איבוד הדרך של הציונות הדתית בפוליטיקה / אלעזר שטרן
 

במשך שנים, נציגיה הפוליטיים של הציונות הדתית ראו את שליחותם העיקרית בהיותם הגשר בין חלקי העם, ובפרט בעיסוק בסוגיות של דת ומדינה מתוך עמדה מקרבת ופרגמטית. כל זאת השתנה בדור הנוכחי, בו נמסרו כל מפתחות הדת במדינה לידי המפלגות החרדיות. חבר הכנסת אלעזר שטרן קורא לחברי הכנסת הציוניים־דתיים לחזור לתפקידם ההיסטורי, על מנת למצוא את הנוסחה לחיים משותפים של דתיים וחילונים, מסורתיים וחרדים, במדינת ישראל של היום

 

הגעתי לכנסת בראש ובראשונה כדי לעסוק בסוגיות דת ומדינה, או ליתר דיוק להפוך את יהדותה של מדינת ישראל ליהדות מקרבת ולא מרחיקה. כשיזמתי מהלכי חקיקה שונים בתחום דת ומדינה בכנסת ה־19, היו גורמים בחברה החרדית־לאומית שלא אהבו את חלקם. היה גם מי שהחליט שאינני פועל בדרך של הציונות הדתית. במאמר זה אני מבקש לטעון שהעיסוק בסוגיות דת ומדינה הוא העיסוק הבסיסי והמהותי של נציגיה הפוליטיים של הציונות הדתית לדורותיה, עד הדור הנוכחי.

דרך של פשרות

אתחיל במספר דוגמאות היסטוריות.

יצחק רפאל היה שר הדתות וחבר כנסת מטעם המפד"ל במשך שנים רבות. בתקופת כהונתו כשר הדתות, בממשלת רבין הראשונה, התרחש משבר השבת הראשון. ביום שישי אחד בדצמבר 1976 היו צפויים להגיע לישראל מטוסי F15 חדשים, והממשלה כולה נערכה בדריכות לטקס קבלת פנים מפואר. רפאל ניסה להביא לדחייה של הטקס או לפחות לצמצום משמעותי שלו, אך ניסיונותיו כשלו. כמה ימים לאחר מכן, הוא נמנע בהצבעת אי אמון בממשלה שהוגשה בעקבות המקרה. לאחר מכן פוטר יחד עם חבריו לסיעה והמדינה הלכה לבחירות שבסופן עלה לראשונה הליכוד לשלטון.

ב־29 בפברואר 1988 עלה לדוכן במליאת הכנסת השר לענייני דתות דאז ויושב ראש המפד"ל החדש יחסית, זבולון המר. על הפרק היה 'חוק ההסמכה', הצעת חוק ממשלתית שמסמיכה רשויות מקומיות להחליט על פתיחה וסגירה של עסקים בשבת בשטחן. החוק הגיע בעקבות משבר שבת שהתחולל עקב פסיקת בית המשפט בירושלים, שקבעה כי לעיריית ירושלים אין סמכות לסגור בתי קולנוע בשבת. המפד"ל הייתה המפלגה שהובילה את הפשרה וקיבעה את סמכות הרשויות המקומיות בחוק. השפעת החוק אקטואלית מתמיד – מכוח חוק זה הסדירה עיריית תל אביב את פתיחת המרכולים בשבת בתחומה, הסדרה שקיבלה אשרור מבג"ץ אך לאחרונה.

בשנת 1997 קבע בית משפט השלום בתל אביב שאין לרשויות המקומיות סמכות להחליט על סגירת מקומות בילוי ופנאי ביום צום תשעה באב. מיד לאחר החלטה זו הוגשה וקודמה בכנסת הצעת חוק פרטית שביקשה להעניק את הסמכות לרשויות, בדומה לחוק ההסמכה. מי שיזם את החוק הוא חבר הכנסת שאול יהלום מהמפד"ל. בשנת 2002 הוסיף יהלום לחוק זה תיקון שמכליל בתוכו גם את הסמכות בנוגע לבתי אוכל, בהמשך לחוות דעת של עיריית תל אביב שביקשה לאפשר למסעדות לפעול בתשעה באב ולא כללה אותן בגדר מקום בילוי. אמנם זה לא היה משבר שבת, אך מאפייניו היו דומים מאוד.

