"אונס רחמנא פטריה?" – על נפגעי תקיפה מינית / מאיר ברנד

_________________________________________________________________________________________

יובל [1] יושב מולי. עברה חצי שעה מתחילת פגישתנו הראשונה, וזו הפעם הראשונה שהוא מעז לספר למישהו על הפצע הצורב בתוכו זה שנים רבות. הוא חזר בזמן ונמצא כעת הרחק מכאן, כ-15 שנה לאחור בעבר, באותו לילה שרב בישיבה שלמד בה הזמין אותו ללמוד בביתו ושם אנס אותו. מטבע הדברים, במסגרת זו לא אכנס לפרטי סיפורו של יובל. אני מספר כאן על יובל לא כדי להביא את סיפור הפגיעה בו, אלא בגלל מה שסיפר לי בשיחה בינינו קודם לסיפור הפגיעה. הדבר הראשון כמעט שסיפר עליו הוא חוויה טרייה, התרחשות מהדרך לפגישה אתי, כשעבר ליד מסעדה לא כשרה מפורסמת. הוא סיפר על הרצון העז להיכנס ולטעום מהמזון הלא כשר, שתקף אותו. הוא הדגיש שהיה מזמין מנה שאינו רוצה בה – לא בשביל ליהנות מהאוכל; הוא רק היה טועם כזית ומשאיר את השאר, אלא: "רק בשביל לראות אם הוא יעשה לי משהו". יובל הוא אחד מני רבים – נפגעות, ובעיקר נפגעי תקיפה מינית שבחרו לחלוק את סיפורי הפגיעה שחוו ואת השלכותיה דווקא עם מטפל דתי, או עם מתנדב בקו הסיוע הדתי לגברים ולנערים נפגעי תקיפה. חשוב להדגיש כי הפנייה לאדם דתי מעוררת גם מידה לא מבוטלת של חרדה, בעיקר מפני האפשרות לפגוש דמות מוכרת. ובכל זאת, אותה אנקדוטה קטנה בדרך לפגישה מבהירה היטב מדוע יובל, כמו מאות פונים אחרים, חש כי אדם דתי יבין טוב יותר את עולמם ואת השפעותיה של הפגיעה המינית שחוו. בהמשך הסביר יובל כיצד הוא עובר עבירות במזיד, חוטא להכעיס במובן המילולי ביותר שיכול להיות לצירוף מלים הזה – הרצון להכעיס, לעורר זעם ובעקבותיו תגובה מצדו של ריבונו של עולם, שלה הוא מחכה זמן רב כל כך.

השיח המערבי, והשיח הישראלי בתוכו, מכיר כיום במקומה של פגיעה מינית בתור תופעה חברתית המייצרת, מבטאת ומשמרת יחסי כוח ושררה. במחקרים אפידמיולוגיים מהשנים האחרונות חוזרים הנתונים הקשים: אחת מכל שלוש נשים ואחד מכל שישה גברים מדווחים על אירוע שבו חוו פגיעה מינית שכללה מגע גופני או אף חדירה [2] (אף שפגיעות ללא מגע, כמו הטרדות מילוליות, חשיפה, הצצה, העברת מסרים מיניים מטרידים באמצעים טכנולוגיים ועוד, מותירות לעתים תוצאות חמורות בדיוק כמו פגיעות פיזיות, המחקר בתחום זה מצומצם). כיוון שבמחקרים לא נמצאו משתנים סוציו-אקונומיים המנבאים את שכיחותן של פגיעות מיניות בחברה כלשהי, כלומר, לא נמצאה כל קהילה או חברה ששיעור הפגיעות בה היה שונה במידה ניכרת מזה שבחברות אחרות – יש להניח כי גם החברה הדתית היהודית, על גוניה, נגועה ברעה זו באותה מידה כמו כל חברה. עם זאת, אף שבהתבסס על גוף הידע הקיים אני מבקש להניח כי ביחס לשכיחותן של פגיעות מיניות החברה הדתית והחרדית אינה שונה מכל חברה אחר, בדברים הבאים אבקש להראות כי אשר לאופי הפגיעה קיים הבדל איכותי.

