אחים מלידה – אנחנו והגֵרים / צבי זוהר
 

אחים מלידה – אנחנו והגֵרים

צבי זוהר

פרופ' צבי זוהר מרצה באוניברסיטת בר אילן ועמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן בירושלים.

בשנים האחרונות פיתחו כמה רבנים תפיסה חדשה ותמוהה, שלפיה יש לשלול רטרואקטיבית את יהדותו של גר שלא קיים מצוות בין אדם למקום. מה הביא את הרבנים האלה לפתח גישה השוללת בצורה מהותית את לב המסורת התורנית?

____________________________________________________________________________________________________

דבר ידוע הוא שאדם שנולד להורים יהודים ובבגרותו בחר בדת אחרת, מוסיף להיחשב יהודי. התפיסה הזאת משתקפת לכל אורך התנ"ך: גם אם בני ישראל עובדים עבודה זרה וחוטאים בכל חטא אפשרי, הם לא מאבדים את זהותם המקורית. לא אמונתם בה' ובתורה הופכת אותם ל"ישראל"; להפך – בגלל היותם "ישראל" הם אמורים להאמין בה' ולממש את מצוותיו.

בתנ"ך אנו מזוהים בתור "בני ישראל", היינו משפחה רחבה, שמקורה באדם שנקרא "ישראל" – יעקב בן יצחק בן אברהם. לידה לתוך המשפחה הזאת הופכת את האדם לחלק ממנה, באופן בלתי מותנה. מהבחינה הזאת הדבר דומה למצב במשפחות קטנות יותר המוכרות לכולנו. למשל, אם בן-דודי התנהג בצורה לגמרי בלתי נסבלת, ואפילו אם פשע ונידון למאסר , הוא עדיין בן-הדוד שלי. אם הוא יחליט לעבור לאוסטרליה, נדע כולנו שיש לנו קרוב משפחה המתגורר ביבשת הרחוקה. על אף שהתרחק, הוא לא חדל להיות בן משפחה. כך הוא הדבר גם ביחס למשפחה הרחבה של בני ישראל: אפילו אם מי מהם התרחק מן הכלל, אם בהתנהגותו ואם באמונותיו, עדיין "משלנו" הוא.

עקרון היסוד עתיק היומין הזה, שהשייכות לקבוצה אינה נפסקת גם כאשר אדם מתנהג בצורה לגמרי בלתי תקינה, מודגש במסורת ההלכתית. הדבר מודגם בתחום הקידושין: רק כאשר שני הצדדים לקידושין הם יהודים, נחשבים הקידושין לברי תוקף. הקביעה כי אדם פלוני יכול להיות שותף לטקס קידושין היא אפוא קביעה שהוא יהודי. הרמב"ם כותב: "ישראל מומר שקידש, אף על פי שהוא עובד עבודה זרה ברצונו, הרי אלו קידושין גמורים".[1]

וכך כותב רבי יוסף קארו ב"שולחן ערוך":
"ישראל מומר שקידש, קדושיו קדושין גמורים".[2]היינו, אם יהודי המיר את היהדות בדת אחרת בלא כל כפייה אלא ברצונו החופשי, ובהיותו חי באותה דת נתן טבעת לאישה יהודייה בפני שני עדים יהודים ותוך כדי כך אמר לה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" – הקידושין תקפים לגמרי.

ואולם מהו המקור התלמודי לקביעה הנחרצת של גדולי הרבנים? המקור הבלעדי לכך הוא מה שקובע התלמוד בנוגע למי שזה עתה התגייר. על פי התלמוד, המעבר של המתגייר מנוכרי ליהודי מתבצע רק בשלב האחרון של הליך הגיור, על ידי טבילה במקווה. ברגע שהטבילה מסתיימת המתגייר הוא יהודי באופן בלתי הפיך. בלשון התלמוד: "טבל ועלה [הגֵר מן המקווה] – הרי הוא כישראל לכל דבריו".[3] ומה פירושה המעשי של הקביעה הזאת? "דאי הדר ביה, ומקדש בת ישראל – ישראל משומד קרינא ביה, וקידושו קידושין [=שאם יחזור בו (מכל זיקה לתורה ויחיה כגוי כפי שחי בעבר) ויקדש יהודייה – אנו רואים אותו כיהודי מומר, וקידושיו קידושין]".