אחד הניסיונות המשמעותיים ביותר להביא לפשרה בנושא המרחב הציבורי בשבת הוא של נחום לנגנטל, חבר כנסת מטעם המפד"ל בכנסת ה־15. לנגנטל הצליח לחבר חברי כנסת מש"ס, מהליכוד, ממפלגת המרכז וממפלגת העבודה לכדי הצעת חוק שתביא לסגירת המסחר בשבת אך תאפשר פתיחת מקומות בילוי ותרבות. ההצעה הוגשה בסוף שנת 2001, ואף על פי שלא קודמה, היא היוותה בסיס לשלל הצעות החוק שבאו בעקבותיה, ולפשרה המוצעת באמנת גביזון־מדן בנושא המרחב הציבורי בשבת. הצעת חוק דומה הוצעה על ידי חבר הכנסת זבולון אורלב בשנת 2007, ונתמכה על ידי קבוצה של רבנים שהוביל הרב ישראל רוזן זצ"ל, ראש מכון צומת. בין הרבנים היו גם הרב יעקב אריאל, הרב צפניה דרורי, הרב שאר יישוב הכהן זצ"ל והרב נחום רבינוביץ'.

כשנפתלי בנט כבש את המפד"ל הישנה, שהפכה בינתיים ל'בית היהודי', הוא עשה זאת בתמיכה ובעידוד של השר לשעבר אורי אורבך ז"ל. הרוח החדשה שהביאה לראשונה אישה חילונית לתוך הרשימה הדתית הקלאסית – שרת המשפטים איילת שקד – נראתה מבטיחה, בין השאר מפני שבנט נתפס כמי שיוציא את המפד"ל מאפרוריות. אך מעבר לכך, היה ניכר שזו ההזדמנות של מפלגת הציונות הדתית להתקדם אל קדמת הבמה ולהשפיע על מה שאיבדה אי שם בשנות ה־90 – את היכולת להשפיע על זהותה היהודית של מדינת ישראל.

תפקידה ההיסטורי של הציונות הדתית הפוליטית

עוד נחזור לבנט ולהזדמנות שפוספסה בגדול. אבל לפני כן אבקש לדבר על תפקידה ההיסטורי של הציונות הדתית הפוליטית, תפקיד שנזנח לצערי זה מכבר. מחולל הציונות הדתית, הרב יצחק יעקב ריינס שהקים את תנועת 'המזרחי', התווה בשתי פעולות בולטות דרך למתינות ולפרגמטיות שנדרשות מחיבור בין הציונות והדת כדי לשמור על אחדות העם. המקרה הראשון היה בוועידת מינסק, אחת הוועידות הגדולות של התנועות הציוניות ברוסיה בסוף המאה ה־19. בוועידה עלתה לדיון הצעת ה'קולטורה' – האם אחת ממטרות התנועה הציונית היא לחנך מחדש את העם, באופן שאינו דתי־הלכתי. למרות הרוב שהיה לצירי 'המזרחי', בחר הרב ריינס בדרך הפשרה וכך הוחלט על הקמת שתי ועדות חינוך מקבילות – אחת לחינוך הלאומי־דתי והשנייה לחינוך הפרוגרסיבי. לאחר מעשה הסביר הרב ריינס כי "אז ראיתי כי היציאה לא לבד שלא תביא שום תועלת דתית כי עוד תביא נזק דתי … ויש תקוה שיעלה עוד ביד המזרחי לתקן כמה דברים … כי הריחוק עלול יותר לקלקל מלתקן".[1]

