אישה בורחת מבשורה / אילה פורגס-לונדנר
 

עיני שנינו רואות את שני הפסים על המקל, אבל הידיעה שלא-רק-אני-בתוך-הגוף-שלי מכה רק בי. הדיסוננס קשה לתיאור. עיניו הזורחות מחכות לאישור להתחיל לשמוח, ועיניי הדומעות לא מצליחות לחכות לאישור לפרוץ בבכי. ובלבי תחושה קשה ויחד עם זאת בהירה – אני לא רוצה להיות במצב הזה. על הצד האחר של ההריון

 

אחרי הלידה, כששאלו אותנו מתי הבא בתור והמליצו לנו לייצר לה אח, עניתי בלי להתבלבל – "בפעם הבאה זה עליו". מעבר לגיחוכים, מאחורי המשפט הזה מסתתר תסכול גדול מכך שהיריון ולידה הם מאותן החוויות בחיים שאליהן מתנקז אי-השוויון בין גברים לנשים במלוא הדרו, ועל פניו, אין לנו אלא לקבל אותו.

והנה, הפעם הבאה הגיעה, ועל אף רצונו הטוב של בן זוגי, שוב אני זו שבהריון. מבלי להכיר את היחס שלי למצב הזה, או את הרקע שקדם להחלטה על הצעד הזה, בהנחה שהייתה החלטה, אין מי ששמע על ההיריון ולא איחל "בשעה טובה" או "מזל טוב". וכך, במחי איחול, מתבצעת, שלא במתכוון, השטחה של חוויית ההיריון, שיכולה פעמים רבות להכיל מורכבויות שונות, גם כאשר ההיריון רצוי ומתוכן, וקל וחומר במקום בו הוא אינו כזה.

החלטה הרת גורל

מאז גיל ההתבגרות, זכור לי שהסתכלתי על עצמי ועל חברותיי וחבריי מבחוץ, ותהיתי – מה בדיוק קורה שם בשנות ההתבגרות? לא הרגשתי בתהליך מהותי שהופך אותי מצעירה לבוגרת, מנערה לאישה, לבת זוג או לאמא פוטנציאלית. ההרגשה הזו ליוותה אותי גם בתחום המקצועי, בשלב שבו מתחילים לעבוד בעבודות "אמתיות" עם אחריות של ממש. המעבר שהיה טבעי לרבות מחברותיי נראה לי כמעבר מלאכותי, שבו פתאום כולנו התחלנו להתחפש למבוגרים על בסיס יום-יומי, ללכת על עקבים, להתאפר, ללבוש חולצות מכופתרות ולדבר בסלונים על פוליטיקה וכביסות. לא עם הכול בן זוגי ואני שיתפנו פעולה, השתדלנו להישאר נאמנים לתחושות שלנו, ולפיכך לדחות אימוץ סגנון שזר לנו, ולא לקבל על עצמנו תפקידים שהרגשנו שאנחנו לא מסוגלים להם.

על רקע תחושות חוסר בשלות, שלא היה ברור אם תחלופנה, ואם כן, מתי, נאלצנו להתמודד עם הרוח הנושפת בעורפנו ודוחקת בנו להתבגר. בשנים של יציאה לעצמאות מחשבתית, משפחתית, מקצועית וכלכלית נדרשנו גם להגיע בקריאה אחרונה לשער ההורות, לפני שמטוס המוסכמות החברתיות ממריא. כך, בזמן שאנחנו נשואים כבר שנתיים, שלוש וארבע, עברו להם בקרב חברים ומשפחה סבבי ילד ראשון, שני, ולעתים גם שלישי. מבטים לבטן, שאלות על טיפולים והפלות, עדכונים מהסביבה ש"מתפללים עלינו" – כל אלה לא הקלו על ההתמודדות. הדילמות הפנימיות מציפות – האם להמשיך ולחכות? אם כן, עד מתי? האם להתחשב בבן הזוג שמרגיש מוכן וממתין בסבלנות במשך תקופה? האם יש כאן מקום להתחשבות? או בעצם, אם לקרוא לילד בשמו, מקום לפשרה?

