איחוד השבטים היהודיים: החינוך המשלב והחברה הישראלית / אריאל הורוביץ
 

בתי הספר המשלבים מתיימרים ליצור מפגש בין תלמידים מאוכלוסיות מגוונות, אך בפועל, רובם מפגישים תלמידים ממשפחות דתיות מתונות עם ילדים ממשפחות חילוניות בעלות זיקה למסורת היהודית; ברוב בתי הספר הללו לא מתקיים מפגש אמתי בין שונים, והם מבוססים על 'יחד' יהודי בלבד, במקום על 'יחד' ישראלי רחב. נוצר פער בין היומרה של החינוך המשלב לבין המציאות, ולנוכח האתגרים הבוערים של החברה הישראלית, לבתי הספר המשלבים אין מה להציע

 

בדברים הבאים אבקש להעלות תהיות על צורה ספציפית אחת של דיאלוג בין דתיים וחילונים בישראל: מערכת החינוך המשלב, שבבתי הספר שלה לומדים, אלה לצד אלה, ילדים מבתים דתיים עם ילדים מבתים חילוניים. טענתי היא שמערכת החינוך הזו, לצד החשיבות שלה והצורך שהיא ממלאת עבור משפחות מסוימות, מתיימרת לקיים מפגש בין זרמים ואוכלוסיות מגוונות בחברה הישראלית, אך בפועל אינה עושה זאת. מעבר לכך אטען שהחינוך המשלב מקדם רעיון שהיה נחוץ לפני כשני עשורים, כשבתי הספר המשלבים הראשונים אך הוקמו, אך כיום הרעיון הזה איבד, במידה רבה, מכוחו. האתגרים המונחים כיום לפתחה של החברה הישראלית שונים מן האתגרים שהונחו לפתחה בשנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים, והחינוך המשלב לא מציע מענה לאתגרים הללו.

הטענות הללו אינן תולדה של מחקר אמפירי על החינוך המשלב, אלא נובעות מהתרשמות ומהיכרות עם חלק מן המוסדות, ומקריאת חומרים על החינוך המשלב בתקשורת האלקטרונית והכתובה. אני מסתכן בכך שדבריי יחטאו בהכללה, וייתכן שהם פחות רלוונטיים לבית ספר כזה או אחר במערכת החינוך הזו (שמונה כיום כמאה בתי ספר ברחבי הארץ), אך הם עדיין עומדים בפני עצמם ויש להם על מה להתבסס.

 

האומנם מגוון זהויות?

בישראל פועלות כמה מסגרות שמקיימות דיאלוג בין דתיים וחילונים: ארגונים חינוכיים כמו "גשר" ו"צו פיוס"; פעילויות מזדמנות של תנועות נוער; בתי הספר המשלבים; בתי מדרש פלורליסטיים ומכינות קדם-צבאיות מעורבות, ועוד. ברצוני להבהיר תחילה באילו צורות של דיאלוג בין דתיים וחילונים לא אעסוק כאן. הביקורת שאעלה כאן לא מופנית כלפי בתי המדרש הפלורליסטיים והמכינות המעורבות. לימוד תורה משותף לדתיים ולחילונים יכול להיות לימוד מפרה, מאתגר וחדשני – באופן שתורם ללומדים הדתיים כמו גם ללומדים החילונים: שחרור הלימוד מן הפרדיגמות הישנות והכלת פרשנויות שלא צמחו בד' האמות של בית המדרש האורתודוקסי עבור הדתיים, וחשיפה לארון הספרים היהודי ותביעת בעלות עליו עבור החילונים.