העוסקים בהבנת הפגיעה המינית מכירים דרכים שונות שהפגיעה עלולה להשפיע בהן על עולמם הרגשי, החברתי, הקוגניטיבי או ההתנהגותי של נפגעות ונפגעים. אבקש להראות מתוך ניסיוני כמתנדב, רכז ומנחה במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ובפרט בקו הסיוע הדתי לגברים, וכן מניסיוני הקליני, את הדרכים הייחודיות שהפגיעה משפיעה בהן על נפגעות ונפגעים דתיים. את השוני הזה צריך לקחת בחשבון במהלך הטיפול. כל שאבקש לומר כאן למדתי מפונים שאזרו עוז ובחרו לחלוק את סיפורם בקו הסיוע, ממתנדבי קו הסיוע ששיתפו אותי בלבטיהם וממטופליי שנתנו לי את הזכות לחלוק איתם את מסעם להחלמה; אני מוקיר את כולכם ומבקש להודות על הזכות שהייתה לי ועל שלמדתי. שלי, שלכם הוא.

את הדתיות מקובל לראות כתופעה העומדת על שתי רגליים: מחד גיסא הצד המשפטי-הנורמטיבי ביהדות – ההלכה, ומאידך גיסא האמונה הדתית. הניסיון הקליני מלמד כי תופעות שונות השכיחות בעקבות פגיעה מינית, מכרסמות ומערערות את שתי הרגליים האלה. אבקש לפתוח בדוגמה הממחישה, סביב השאלה ההלכתית, את מרכזיותה של התפיסה הדתית באופן שבו נפגעות ונפגעים דתיים חווים חוויות אוניברסאליות בעקבות פגיעה. הדוגמה, בשינויים מתבקשים, מבוססת על שיחה שהתקיימה בקו הסיוע לגברים ולנערים נפגעי תקיפה מינית. לאחר דקות ארוכות שבהן סיפר הפונה על פגיעה מינית מתמשכת שהיה נתון לה בגיל ההתבגרות ונמשכה תחת איומים, הוא שיתף אותי בפרט נוסף שמייסר אותו מאז: "אתה יודע מה זה 'אין קישוי אלא לדעת?'", שאל. כך, בשפתו הישיבתית, הוא הסביר כי במהלך הפגיעה הוא חווה התעוררות מינית גופנית. התבלבלתי. אף שבנסיבות אחרות הייתי מזהה בנקל את קביעתו של רבא בבבלי [3], ההקשר של התנדבות בקו הסיוע הקשה עליי אפילו להבין את דבריו. הפונה לא ידע כי גברים רבים, בלי קשר לנטייתם המינית, חווים חוויה דומה, מסיבות אנטומיות טהורות. להתעוררות המינית שנפגעות ונפגעים עשויים לחוות במהלך תקיפה מינית, אין כל קשר לרצון, לבחירה או להסכמה, כפי שסניגוריהם של עברייני מין מנסים לטעון פעמים רבות. אולם הצעיר ששוחח אתי היה עסוק בשאלה אחרת לכאורה. אחרי רגע, כשחזרתי לעצמי ואמרתי כי אני מכיר את המימרא, נכנסנו למה שיכול היה להשמע כמו דיון פסידו-ישיבתי, שבו הוא אחז בטענתו כי "אין קישוי אלא לדעת", ואילו אני נקטתי "אונס רחמנא פטריה". אולם את משמעותם האמיתית של הדברים הבנתי רק כשהדיון שקע, ושמעתי את קולו של הצעיר בצדו השני של הקו נעשה מהוסס כששאל: "אז אתה לא חושב שעברתי על איסור?".

