אין גבריות
הרב אילעאי עופרן
הרב אילעאי עופרן הוא רבה של קבוצת יבנה ושותף לפרוייקט "אור חדש" לקידום שירותי הדת של תנועת נאמני תורה ועבודה
מאיפה מגיע המושג גבריות? האם ההנחה שישנן תכונות גבריות אינה אלא בגדר גזענות? הרב אילעאי עופרן מבקש לערער על הנחת היסוד המייחסת תכונות מסויימות לגברים ואחרות לנשים. גבריות? אין דבר כזה
עם התקדמותה המבורכת של המהפכה הפמיניסטית, החלו נשים לשלוח ידן בתחומים שבהם לא עסקו בעבר: בשנים האחרונות הולך ומתבסס מקומן של נשים בעולם התורה, במקצועות החופשיים, במשרות הניהול ועוד כהנה וכהנה – ועל כך נאה לשבח. עם זאת, טעות מרה חוזרת ונשנית בכל התחומים הללו, והיא העיסוק ב'קול הנשי' שמביאות כביכול הנשים למחוזות החדשים שנפתחים בפניהן. הנחת היסוד היא כי קיימות תכונות אופי ואישיות הטבועות בנשים מעצם טיבן. הנחה זו יצרה מושג חדש בעולמנו – 'נשיות' – מושג המאפיין, לכאורה, את סט התכונות המשותף לכלל הנשים בעולם. בין תכונות אלו נהוג לכלול בדרך-כלל חמלה, רוך ורחמים, כמו גם הקשבה, עדינות ויכולות קוגניטיביות מסוימות. ממילא התהווה במקביל המושג 'גבריות', הכולל כביכול את סל התכונות המשותפות לכלל אוכלוסיית הזכרים בעולם. השימוש במושגים 'גבריות' ו'נשיות' בשיח שלנו גורם נזק בל-יתואר לחברה, לחינוך, לחיי-החומר ולחיי-הרוח, ואת פֵּרותיו המרים של זה, אנו טועמים בתחומים רבים.
התפיסה הדוגלת בחלוקת התכונות ל'נשיות או 'גבריות' היא ביסודה תפיסה גזענית, שהרי גזענות אינה אלא ייחוס של תכונות אופי לגזע מסוים. יש לזכור כי הבעיה באמירה "כל היהודים גנבים" אינה בכך שמייחסים תכונה שלילית לעם היהודי, אלא בעצם הקישור שבין תכונה לגזע. באופן פרדוקסלי, האמירה "כל היהודים נחמדים" הינה אמירה גזענית במידה שווה. על אותה הדרך, הסברא שלפיה נשים הן עדינות או רגישות אינה שונה במהותה מן הסברא שבני עדה מסוימת מאופיינים בעצבנות או שבני עדה אחרת נגועים בקמצנות. גם הדיבור על ה'קול הנשי' שמביאות הנשים לתפקידיהן, למשרותיהן ולבתי-המדרש, נגוע בגזענות, שהרי איש לא היה מעז לומר כי נשיא ארה"ב מביא לתפקידו את "תכונותיו השחורות". עם זאת, לא בגזענות באה לעסוק רשימה זו, אלא בנזק אחר הנגזר ממנה –התהוות המושג 'גבריות'.
שוחחתי על הנושא הזה עם אין-ספור קבוצות של צעירים ובני-נוער. בשיחות אלו, ביקשתי מן המשתתפים והמשתתפות להעלות רשימת אסוציאציות הקשורות לכל אחד משני המושגים – 'נשיות' ו'גבריות'. כמעט בכל הקבוצות נתגלתה לעיניי תמונה זהה: ל'נשיות' יוחסו בדרך-כלל תכונות חיוביות דוגמת עדינות, רגישות, חום ותבונה, בעוד ל'גבריות' יוחסו תכונות כמו כוח, אומץ, חוזק, גבורה ושתלטנות; תכונות שהן אינן אלא ואריאציות שונות של המושג 'אלימות'. קיצורו של דבר – המצאת ה'נשיות' ניכסה לנשים את תכונות הרגישות והעדינות לסוגיהן, וממילא הותירה את הגברים כוחניים ואלימים.