גם במפגשי הידברות של ארגונים כמו "גשר", "צו פיוס" ותנועות הנוער לא אעסוק כאן. לתפיסתי, יש חשיבות רבה במפגשים שבהם, לשם הדוגמה, תלמידי כיתה י' מישיבה תיכונית חצי-חרד"לית בירושלים נפגשים עם תלמידי כיתה י' מתיכון חילוני בחיפה. המפגשים האלה, שבהם מלבנים התלמידים יחד שאלות של זהות יהודית וישראלית ומתחבטים ביניהם בסוגיות בוערות של דת ומדינה, מסייעים גם הם לניפוץ הסטריאוטיפים, לזעזוע של הנחות היסוד והשיפוטים המוקדמים של התלמידים על המגזר השני ולמניעת דמוניזציה. טענתי תכוון כנגד מערכת החינוך הדתי-חילוני, ובאופן ספציפי: כנגד הרעיון שלפיו החינוך המשלב הוא המרפא לתחלואיה של החברה הישראלית השסועה, וכנגד היומרה של מערכת החינוך הזו לקיים מפגש יום-יומי ואינטנסיבי בין קבוצות מגוונות בחברה הישראלית.

ביטוי עכשווי של היומרה הזו נמצא במאמר קצר שכתב לפני כמה חודשים ד"ר ידידיה עציון, מנהל בית הספר העל-יסודי המשלב "קשת" במזכרת בתיה. המאמר, שנכתב בעקבות פרשת שמות, התמקד בכפל הפנים של המילה 'שבט': 'שבט' במובן של ענף עץ מורה על הגיוון ועל החשיבות של כל אחד מן השבטים, הענפים, לקיומו של העץ, ובהתאמה – לחשיבותו של כל שבט ושבט בחברה הישראלית; אך 'שבט' הוא גם מקל ענישה, שמצביע על כך ש"קיומם של שבטים שונים טומן בחובו סכנה של פירוד הבא לידי ביטוי בקיומן של קבוצות שונות המתנהלות על פי נורמות וערכים פנימיים שונים ואף סותרים".[1] כאן מצטט עציון את 'נאום השבטים' של נשיא המדינה ריבלין, וטוען כי החינוך המשלב מגשים את חזונו של הנשיא, שמציע, לאור הרב-גוניות של החברה הישראלית, לכונן אתוס ישראלי רחב שיחליף את האתוס הציוני. כך כותב עציון:

על החינוך המשלב לענות על צורך השעה בחברה הישראלית של ימינו: מצד אחד לאפשר את השמירה על הזהות הייחודית לכל שבט, ועל הפרשנות של קבוצות שונות בחברה הישראלית לשאלה אילו נורמות וערכים נגזרים מזהותם היהודית והישראלית. מצד שני יש ליצור ולגלות מכנה משותף היונק משורש אחד. חינוך משותף אין משמעו חינוך למחיקת וטשטוש ההבדלים בין הקבוצות השונות או "השבטים" השונים בחברה הישראלית. זהו חינוך ליכולת לראות את היופי והעושר במגוון שקיים בחברה הישראלית ומציאת מכנה משותף המהווה בסיס לשיח מתוך כבוד ובגובה העיניים.[2]

לכאורה, על פי הדברים הללו, מערכת החינוך המשלב מצליחה לקיים מפגש בין זהויות מגוונות רבות, ולהפוך את הרב-תרבותיות הישראלית למקור של ברכה. אך האם זה המצב בבתי הספר הדתיים-חילוניים? בראש ובראשונה, נדמה שבתי הספר הללו קולטים אליהם סוג מאוד מסוים של הורים דתיים ושל הורים חילונים. מהכתבות ומהמאמרים הפזורים בתקשורת על אודות החינוך המשלב עולה כי המניעים העיקריים של הורים דתיים לשלוח את ילדיהם לבית ספר משלב ולא לבית ספר ממלכתי-דתי הם המיאוס שהם חשים כלפי החינוך הדתי המסתגר, החרד"לי והמצומצם, והרצון לחנך את ילדיהם בסביבה סובלנית וידידותית יותר. בהתאם, הורים חילונים מביעים את רצונם בחינוך יהודי משמעותי יותר, בחיבור ילדיהם למסורת היהודית שלא דרך המסננות האורתודוקסיות.[3]