מנהיגותו המיוחדת של הרב ריינס באה לידי ביטוי גם בתמיכתו בתוכנית אוגנדה. הוא נימק את תמיכתו בכך שחביב העם יותר מהארץ. והנה מעט מדבריו:

למה נכחד, ולב כולנו דווה מאוד וכואב מאוד על הידיעות שהודיענו מנהלנו הנעלה, כי רחוקים אנחנו מתקוותנו בארץ אבות. עיני מי מאתנו לא זלגו דמעות מלוחות ורוח מי מאתנו לא נעכר?! ובכל זאת, הסכם הסכמנו להצעה האפריקנית [מדינה יהודית באוגנדה], מפני ששמנו לב לצרכי העם החביב עלינו יותר מן הארץ – וצרכי העם, ההולך ומתקלקל גם בחומר וגם ברוח, דורשים מקלט בטוח בכל מקום שהוא … ובהסכימנו לאפריקה לא אמרנו להסיח, חלילה, את דעתנו אף רגע מציון עיר קדשנו. ונהפוך הוא הדבר. הסכמנו לאפריקה מפני שעל ידה הננו מקווים להציל חלק הגון אחד מעמנו ולעשותו שלם בגופו וברוחו. ובטוב לישראל וטוב גם לארצנו. אם אין ישראל בעולם אין ציון בעולם.[2]

רוח מנהיגות זו של מנהיג 'המזרחי' הראשון, המשיכה גם לדור מאוחר יותר של מנהיגי התנועה הציונית־דתית, שהתגלגלה ברבות השנים למפלגת המפד"ל. כשנשאל ד"ר יוסף בורג, ממנהיגיה המפורסמים, מה חשוב יותר – ה'ציונות' או ה'דתיות', היה עונה: המקף המחבר הוא החשוב ביותר. דוגמה מפורסמת נוספת היא ו"ו החיבור בין 'תורה' ו'עבודה', ואוסיף גם משלי – ו"ו החיבור בין 'יהודית' ו'דמוקרטית'. ההבנה שמהות השילוב בין ערכי היהדות לבין ערכי הדמוקרטיה והציונות היא מה שישמר אותנו כעם ויהפוך את הציונות הדתית לגשר בין חלקי הציבור השונים בארץ, היא זו שהדריכה את המנהיגות הקלאסית של מפלגת הציונות הדתית לדורותיה.

זהותה היהודית של המדינה

חזרה לימינו. גם כאשר המנהיגות הנוכחית של הבית היהודי החזיקה במשרד לשירותי דת ובתפקידי מפתח משמעותיים בתחום הזהות היהודית בכנסת הקודמת, היא עסקה בעיקר בהתנגדות לכל יוזמה לתקן את מערך שירותי הדת. דוגמה בולטת לכך היא וטו שהטילה חברת הכנסת איילת שקד בהיותה יושבת ראש הסיעה, על צירוף נשים לגוף הבוחר של הרבנות הראשית. צירוף שהיה יכול להביא לבחירה של רב מקרב הציונות הדתית, אולי כזה שגם משפחתו וגם סביבתו משרתים בצה"ל. הווטו הושג לאחר שהדברים הוסכמו עם סגן שר הדתות דאז, אלי בן דהן, אבל הוא הוטל במצוותו של 'האגף החרד"לי' ובעיקר של חברי 'תקומה', שלא רצו בשום פנים ואופן לאפשר סיכוי סביר לרב סתיו להתמנות לרב הראשי של ישראל.