הבניה חברתית זו גורמת לגברים – ובמיוחד לאלו מהם הנמצאים בגיל של עיצוב הזהות – לאמץ לעצמם דפוסים אלימים וכוחניים ולהימנע מכל הפגנת רוך או רגישות, שהרי אלו תכונות נשיות במהותן ואוי לו לנער שייתפס ברגישותו. גבר המפגין רגישות, מדבר ברוך או שאינו מגלה עניין בתחרותיות ובכוחנות, מעורר בקרב רבים פקפוק בנוגע לנטייתו המינית. רעה חולה זו נובעת בין השאר מבלבול חמור בין מושג הזהות המינית (האם אני איש או אישה?) לבין מושג הנטייה המינית (למי אני נמשך?) שאין כאן המקום להרחיב בו. עם זאת, האמת המרה ניתנה להיאמר כי איש רגיש נתפס בעיני רבים כאישה.
זאת ועוד – מציאות חיינו הביטחונית והעובדה שאנו נדרשים לחיות על חרבנו, גורמת לכך שהגברים בחברתנו נדרשים לבצע במשך שנים ארוכות מחייהם פעילות צבאית, פעילות הנתפשת כחשובה, מוערכת ומבורכת, אך מהותה כוחנית ואלימה. בנוסף, דומה שטרם נרפאנו מן האתוס התמוה שהיה מקובל בראשית שנות המדינה – שלפיו אסור להפגין רגשות כלל – אתוס שבו שרה האם לבנה כי "ילדי לא יבכה אף פעם כפתי קטון", ולכן אם נתפס הוא בקלקלתו, דומע, הרי אלו "דמעות שזולגות מעצמן". זאת ועוד, העובדה שתמונות הצנחנים הבוכים נחרתה כה עמוק בתודעתנו הלאומית מעידה כאלף עדים עד כמה שטחית ומצמצמת היא המחשבה הדיכוטומית, המפרידה בין הרגישות והכוחנות ומשייכת אותם לשני מגדרים נפרדים.
ההשלכות של החלוקה המגדרית ל'תכונת נשיות' ו'תכונות גבריות', ביחד עם הגיוס לצבא ושיירי האתוס של שנות החמישים, יוצרים נזק חמור בתחומים רבים, שאחריתו מי ישורנה. כך למשל – אין ספק בלִבּי כי הנתונים החמורים בדבר הרגלי הנהיגה של בחורים צעירים נובעים בין השאר מהבנייה זו של מושג ה'גבריות', שהרי זהירות, מתינות ועדינות הן תכונות 'נשיות', בעוד מהירות, פזיזות ונחישות נתפשות כ'גבריות'. העובדה שנערים צעירים מורשים לנהוג בתקופה שבה הם מעצבים את זהותם המגדרית (ביטוי שיש לפקפק בעצם קיומו) הופכת את צורת הנהיגה שלהם ל"מבחן גבריות", שבתי-הקברות, כמו גם מוסדות השיקום, מלאים בפֵּרות ביאושיו.
באופן דומה, ריבוי מקרי האלימות המינית – התקיפה, הפגיעה וההטרדות לסוגיהן, קשור גם הוא בגבריות מעוותת זו. כבר עמדו החוקרים על כך שאלימות מינית אינה סוג של מין, אלא סוג של אלימות וביטוי של צרכי השליטה של הפוגע. הקישור המוטעה בין גבריות לכוחנות ואלימות גורם אף הוא לגברים לחפש אפיקים לבטא בהם את גבריותם ולהוכיחה. האנס, התוקפן והמטריד, ייתפשו אמנם כעבריינים, אך 'גבריותם' הוכחה מעל לכל ספק, ועל דא קא בכינא.
דומה שהשימוש במושגים המגדריים מצמצם ומגביל את מגוון האפשרויות העומדות בפני הגברים והנשים, וכופה על שני המינים התנהגות סטריאוטיפית ותבניתית. הגדרות סטיגמתיות אלו הביאו עלינו את "נזקי הגבריות" שנימנו לעיל. דומני כי אין מנוס מהחלפת המושגים הללו בשפה מאפשרת יותר ומכילה יותר. שפה כזאת תסייע בידינו לבנות חברה רגישה יותר, עדינה יותר ושלמה יותר.