קבלת ההחלטה הלכה ונעשתה קשה יותר משנקף הזמן. מצאתי את עצמי נאחזת בתירוצים שונים – "רק אסיים שנה א' באוניברסיטה"; "רק אסגור מקום להתמחות" – ולבסוף הצלחתי להישיר מבט ולהעלות על דל מחשבתי ושפתיי את האפשרות שאולי אני לא רוצה בזה. אולי זה לא מתאים לי. הטרדנו את עצמנו לאורך השנים בשאלות "מתי" ו"כמה", באופן שהאפיל על השאלה "האם". התחתנו בגיל צעיר, שבו שאלת הילדים כלל לא הייתה שאלה, אלא אקסיומה – "שישה בזוגות", הפטרנו האחד לשנייה כקוד פנימי לתכניותינו לעתיד. עצם הלגיטימיות של שאלה כזאת לא היה לי ברור, שכן בחוזה הפנימי ביני לבין בן הזוג שלי, ילדים היו סעיף מרכזי, ופתיחתו לדיון מחדש הצטיירה בעיניי כלא הוגנת.

בשעה (לא) טובה

עשן יצא מהדיונים שהתקיימו בסלון ביתנו ומחוצה לו, ומשיחות עם הסביבה הקרובה שלי נגלה לי, להפתעתי, שהריונות וילדים הם בהחלט נושא לפשרות. אמנם ברוב הפעמים הפשרה היא על תזמון ההיריון או על מספר הילדים, ועדיין, הופתעתי לגלות שאנשים רבים עושים צעד בסדר גודל כזה כשהם לא לגמרי שלמים אתו. עם התובנה הזאת, ועם הידיעה שיש לי בן זוג מכיל ותומך, החלטנו לעשות את הצעד. למרות המודעות הרבה לסיטואציה המורכבת שבה היינו, אף שיחה שהתקיימה עד לרגע הגילוי לא סייעה בהכנה אליו.

אמנם רק על עצמי לספר ידעתי, אבל יש לי תחושה שאני לא היחידה שהבשורה על ההיריון תפסה אותה לא מוכנה, פשוט כי זאת בשורה שמכה בבטן הרכה. יש לבשורה הזאת, לא משנה מאיזה כיוון מסתכלים עליה, השלכות ומשמעויות אפשריות מרחיקות לכת, משנות חיים ובלתי הפיכות. בדומה להחלטות רבות שאפשר להתכונן אליהן, גם במקרה הזה, הכנה מעמיקה לא מבטחת מפני רגע האמת שבו הדבר קורה. לכן, אף אם נעשתה הכנה, צריך לבודד את רגע הגילוי ולהתייחס אליו במנותק משאלת ההכנה.

הזדמן לי בעבר לעשות תרגיל בדמיון מודרך לכמה חברים שלי, ולבקש מהם לדמיין שכרגע שוחה בבטן שלהם יצור חי. לרבים מחבריי המחשבה הזאת לא החליקה בגרון, אבל משום מה הציפייה מנשים היא להרגיש עם זה בנוח באופן "טבעי". והנה, עיני שנינו רואות את שני הפסים על המקל, אבל הידיעה שלא-רק-אני-בתוך-הגוף-שלי מכה רק בי. הדיסוננס קשה לתיאור. עיניו הזורחות מחכות לאישור להתחיל לשמוח, ועיניי הדומעות לא מצליחות לחכות לאישור לפרוץ בבכי. ובלבי תחושה קשה ויחד עם זאת בהירה – אני לא רוצה להיות במצב הזה.

בהתחלה, כששום דבר עוד לא מורגש או נראה, נדמה היה לי כאילו מספרים לי סיפור על עצמי. האולטרה-סאונד נראה כמו סרט שמקרינים לי, ובאופן כללי הרגשתי זרות וניכור כלפי הגוף שלי. בהיבט הפיזי, הגוף שלי עובר תהליך שאין לי כל שליטה עליו. הוא יגדל, ישתנה, יפתח תופעות לוואי לא נעימות ובחלקן כואבות, חלקן ייעלמו עם הלידה אך חלקן יישארו ואף יחמירו עם הזמן. תנועתי תוגבל. אני חשופה לסכנת חיים. האחריות הכבדה על תקינות ההיריון – עריכת בדיקות במועדן, תזונה, מעקב תנועות – מוטלת ברובה עליי.