בכנסת הנוכחית, כשהמפלגות החרדיות חזרו לעמדות הובלה, מכרה אותה מנהיגות את הזהות היהודית של המדינה לחרדים. הבית היהודי העדיפה לשכב על הגדר עבור משרד המשפטים, אך ויתרה בקלות על המשרד לשירותי דת, ואפילו על ראשות הוועדה למינוי דיינים שתמיד הייתה בידי שר המשפטים. מאז מתנהגים העומדים בראש הבית היהודי כאילו סוגיות דת ומדינה הן לכל היותר זבוב טורדני שיש להזיז בהינף יד.

האם התנהלות זו משקפת את ערכי הציונות הדתית הקלאסית? אפשר לחלוק על מנהיגי המפד"ל לדורותיהם, אבל אי אפשר לקחת מהם את הדאגה לזהותה היהודית של המדינה. אולם החל מרגע מסוים בשנות התשעים נמסרה זהות זו לידיים של מי שמתנגד לעצם קיומה של המדינה. בתחום הגיור המצב אף קשה יותר. את מפתחות הכניסה לעם היהודי הפקידו, או ליתר דיוק הפקירו אותם, בידי סמכויות דתיות שבחלקן מתנגדות בכלל לקיומה של מדינת ישראל. הבשורה של פתיחת השורות לציבור חילוני ומסורתי, שמייצרת שותפות בין דתיים וחילוניים וכבר קיימת במפלגות אחרות, היא חשובה, אך אין היא סותרת דאגה לערכיה הבסיסיים של המדינה ולהגדרת זהותה כיהודית ודמוקרטית. ניכר שכיום ראשי הבית היהודי עסוקים יותר בהחלשת ה'דמוקרטית', בבריחה מעיסוק ב'יהודית' ובהחרבת היכולת לגשר ולחבר בין שתי זהויות אלה. מדינת ישראל של שנת תשע"ח זקוקה יותר מכול למנהיגות שהיא גם ציונית ומחוברת לערכי מגילת העצמאות וגם כזו אשר שורשיה נטועים עמוק במסורת ישראל, בתרבות ובדת היהודית ששמרה עלינו כל השנים כעם מאוחד, גם אם מפוזר בין העמים.

זה הזמן להביט לאחור ולהיזכר בדמויות שהיו יכולות להוביל את מפלגת הציונות הדתית באופן נאמן לערכי הציונות הדתית הקלאסיים, ובטון לא מתנצל מול החרדים בכל מה שקשור לזהות היהודית של המדינה.

דמות אחת כזו היא השר אורי אורבך ז"ל. תוך כדי הסערה סביב חוק הגיור שיזמתי בכנסת ה־19, אליו מפלגתו התנגדה בשלבים מסוימים, אמר השר אורבך בראיון ש"הרבנות היא רבנות חרדית ברובה, ועובדים איתה כשאפשר לשתף פעולה, אבל כשהם מטילים וטו אי אפשר לעבוד איתם. אי אפשר לחכות לרבנות. אני מכבד אותם, אבל עם כל הכבוד למשפחת יוסף ולאריה דרעי, הם לא יכולים לקבוע את סדרי הדת של מדינת ישראל".

דמות נוספת כזו, ממנה נפרדנו בצער ובכאב רב ממש לאחרונה, היא דמותו של הרב אבי רונצקי זצ"ל, שהייתה לי הזכות לקחת חלק מרכזי במינויו כרב הראשי של צה"ל. כשהתמודד בפריימריז של הבית היהודי לקראת הבחירות לכנסת ה־20, הוא אמר בראיון שאם הבית היהודי כמפלגה רוצה להיפתח לקהלים נוספים, היא חייבת לתת את הדעת גם לנושאים של דת ומדינה. "אם אנחנו רוצים להיות מפלגה שתקים ממשלה, אנחנו צריכים לחשוב מבחינה הלכתית, איך אנחנו מוצאים פתרונות הלכתיים, למשל בכל מה שקשור לזכויות הממוניות שלהם [זוגות חד מיניים, א"ש]. אני לא אומר את דעתי, אבל צריכים לדון בכך".