לאור האמירות הללו, שחוזרות על עצמן שוב ושוב בכתבות ובחומרי ההסברה של מערכת החינוך המשלב, מותר לשער שמערכת החינוך הזו מושכת אליה מלכתחילה בעיקר דתיים ליברלים, וחילונים שאינם מנוכרים למסורת היהודית. הורים בעלי זהות דתית קשיחה ומחמירה יותר לא ישלחו את ילדיהם לבתי הספר המשלבים; כך גם הורים בעלי זהות חילונית 'לוחמנית'.[4] המפגש שמובטח בבתי הספר הדתיים-חילוניים איננו מפגש שאפשר לתאר אותו באופן מובהק כמפגש בין שונים, או כ"יכולת לראות את היופי והעושר במגוון שקיים בחברה הישראלית", כדברי עציון. מפגש בין שונים נוצר כאשר זהויות קשיחות מתנגשות ביניהן ומנהלות משא ומתן על זהות; לא כאשר נוצר מפגש בין זהויות שלכאורה נמצאות משני צדי המתרס, אך בפועל ההבדלים ביניהן קטנים.

 

אשליה של מפגש

ההבדלים קטנים, אך הם קיימים: ילדים שגדלים בבתים דתיים מתחנכים מילדות לעולם של מצוות, ואילו עבור ילדים שגדלים בבתים חילוניים, העולם הזה זר ושונה. אך הדרמטיות של המפגש נחלשת כאשר מבינים שבסופו של דבר, בתי הספר הללו מורכבים מהורים דתיים וחילונים שסבורים שילדיהם אכן יכולים ללמוד יחד, ועל כן שישנו בסיס איתן שמחבר ביניהם. הקונפליקט בין הזהויות איננו עוצמתי כפי שקברניטי החינוך המשלב מנסים להציג אותו. בבתי הספר הללו אין תלמידים מבתים חרדיים; ברובם אין תלמידים שגדלים בהתנחלויות אידיאולוגיות ומבוססות, או בבתים שמרניים יותר מבחינה פוליטית ודתית. קשה לומר שיש כאן מפגש אמתי עם 'האחר', אלא מפגש של אנשים שדומים אלה לאלה, מלבד העובדה שאלה שומרים מצוות ואלה לא.

אך הבעיה בחינוך המשלב עמוקה יותר. החברה הישראלית בשנת 2017 עשירה ומורכבת הרבה יותר מכפי שהחינוך המשלב מסכים להודות. שלא כדבריו של עציון שהובאו לעיל, ושלא כדבריהם של אישי ציבור ואנשי חינוך התומכים במערכת הזו,[5] מוסד חינוכי שיבקש לקיים מפגש אמתי בין קבוצות שונות ומגוונות בחברה הישראלית יקבל לשורותיו דתיים וחילונים, ערבים-ישראלים, ילדים של מהגרי עבודה, ילדים למשפחות חרדיות, מתנחלים ונערי גבעות, ילדי פריפריה וילדי הערים המבוססות, בני קיבוצים ומושבים. רבות מן הקבוצות הללו, שהן אלה שמרכיבות את הפסיפס הישראלי השלם, לא מוצאות את מקומן בחינוך המשלב, והוא לא מיועד להן.

יתר על כן – החינוך המשלב אמון על הגדרה מצומצמת של ה'יחד' הישראלי: ה'יחד' שלו הוא 'יחד יהודי' בלבד, שמסווה את עצמו כזרם חינוכי שמראה את "היופי והעושר שבמגוון שקיים בחברה הישראלית". אך בית ספר ששם לו למטרה לחגוג את המגוון הישראלי – דבר מבורך וחשוב – לא יכול להתבסס על הנחת יסוד שמזהה את היחד הישראלי כיחד יהודי בלבד, אלא אך ורק על הנחת יסוד שלפיה הגורם המאחד בין האנשים החיים כאן הוא ישראלי, ולא יהודי. היחד הנדרש כיום בחברה הישראלית הוא יחד ישראלי, שבו קבוצות תרבותיות שונות – שרובן, אכן, נמנות על הרוב היהודי, אך לא רק – שמצויות בקונפליקט עמוק זו עם זו, לומדות וחיות בצוותא.