בפני המועקה הגדולה הזאת ניצבת אני, אישה צעירה, לבד. כי הרי "לא מספרים" לפני השקיפות. וממילא, מי יבין אותי? גם לו הייתי רוצה לספר, אין בנמצא אוזן שאני יכולה להיות בטוחה שתהיה קשובה מבלי לשפוט. גם ליכולות ההכלה של הפרטנר הטבעי ביותר, בן הזוג, יש גבולות. ולשם ההגינות יש לומר שזו גם החוויה שלו, הוא התבשר שעומדת להיוולד לו בת, ואיך אקח לו את רגעי האושר המזוקקים והנדירים האלה?

בצר לי שיתפתי בתחושותיי את גוגל, שסיפר לי שלתחושות שלי יש שם, "טוקופוביה" – חרדה א-רציונלית, עד כדי הימנעות מהיריון ולידה. תמהתי על מסגור התחושות הללו כא-רציונליות, ותהיתי אם חרדה מטיסות או מגבהים מסווגות גם הן כחרדות שאינן רציונליות. כלום לא התרסקו טיסות מעולם? האם עלייה לגבהים אינה מסוכנת? אנשים שונים בוחרים להתמודד עם חרדותיהם באופנים שונים, לגיטימיים. יש שמעדיפים להימנע כליל מלהיכנס לסיטואציה הרלוונטית; יש כאלה שבוחרים לקחת כדור שינה ולעבור אותה בעודם ישנים; הפסיכולוגיה גורסת שאדם חרד נאחז לעתים באופן בלתי מודע בהצדקות רציונליות, כמנגנון הדחקה של החרדה וכניסיון בריחה מפני ההתמודדות אתה.

אם כך ואם כך, העמקתי חקור, וכך גיליתי שיש עוד כמה נשים בעולם ששותפות להרגשה שלי, ליתר דיוק אחת משש נשים. הקריאה על התופעה, וההבנה שאני לא היחידה עלי אדמות שמרגישה את התחושות האלה כלפי עניין כל כך קונצנזואלי, היוו עבורי הקלה גדולה. מצד שני, התיוג של היחס שלי להיריון כ"בעיה" שצריך לפתור יצר אצלי קונפליקט גדול, שכן לצד הלגיטימיות של התחושות, הן היו דבר שאפשר וצריך "לרפא", ואילו אני לא הייתי בטוחה שאני בכלל מעוניינת להגדיר אותן כבעיה, לא כל שכן לרפא אותה.

כששיתפתי את הסביבה הקרובה במושא מחקרי, שמתי לב שכמעט ללא יוצא מן הכלל, הייתה לאנשים יכולת גדולה יותר להכיל את הרגשות שלי כשהם ממוסגרים כ"בעיה". יחד עם זאת, הכתה בי ההבנה שמדובר בחרב פיפיות: את יכולה לא לאהוב את ההיריון או לא לרצות אותו כל עוד את מכירה בכך שמדובר בבעיה, ואנחנו גם נהיה הראשונים לעזור לך. לעומת זאת, אם זאת פשוט דעתך, תתכבדי ותתגברי על רגשותייך באופן זמני, עבור מטרת העל – ילודה. כך מצאתי את עצמי, לצד כל התחושות הקשות, ובמצב פיזי נתון שאין לו מוצא, מקטינה את עצמי, מציגה את עצמי כחלשה, שברירית וא-רציונלית, כדי לזכות בלגיטימציה.

השבוע תרגישי מתויגת

כולנו מתמודדים עם מהותנות ודטרמיניזם יום-יומיים. החברה מצפה מאתנו להתנהג בהתאם להיותנו גברים או נשים, למשל. החברה מחילה עלינו נורמות התנהגות ומייחסת לנו תכונות אופי וגוף מבלי שפצינו פה, רק משום היותנו. התופעה הזאת, שכה שנואה עליי בשגרה, מתבטאת ביתר שאת במהלך ההיריון. כל חוויית חייה של אישה במשך תשעה חודשים כבר כתובה לפרטי פרטים על פי שבועות ההיריון באין-ספור אתרי אינטרנט וספרים "מדעיים". בשבוע הזה תרגישי עייפות, כאן בחילה, ושם תתחילי לשכוח דברים, סתם, כי מישהו החליט שנשים סובלות מ"טפשת היריון". והשיא – תקופת ה"קינון", אותו פרק זמן לקראת הלידה, שבו כל ניסיון לסדר או להתאים את הבית לקראת תינוק שאמור להגיע אליו בתאריך לא ידוע מתויג כאינסטינקט חייתי-ביולוגי, ולא כהחלטה מודעת ורציונלית.