ברור כי הדובר לא התבלבל. הוא ידע שפנה לקו חירום במרכז סיוע לנפגעות ולנפעי תקיפה מינית, ולא לסמכות רבנית כלשהי. ייתכן כי ברמת השפה והניסוח הוא המשיך מהמקום שעצרנו בו, אולם עדיין מובן כי הוא לא ביקש ממני תשובה או פסק הלכה. להבנתי, השאלה שניקרת בו דרך הפרספקטיבה ההלכתית היא שאלה שמתעוררת כמעט אצל כל נפגעת ונפגע – שאלת האשמה. כמעט בכל פרשיית פגיעה מינית העולה בפרהסיה הציבורית-התקשורתית, התרגלנו כבר לניסיונות מכיוונם של התוקפים להסיט את תשומת הלב הציבורית מהתנהגותם הנפשעת להרגלי חייהם של הנפגעות והנפגעים, וכך לטעון כאילו יש בהם מידה של אחריות למעשה (כמו מסע ההכפשות כלפי "א' ממשרד התיירות"). אולם האכזריות הגלומה במהלך השכיח הזה עולה בהרבה על עצם ההכפשה וההאשמה של מי שנפגע בפשע; הקושי הגדול שההאשמות האלו מעוררות נובע מכך שהן נופלות על מצע טעון של רגשות אשם המייסרים את הנפגעות והנפגעים לעתים כה שכיחות. מידת האי-רציונליות של תפיסת האשמה אינה משנה. כך לדוגמה ניסה גבר מבוגר ואינטליגנט לשכנע אותי באשמתו בכך שלא התנגד לחייל שתקף אותו כשהיה כבן תשע. על תפקידה של האשמת הנפגע בתור משיבת הסדר, הן עבור הנפגע עצמו והן עבור החברה כולה, בעולם הכאוטי שאחרי הפגיעה, נכתב כבר רבות [4]. באותה שיחה היא הוצגה בניסוחה הדתי. כדי לענות לשאלה זו אין צורך בפוסק או בגדול תורה, יש צורך רק ברגישות אנושית ובעמדה ברורה בנוגע להגדרת פגיעה.

הגוון הדתי שצובע את האשמה נגזר כמעט תמיד מהטאבו הדתי הכולל אשר לקיום כל מגע מיני שלא בתנאים של היתר, בין גבר לאשה, בתוך מסגרת נישואים. כמעט אין צורך, אך אי אפשר שלא לומר כי נפגעות ונפגעי תקיפה מינית אינם מוגדרים חוטאים בשום אופן [5]. עם זאת, שכיח כל כך למצוא את חוויית האשמה עטופה בתכנים דתיים, וכך מוחרפת כמובן במקרים של גילוי עריות ואצל גברים שבהם פגעו גברים, בשל הטאבו הקשה כל כך על הומוסקסואליות. אולם חשוב לציין כי אשמה אינה מתעוררת רק בעקבות מעשה הפגיעה. הניסיון מלמד כי לעתים תכופות כמה תופעות הנחשבות סימפטומים מוכרים בעקבות פגיעה מינית, מקבלות אצל נפגעות ונפגעים דתיים משמעות של חטא. הספרות המקצועית מכירה זה זמן רב בקשר שבין פגיעה מינית, ובייחוד פגיעה מינית בגברים, ובין בלבול בזהות ובנטייה המינית [6]. המטען הערכי והאשמה המוסרית שתכנים מיניים כאלה טעונים בהם, מביאים לכך שפעמים רבות הסימפטומים המייסרים האלה נחווים גם כחטא ומעוררים אשמה נוספת. נוסף לכך, שכיחותם של "סימפטומים פולשניים" כמו סיוטי לילה, "פלאש-בקים", זיכרונות טורדניים וכדומה במצבים פוסט-טראומטיים, מוכרת וידועה. במקרים רבים גם חוויות כאלה, בעקבות פגיעה מינית, מתוארות על ידי אנשים דתיים כ"מחשבות אסורות". בהקשר זה, מזעזעת המשמעות הקונקרטית שמקבלת לעתים קרובות תחושת הטומאה המתוארת פעמים רבות אצל נפגעות ונפגעים דתיים בעקבות פגיעה מינית.