אין ספק שהשאיפה הזו, לכנס תלמידים מכל קשת הזהויות הישראליות תחת קורת גג אחת של בית ספר, היא אוטופית. לא ניתן לממש אותה כיום. אך היא זו שתגשים את החזון של מפגש אמתי בין כל חלקי החברה הישראלית. ולמרות שמדובר בחזון אוטופי, ישנם כיום בתי ספר שמממשים אותו בצורה חלקית: בתי ספר יהודיים-ערביים, למשל, או אפילו חלק מבתי הספר הממלכתיים-דתיים, שבהם לומדים יחד ילדים מרצף של זהויות דתיות שונות. ואולי מפגש אמתי בין קבוצות שונות בחברה הישראלית יכול להתקיים רק במסגרות חינוך לא-פורמליות: בפעילויות של ארגונים חינוכיים; במסגרת עמותות שמקיימות דיאלוג בין ילדים יהודים לבין ילדים ערבים-ישראלים, ואפילו במסגרת סיורים בלתי-אמצעיים בשכונות דרום תל אביב, שבהן חיים מהגרי עבודה רבים. אולי בתי הספר, שמעצם טבעם אמונים גם על הקניית זהות, אינם המקום לדיאלוג כזה. אך בתי הספר המשלבים יוצרים אשליה של מפגש וקונפליקט בין שונים, בעוד שהמציאות ברובם היא אחרת לגמרי. ההנחה שהמפגש האמתי והעשיר בין קבוצות שונות בחברה הישראלית מתקיים בצורתו האופטימלית במוסדות אליטיסטיים, שברובם לומדים יחד ילדיהם של דתיים ליברלים עם ילדיהם של חילונים הקרובים למסורת היהודית, היא מופרכת.

 

חזון אנכרוניסטי

חשוב לומר: הצורך של הורים דתיים וחילונים לשלוח את ילדיהם למסגרות משלבות בהחלט מובן. מערכת החינוך הממלכתית-דתית הולכת ומקצינה, והיא עלולה להרתיע – בצדק – הורים דתיים רבים שחפצים בחינוך דתי סובלני וליברלי. החשיפה לתכנים יהודיים במערכת החינוך החילונית אינה מספקת, ובמובן הזה בתי הספר המשלבים בהחלט מצליחים לחשוף את תלמידיהם לתרבות יהודית בצורה אינטנסיבית יותר. ייתכן שהצרכים הללו מצדיקים רשת חינוך נפרדת, אף שגם על כך יש לשאול: האם לא ניתן, למשל, להיאבק על החינוך הממלכתי-דתי מתוכו – על תוכני הלימוד, על זהות המורים, על הרוחות המנשבות במוסדות השונים? האם התכניות להגברת לימודי יהדות בבתי הספר החילוניים לא מסייעות להגברת החשיפה לתרבות היהודית בבתי הספר הללו?