החיים בהיריון הופכים להיות סרט של נשיונל ג'יאוגרפיק על "נקבת האדם". החברה מרשה לעצמה להניח לגבי האישה הנחות מוצא רבות יותר מהרגיל. שוב היא אינה מרגישה רגשות בפשטות אנושית יום-יומית, אלא היא "הורמונלית". הדאגה למצבו הבריאותי של העובר, במסווה של דאגה למצבה הבריאותי של אישה בהיריון, הופך להיות נחלת הכלל, ולמה? איך קורה שאדם מבוגר, שבזמני שגרה מוחזק כאחראי למעשיו ובחירותיו, פתאום הופך להיות חשוד בהזנחת קטין חסר ישע?

לדטרמיניזם הביולוגי הזה מצטרפת הבטן, שלט החוצות שאתו נכפה עליי להסתובב בחוץ בימים ועל משכבי בלילות, אשר מצרף אותי, בעל כורחי, לשורותיה של החברה לשיווק המוצר "ילודה". העיסוק הטורד בסוגיית יציאת הבטן, אף כשהיא מגיעה כמחמאה האולטימטיבית "לא רואים כלום", גובה אנרגיות בניסיונות להסוות כל עוד ניתן, ובהתעסקות יתרה בדימוי הגוף, שגם כך מאותגר בתקופת ההיריון. למשך מספר חודשים נשללת ממני הבחירה האם ולמי לספר על ההחלטה האינטימית שלי ושל בן זוגי. אני הופכת שטח הפקר – כל דכפין מחלק לי עצות, כל דצריך שולח ליטוף חצוף לבטן. זאת לעומת בן זוגי, שיכול להתהלך ברוב המעגלים החברתיים שלו ולברור בפינצטה את מי הוא מעוניין לשתף, ובעיקר את מי לא.

מבחן התוצאה

חוויית ההיריון שלי הביאה אותי ואת סביבתי לא פעם לשאול האם וכיצד היא משפיעה על ההורות שלי. בעיניי, הקשירה בין היריון להורות אינה מתבקשת. יתרה מכך, היא מעידה על צורך חברתי לגרום לי להודות בכך שהתוצאה שווה את זה, ומנסה להקטין את התחושות הקשות של ההיריון לעומת חיי הנצח כהורים. אך למעשה, כשאדם נמצא במצב שהוא בפשטות לא רוצה להיות בו, לעתים אין די בידיעה שתוצאתו רצויה, לא כל שכן אם המצב הזה אורך תשעה חודשים וקורה בתוך הגוף. הורות ניתנת למימוש בדרכים נוספות פרט להיריון ולידה של האם הביולוגית כאימוץ, אומנה, פונדקאות. אך נדמה שההבניה החברתית כה חזקה, עד שלא מתקיימת בחינה אמתית של החלופות האלו, אלא אם כן ישנה בעיה פיזית להרות.

אינני שותפה לתפיסה שלפיה הורות היא תכלית העל של חיינו כאן, הרואה את מותר הבחירה בהורות מן הבחירה באל-הורות. אינני שופטת את מי שחובקת את חוויית ההיריון אך לא מתחברת לחוויית ההורות, או את מי שהייתה זוכה בתחרות "יאנוש קורצ'אק נולד" אך לא מעוניינת לשאת בגופה היריון. ממקומי כאם לילדה, אין בלבי כל חרטה. בתי היא בהחלט טעם עז ומתוק לחיים עבורי, אך זאת לצד טעמים נוספים ששווה בשבילם לקום בבוקר לא פחות. אקבל בזרועות פתוחות אנשים שהורות היא תכלית חייהם, אך לא אסכים עם הסבורים שעליה להיות תכלית חיי כולם.

יקירתי,

אני מאחלת לך שתגדלי להיות אישה מדהימה בהמשכיות טבעית לילדה שאת. אם תקראי את זה, אני רוצה שתדעי שלמרות שישדרו לך אחרת, מותר להרגיש כל רגש. אני מבטיחה לך שאם תבואי לדבר איתי, אקשיב לך בקשב רב ואתמוך בך בכל החלטה שתקבלי, ואם רק תרצי, אחבק אותך חזק חזק.

*אילה פורגס-לונדנר מתגוררת בירושלים, בת 30, נשואה ואם לילדה. עורכת דין, לומדת לתואר שני במשפטים באוניברסיטה העברית, עובדת משרד המשפטים