. המהפכה של חז"ל שמה בסוגריים את מעמד הכהונה, והעמידה במקומה את אידאת החוכמה הפתוחה בפני כל אדם. אך גם מהפכה זו לא הייתה מושלמת – ראשית, היא התייחסה לגברים ולא לנשים, ליהודים ולא לשאינם יהודים; אך יתרה מזאת, היא תורגמה להייררכיות של כוח, ואף לשוני איכותי בין בני אדם – בין תלמידי החכמים (ובגלגולם המודרני – הרבנים) לשאינם תלמידי חכמים.
משמע שאפליית המזרחים בציונות הדתית, שהייתה כאמור חלק מאפליה אוניברסלית וציונית, צמחה גם על תשתית מאפשרת של מקורות היהדות. כל עוד קיימת התשתית הלא שוויונית במקורות היהדות, יישומה ביחסים בין אשכנזים למזרחים איננו שאלה פתורה, שכן לאפליה יש קרקע לצמוח עליה. אנו חווים כיום התחזקות של גילויי אפליה – כגון בין גברים לנשים ובין יהודים לשאינם יהודים – בכמה ממעגלי הציונות הדתית, ולדעתי (ואני מניח שיש רבים וטובים שיחלקו עליי) במקום שקיימת בו תשתית של אפליה, היא תצוץ ותצמח, אם לא מחר אז מחרתיים. עמדה שלפיה אפשר לעשות הבחנות בין גברים לנשים או בין יהודים לשאינם יהודים, אך לא בין אשכנזים למזרחים – איננה מרסנת את הכוח ההרסני של האפליה (מצדיקי ההייררכיות בין בני אדם לעולם לא יצדיקו "אפליה" אלא "הבחנה", אך זה משחק מילים מטעה). רק הפנמה עמוקה של שוויון בין בני האדם עתידה למחוק את חטא האפליה. כאן דרושה מהפכה מחשבתית מסוג אלה ששללו דין בן סורר ומורה או את שמיטת הכספים. על התשתית הדתית המאפשרת אפליה יש להתגבר, אם באמת אנחנו חשים אשמה על שאפליה הייתה והתאפשרה במחוזותינו.