דבר זה הוא יסוד מוסד בהלכה, שראוי לחזור ולהדגישו: הקביעה שאני, יהודי מלידה, אחשב יהודי תמיד בלא תלות בהתנהגותי ובאמונותיי, מבוססת על הקביעה התלמודית שמי שהתגייר ייחשב יהודי תמיד, בלא תלות בהתנהגותו ובאמונותיו. התלמוד מאפיין את הגיור כלידה: "גר שנתגייר כקטן שנולד".[4] שנינו – אני, שאמי היא יהודייה, וחברי, שאמו נוכרית אך עבר גיור – הננו יהודים מפני שנולדנו יהודים. מאחר שנולדנו יהודים, אנחנו שותפים לברית סיני, ולפיכך ראוי לנו לקיים תורה ומצוות. מאותה סיבה – מאחר שנולדנו יהודים – מרגע הלידה ואילך הננו חלק ממשפחת בני ישראל, בלא כל תלות במידה ובדרך שבהן אנו מקיימים תורה ומצוות.

בשנים האחרונות פיתחו כמה רבנים תפיסה חדשה ותמוהה. לפי דעתם, אפשר (וצריך!) לשלול רטרואקטיבית את יהדותו של גר שלא קיים מצוות בין אדם למקום. מה הביא את הרבנים האלה לפתח גישה שמשמעותה שלילה מהותית של ליבת המסורת היהודית התורנית, הקובעת שהיהדות היא זהות מולדת שאינה מותנית בהתנהגות? קראתי את כתביהם, ואני יכול להעלות כמה השערות, אבל מה שחשוב להבין הוא מה יהיו התוצאות אם הגישה הזאת תתקבל במוסדות הדת הרשמיים של המדינה: התוצאה הישירה תהיה שאף אדם שפוי לא יתחתן עם אישה שהתגיירה, כי כעבור שנים עלולים לבטל את גיורה, וכל ילדיהם ואף נכדיהם יוגדרו גויים; אם אחד מילדיהם יחלה וימות, חס וחלילה, לא יהיה אפשר לקבור אותו בקבר ישראל, שכן כעבור שנים עלול להתברר שאמו לא הייתה יהודייה; גר לא יוכל להשלים מניין, לעלות לתורה, להיות עד בקידושין – שהרי אם יהיה עד בקידושין, לאחר זמן עלול להתברר שהקידושין בטלים כי העד לא היה יהודי; תארו לעצמכם מה יקרה אם בן של גיורת ילמד בישיבה ויקבל הסמכה לרבנות ולדיינות – אם הוא יישב בהרכב של בית דין לגיור, כל מי המתגיירים אצלו עלולים למצוא את עצמם (ואת צאצאיהם) מוגדרים שוב גויים, שהרי אם תיפסל הגירות של אם הדיין, יתברר בדיעבד שגם הוא לא היה יהודי ולכן אינו יכול לשבת בדין; נניח שדיין זה חתם כעד על גט, ואותה גרושה נישאה בשנית וילדה ילדים – אם יתברר שהוא גוי, הגט בטל, האישה מעולם לא התגרשה כדין, וילדיה מאישה החדש יוגדרו ממזרים; ונוסף לכל האמור: מי פתי יסכים בכלל להתגייר, ביודעו שגם אם קיבל תעודת גיור רשמית של מדינת ישראל, מעמדו בתור יהודי עלול להיפסל בכל עת?

יש למנוע את האכיפה של התפיסה המסוכנת הזאת על הציבור הרחב. על הרבנות הראשית לקבוע תקנה ועל הכנסת לחוקק חוק שיקבעו כי אסור לשום אדם הפועל מטעם המדינה או מסמכות מוסדותיה (כגון דיינים ורשמי נישואין) להטיל דופי או ספק כלשהו ביהדותו של אדם שכבר הוכר כגר על ידי הרשויות המוסמכות. ואם בכל זאת יעז מישהו לפגוע כך בגרים, תיחשב החלטתו בטילה כעפרא דארעא והוא לא יוכל להמשיך בתפקידו.

ואנחנו ואחינו הגרים נחיה בצוותא ובאחווה, מכאן ועד עולם. אמן.


[1] רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות ד, ט"ו.

[2] שולחן ערוך, אבן העזר, מד, ט.

[3] בבלי יבמות מז, ב.

[4] בבלי יבמות מח, ב.