ההתקפה על 'הרגל השנייה' שהבניין הדתי נשען עליה – האמונה הדתית, מובנת באופן אינטואיטיבי כמעט. שאלת הרע והאל היא שאלה מרכזית בחשיבה הדתית. כיצד יכולים אלה שחוו את הרע בגופם להמשיך להחזיק בתוכם את האמונה ב"אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד"? גם צורתה המורכבת יותר של שאלת הגמול – צדיק ורע לו, רשע וטוב לו – מתעוררת בצורה קשה במצבים כאלה, משום שכמעט תמיד הפוגע משתייך לסטטוס חברתי, וכך פעמים רבות גם ל'סטטוס דתי' גבוה יותר, לפחות מבחינה חברתית. סיפורו של יובל, בראשית הדברים, הוא דוגמה מובהקת לניסיונות השונים להשיב את האמונה הזו. יובל רוצה לעורר את האל. הוא מוכן להיפגע כדי להחיות כך מחדש את האמונה בהשגחה הפרטית, וכך מעורר שוב ושוב בעוצמה רבה יותר את האשמה הדתית המקננת בו ממילא. אך סוגיית האשמה ממשיכה להסתובב במעגל הקסמים האכזרי הזה. ההאשמה העצמית, בנוסח "אין קישוי אלא לדעת", שהוזכרה לעיל, משחקת כך גם כעוד מנגנון שנועד לשמר את האמונה הדתית. כמו ילדים המפנימים את הדרך שבה מאשים אותם הפוגע בפגיעה, כדי לשמור על הסדר הנורמלי בעולם, או כדי לשמר את הפוגע כדמות מיטיבה, כאשר מדובר בדמות הורית או מטפלת – כפי שקורה על פי רוב – כך נפגעות ונפגעים תולים את העוול שנעשה להם בעבירות או עבירות לכאורה שעברו, בניסיון לשמר את האמונה ואת הצדק האלוהי.

* * *

תיארנו קודם את התופעה הדתית כמורכבת משני מרכיבים, הנורמטיבי-הלכתי והאמוני – חלוקה מפרספקטיבה תאולוגית. אבקש כעת להתייחס לאחת הצורות לבחון דתיות מפרספקטיבה פסיכולוגית – הגישה הרואה בדת מרכיב בזהות. גיבוש הזהות נחשב הישג התפתחותי שאליו מוביל תהליך ההתבגרות. במהלכו המתבגר מתנסה במאפיינים שונים של זהות בוגרת, ואת חלקם הוא מאמץ כאבני בניין שמהן ירכיב את זהותו [7]. מחקר שבדק את מקומם של מרכיבים שונים בזהותן של צעירות מצא כי הן דירגו את זהותן הדתית כמרכיב המשמעותי ביותר עבורן [8]. הערעור החריף שחווים נפגעות ונפגעי תקיפה מינית בשני עמודי היסוד של הבניין הדתי בחייהם, אינו אפוא שבר פילוסופי-תאולוגי; המשמעות היא פגיעה במרכיב מרכזי של העצמי, מבנה שמבחינה פסיכולוגית מהווה מה שברמה הפיזית מהווה הגוף.

אולם אבני הבניין המרכיבות את הזהות אינן רק אמונותיו והליכותיו של האדם. בתהליך רכישת הזהות בוחן האדם הצעיר, לצד התנסויותיו וחוויותיו שלו, גם את השתקפותו בעיני הסובבים אותו. הדרך שהסביבה תופסת בה את המתבגר, את התפקידים הבוגרים – הזהויות שהוא בוחן – היא אמצעי משמעותי נוסף בתהליך האנושי המרכזי של גיבוש זהות. כידוע, פגיעה מינית מתרחשת כמעט תמיד בין שני אנשים, ולעתים יותר, שביניהם קשר משמעותי קודם לפגיעה [9], קשר המתאפיין ביחסים הייררכיים. אצל נפגעות ונפגעים דתיים ההייררכיה קשורה על פי רוב גם ל'הייררכיה' דתית. מובן מדוע הייררכיה כזו נתפסת כהיירכיה דתית כאשר הפוגע הוא דמות 'תורנית', כמו רב, איש חינוך, או אפילו תלמיד בוגר יותר בישיבה, אולם חשוב לזכור כי מבחינת הסוציאליזציה וההתפתחות, גם בני משפחה בוגרים (קבוצת הפוגעים השכיחה ביותר) משמשים מודלים לרכישת מערכת הנורמות והערכים הדתיים, ובהקשר לדיון הזה, מודלים לזהות [10] – כפי שאמר לי פעם צעיר דתי: "איך בדיוק הייתי אמור להתייחס לבית הכנסת שבו אבא שלי [שהתעלל בו פיזית ומינית לאורך זמן] 'עולה שלישי וששי'?". התייחסותו של אותו צעיר לבית הכנסת מעלה היבט נוסף של גיבוש הזהות הדתית: הקשר בין זהות להקשר במציאות, ובייחוד – למקום. הזכרנו את יובל, שנאנס על ידי ר"מ בישיבה שלמד בה. פגיעות מיניות מתרחשות בכל מקום, וכך אנשים דתיים פוגעים ונפגעים גם ב'מרחב דתי', כמו הישיבה שבה נאנס יובל. כיצד יתייחס יובל אחרי הפגיעה לישיבה שבה הוא אמור להתחנך, ויעצב את דמותו כצעיר דתי? פגיעות מתרחשות בישיבות ובייחוד בפנימיות, בבתי כנסת וכמובן במקוואות, בהיותם סביבתם המשותפת של הפוגעים והנפגעים. אולם מה יכולה להיות משמעותו של קודש עבור אלו שנפגעו ב"מקומות קדושים"?