הפרויקט הדתי-חילוני שהוביל להקמת בתי הספר המשלבים נולד בשנות התשעים, סביב אווירת ההסתה והפילוג של ימי רצח רבין. בשנים ההן אכן נדמה שהיה צורך גדול בבתי ספר שינמיכו את להבות השנאה בין המגזרים השונים, ויפגיש תלמידים מאוכלוסיות שנמצאו משני צדי המתרס, ודם רע עבר ביניהן. במובן הזה, בתי הספר המשלבים הציגו מודל חשוב שסייע לגשר על המתחים ולאחות מחדש את הקרע שבין הציבור הדתי והציבור החילוני, ויש לזקוף זאת לזכותם. אך ישראל של 1995 – השנה שבה הוקם בית ספר "קשת" בירושלים – איננה ישראל של 2017. הזהות היהודית במדינת ישראל כיום חזקה ומבוססת יותר מאשר בשנות התשעים; עוצמות הניכור בין דתיים וחילונים – בין המתונים החילונים והמתונים הדתיים, שבתי הספר המשלבים מפגישים ביניהם – פחתו, והחזון של בתי הספר הללו הוא במידה רבה אנכרוניסטי.

האתגרים החשובים העומדים בפני החברה הישראלית לא יבואו על פתרונם בזכות בתי הספר המשלבים. אם מטרתם של בתי הספר הללו היא ליצור מסגרת חינוכית נוחה להורים שקצו בחינוך הדתי המחמיר ולהורים חילונים שמעוניינים בחיבור עמוק לתרבות היהודית, אפשר לטעון שיש להם תפקיד חשוב גם היום – יצירת בית חינוכי עבור הורים וילדים שלא מוצאים את מקומם במסגרות המגזריות הקלאסיות. אך אם תפקידם ההיסטורי היה ועודנו להפגיש בין דתיים וחילונים 'שונים' זה מזה – הרי שהם סיימו את תפקידם. אל מול חברה ישראלית שבה מתגברות תופעות של שנאת זרים, לאומנות ורדיפת מיעוטים (דוגמאות יש למכביר), יש להפנות את המשאבים החינוכיים והחברתיים לעבר חינוך לסובלנות, להיכרות עם מגוון – אמתי ולא מדומה – של קבוצות בחברה הישראלית, ולמעבר לשפה של יחד ישראלי עשיר וקונפליקטואלי, שכולל את כל הגוונים של החברה הישראלית – היהודיים והלא-יהודיים – ולא יחד יהודי שמלכד סביבו בעיקר את השבטים הדומים זה לזה, והמדברים זה עם זה באותה שפה.

[1] ד"ר ידידיה עציון, 'ישראל – החברה הישראלית', בתוך: שיחת השבת, פרשת שמות, עמ' 4.

[2] שם.

[3] ראו: אפרת שפירא-רוזנברג, 'אופציה לדתיות אחרת', ארץ אחרת 58 (ספטמבר-אוקטובר 2010), עמ' 32-30; רתם פרגר-וגנר, 'בית ספר ליהודים סתם', שם, עמ' 35-34; אנשיל פפר, 'יהודי ידידותי למשתמש', הארץ, 26.11.2003; תמר רותם, 'הילדים כאן לא מבדילים מיהו דתי ומיהו חילוני', הארץ, 27.10.2002.

[4] בכתבתו של אנשיל פפר (לעיל הערה 3) מצוטט אחד ההורים כאומר: "מי שמניף את החילוניות כדגל, כנראה לא ירצה ללמוד כאן", ואילו הורה אחר מודה ש"קשה יותר להביא לכאן דתיים מאשר חילונים". רותי להבי, שהקימה את בית ספר קשת בירושלים ב-1995, אמרה דברים דומים. ראו: שלומית שסק, 'להידבר', ארץ אחרת 58 (לעיל הערה 3), עמ' 43.

[5] ראו, כדוגמה בלבד, את דברי הברכה של שר החינוך לשעבר הרב שי פירון למערכת החינוך המשלב: "אני רואה בבחירה שלכם לחיות את המורכבות הישראלית, לאפשר בתוכה ערוצים ישירים וקרובים של מפגש ברכה ותרומה משמעותית לחברה הישראלית". מובא כאן: http://www.tzavpius.org.il/node/5777

*אריאל הורוביץ הוא עיתונאי, עורך דעות, תלמיד בחוגים לספרות כללית והשוואתית ולפילוסופיה באוניברסיטה העברית