הפרדה בין הלכה למדינה

יש שיגידו שמפלגה הנשמעת לרבנים אינה יכולה להגיע להסכמות או לפשרות בסוגיות דת ומדינה. גם אני, כמחוקק בתחום, מעיד תמיד על כל יוזמה שלי שהיא מגיעה בגיבוי רבני. "עשה לך רב" הוא ציווי שמנחה אותי גם בעשייה הפוליטית. ישנם רבנים רבים וחשובים בציונות הדתית שמבינים את גודל השעה ואת צרכי העם, מחוברים לאתגרי החברה הישראלית ודוחפים לתיקון הנדרש. הרב נחום רבינוביץ', הרב רא"ם הכהן, הרב יעקב מדן והרב שלמה ריסקין חברו יחד להקמת 'גיור כהלכה' אחרי שכשלו מאמצינו להרחיב את שורות הגיור הממלכתי. ארגון רבני צהר, בהובלת הרב דוד סתיו, הרב יובל שרלו והרב רפי פוירשטיין, פרץ באומץ את מונופול הכשרות של הרבנות והקים לאחרונה את ארגון הכשרות של צהר, שמעניק כשרות איכותית והוגנת לעסקים המעוניינים בכך.

כפי שכתבתי בעבר, הפתרון לקונפליקט הקבוע בין דת ומדינה איננו הפרדה ביניהן. היהודית והדמוקרטית חייבות לדור בכפיפה אחת במדינת ישראל, ושתיהן מעצבות את הצביון המיוחד שלה. אך בהחלט יש להפריד בין הלכה ומדינה. ההלכה היהודית בפרשנותה האורתודוקסית־חרדית היא הדת השלטת במדינה, והיא איננה מייצגת את היהדות של רוב אזרחי ישראל היהודיים. זהו אבסורד שיש להפסיקו. על המדינה לטפח את הזהות היהודית שלה אך להפריד את ההלכה מהעיסוק הפוליטי ומהחקיקה. יש להשאיר את ההלכה למקום בו היא יכולה לפרוח ולשגשג – במרחב הפרט והקהילה. על המדינה לאפשר לאזרחיה חופש דת בהתאם לערכי מגילת העצמאות, תוך מתן שירותים למי שמעוניין בכך באופן בלתי־כופה, מגוון ומאיר פנים. כך אני פועל כחבר כנסת בכנסת הנוכחית, כמו גם בזו הקודמת. זה מה שעמד מאחורי הפעילות שלי ברפורמת הגיור, שלצערי לא יושמה, ובחוקי השבת והכשרות שיזמתי.

לקראת הבחירות לכנסת ה־21, ולכבודה של מדינת ישראל לרגל הגיעה לגיל שיבה, כמאמר המשנה במסכת אבות, ראוי שכל משרתי הציבור מהציונות הדתית יזכרו ויפנימו את תפקידה ההיסטורי. יעברו מישיבה ביציע במקרה הפחות גרוע או מהתנגדות לכל בדל של תיקון במקרה היותר גרוע, למציאת הנוסחה לחיים משותפים של דתיים וחילונים, מסורתיים וחרדים, בישראל המתחדשת של שנת תשע"ח. הדרך לשם עוברת בראש ובראשונה דרך ריפוי השסע של דת ומדינה.

[1] הרב יצחק יעקב ריינס, שני המאורות ב, פיעטרקוב תרע"ג, עמ' 19.

[2] מכתב של הרב ריינס לבנימין זאב הרצל, מובא בספרה של גאולה בת יהודה, איש המאורות: רבי יצחק יעקב ריינס, ירושלים תשמ"ה, עמ' 209.

*אלעזר שטרן הוא אלוף (במיל') בצה"ל, לשעבר ראש אכ"א וקצין חינוך ראשי. תושב היישוב הושעיה שבגליל, שהוא ממייסדיו. חבר הכנסת ה־20 מטעם סיעת יש עתיד