עוד משתנה משמעותי בעיצוב הזהות דרך עיני האחרים, הרלבנטי בעיקר לנערים ומתבגרים שנפגעו, קשור למשימות ההתפתחותיות הייחודיות. בחברה החרדית, וגם בחלקים מסוימים של החברה הדתית, זהות דתית של גברים, ובייחוד של גברים צעירים, אינה יכולה להתקיים בצורה תקינה ללא עמידה בסטנדרטים הלימודיים התובעניים של המסגרת הישיבתית. אחד הסימנים המובהקים ביותר של מצבי חרדה ומצבים פוסט-טראומטיים הוא פגיעה ביכולות הלימודיות. בחלק הולך ומתרחב של המגזרים הדתיים השונים פגיעה כזו אינה מותירה כמעט כל אפשרות להישארות בתוך מסלול ההתפתחות הנורמטיבי. אולם כאן ביצה ותרנגולת: בשל התפקיד המשמעותי של החברה בתהליך גיבוש הזהות, הנשירה החברתית היא גם קטליזטור של תהליך זה. כך נוצרת על פי רוב מערכת יחסים קונפליקטואליים ומורכבים ביותר, מאחר שההשתייכות הקהילתית והביתית היא גם זו שאיפשרה את הפגיעה שהתרחשה בתוכה, שהוציאה מתוכה (על פי רוב) את הפוגע ושאותו היא מקבלת, בזמן שהנפגע חווה את עצמו דחוי. מטופל, בן לאחת החסידויות המפוארות, סיפר לי על רגשות הזעם שמעורר בו הלבוש על פי הקוד של אותה חסידות, שעליו מקפידים בן המשפחה המבוגר והתלמידים הבוגרים בישיבה שבה למד, שפגעו בו. אותו מטופל זנח את הלבוש החסידי, אך הוא מקפיד על פרט אחד, כמעט בלתי-נראה, שמאפשר לכל-יודע לזהות מיד כי מוצאו באותה חסידות…

החיבור בין דת לטיפול פסיכותרפויטי הוא נושא שנדון רבות. פרופסור משה הלוי-ספירו, במבוא למאמר שבו הוא מציג את מה שהוא מכנה "אנליזה של כהן אובססיבי-סכיזואידי" [11], דן בסוגיה זו בהקשר הדתי-היהודי: "…ערך החומר שבחרתי טמון בכך שזוהי ראיה לאפשרות לנהל עבודה פסיכואנליטית ממוצעת ומסורתית עם אישיות דתית 'לא מודרנית', ללא שינוי מיוחד בטכניקה וללא מניפולציות שטחיות על השקפת עולמו של המטופל או על תרבותו". מיד אחרי שאני מקבל את דבריו של ספירו, ברצוני להדגיש ולהביא כהסתייגות משפט שהוא מוסיף בהמשך דבריו: "אמונה דתית ושמירת מצוות אינם משנים הרבה את המשא ומתן הכולל [של העבודה הטיפולית], הם רק מוסיפים למורכבותו ולעושרו". אני מבקש להדגיש כי התוספת אינה רק של עושר; מורכבות היא גם משא, והצד הזה של המורכבות, שאותו ניסיתי להציג, האופן ההרסני שבו פוגשת הפגיעה המינית את הזהות הדתית, מוכרח להילקח בחשבון בעבודה הטיפולית עם נפגעות ונפגעי תקיפה מינית דתיים. brandhm@yahoo.com

קו סיוע לנפגעות תקיפה מינית: 1202
קו הסיוע לגברים ולנערים נפגעי תקיפה מינית: 1203
קו הסיוע הדתי לגברים ולנערים נפגעי תקיפה: 02-5328000