אנוסים – על יחסי הכוח בין קבוצות הבת של הציונות הדתית / שאול עמיר, יובל זיסקינד
 

 

 

 

 

 אנוסים

על יחסי הכוח בין קבוצות הבת של הציונות הדתית

שאול עמיר, יובל זיסקינד

 

שני ציבורים שונים חיים יחד תחת הכותרת "ציונות דתית". אך בעוד הציבור השמרני מנהל את אורח חייו בלי כל הפרעה ומשמיע את דעותיו בפומבי, אנשים רבים מהציבור הליברלי משתיקים את דעותיהם ונאלצים לנהל אורח חיים שאינו הולם את השקפותיהם הערכיות.

שאול עמיר כותב על האנוסים החדשים, ויובל זיסקינד בכתבה על המאבקים בחינוך הדתי

 

מחבר: שאול עמיר

כיום כבר בולטת לעין העובדה כי הציבור הציוני-דתי מתפצל לקבוצות שונות, וקשה יותר ויותר למצוא מכנה המשותף לכולן ומגדיר אותן כציבור אחד. הפער הולך וגדל בייחוד בין שני מחנות: המחנה האחד, המכונה לצורך העניין חרד"לי, דוגל בהחמרה הלכתית (בייחוד במה שנוגע ליחסים בין גברים לנשים ולסוגיית ה"צניעות"), בדחייה עקרונית של התרבות המערבית וערכיה, ובסגירות מחשבתית בכל הנוגע ללימודי חול ולעולם האקדמי. המחנה השני דוגל בדינאמיות ובפתיחות של השדה ההלכתי, ביחס חיובי להשכלה כללית ובשילוב המהפכה הפמיניסטית וחלק מהלכי הרוח הפוסט-מודרניים בעולמו הדתי.

אך למרות תיאורן של שתי הקבוצות כשני אגפים שונים אך שווים של הציונות הדתית, השיח הציבורי הדתי משקף התנהלות לא סימטרית בעליל: קבוצה אחת נחשבת מראש כראויה מבחינה "דתית" וכלגיטימית, ואילו השנייה חשודה מראש (בלי כל קשר מחייב לתוכן דבריה בסוגיה זו או אחרת) ברפורמיות, ב"חציית הקווים האדומים", בשבירת טאבו, ובעוד שלל האשמות שכולן משקפות את חוסר הלגיטימיות שלה. מכיוון שכך, בעוד שהקבוצה השמרנית משמיעה את קולה בעוז ובתוקף, ומקדמת בלא חשש את סדר היום החרד"לי, הרי שהקבוצה השנייה שותקת. או לפחות בחלקה.

כמעט בכל יישוב דתי אפשר יהיה למצוא אדם שדעותיו מעט "פתוחות" מן הרגיל, אך הוא משמיע אותן רק לחבריו הקרובים, שמא יתפרסמו הדברים בין חברי קהילתו; כמעט בכל בית ספר ישנו הורה, וברוב המקרים הורָה, שבחיי היומיום אינה נוהגת על פי קוד הלבוש הנהוג בקרב הורי בית הספר, ולפיכך כאשר תבוא לאסוף את ילדה היא תכסה את ראשה – מחשש שמא יסלקו את ילדה מבית הספר אם היא תיראה בלי כיסוי ראש (ולמותר לציין שאי אפשר אפילו לדמיין סיטואציה הפוכה). מכללות דתיות, כתבי עת, בתי ספר –  בכולם ניתן למצוא קול מושתק, שחושש כי המחנה השמרני יוקיע אותו, ולפיכך בעליו "מיישר קו" עם סדר היום השמרני, לפחות כלפי חוץ.

קשה להעלות על הדעת למשל שרב חרד"לי המצהיר כי הוא דורש להפריד בין בנות לבנים כבר בגיל הגן, יחשוש להתבטא בסוגיה זו בפומבי. לעומת זאת, מתקבלת מאוד על הדעת סיטואציה (והיא אכן מתרחשת) שבה רב פלוני סובר, לצורך הדוגמה, כי לאישה מותר לברך ברכה משבע הברכות, אך הוא חושש לפסוק כך ברבים מפחד תגובתו של מחנה השמרנים.

דוגמה נוספת: נתאר לעצמנו שני מאמרים תורניים; באחד יטען רב פלוני כי אסור ללמוד "חוכמות חיצוניות" וכי התיאורים האסטרונומיים בגמרא מדויקים לאין ערוך מאלו של המדע המודרני ובשל קדושתם אין לערער עליהם, ובשני יטען רב אחר כי פרשייה מסוימת בתורה נכתבה לדעתו לאחר הזמן שבו מקובל במסורת שנכתבה, בהתאם לממצאי המחקר האקדמי בנושא. מובן כי לכל אחת מן הטענות הללו ישנם מתנגדים בקבוצה השנייה, אך ברור כי בעוד שהרב הראשון יזכה, במקרה הטוב, להתייחסות עניינית לטיעוניו, האחר יזכה לקיטונות של זעם ועברה שיערערו את עצם הלגיטימיות של דבריו. במילים אחרות, הרב השני יושתק; כלומר, יתויג כמי שחצה גבול אדום, כרפורמי או נאו-רפורמי, כ"לא-לגיטימי", וכו' וכו'.

בעוד השייכים לקבוצת השמרנים מכריזים שוב ושוב על סייגיהם המתחדשים לבקרים, ומצהירים בלי חשש על חוסר הלגיטימיות של הקבוצה הליברלית (או של חלק מדובריה או דבריה), זו האחרונה חוששת להתבטא באופן נחרץ נגד מגמת השמרנות (למעט במות ספורות בודדות במערכה), וכל היתר או קולא הלכתית הנוגעים לחיים מעורבים בין נשים לגברים או לתיקון מעמד האישה בהלכה, חווה לידה קשה וממושכת, ולעתים אף מוחרשת.

וכך, במדינת ישראל של המאה העשרים ואחת אנשים נאלצים להסתיר את השקפותיהם ואת אורח חייהם, ממש כמו האנוסים שחיו בתקופות חשוכות בארצות נכר. כדאי לציין כי לא מדובר רק באנשים הנמצאים בקצה של מפת הדעות והאמונות; רבנים מרכזיים ואנשי ציבור המוכרים לכל קוראי שורות אלו חוששים לומר את דעתם בשורה של נושאים הנתפסים כ"רגישים". פעמים רבות נשמעים מפיהם המשפטים: "אך את זה אל תגידו בשמי"; "זה לא לציטוט"; "הציבור עדיין אינו בשל להתבטאות פומבית בסוגיה זו". בעוד שבמחנה הליברלי אמירות מעין אלו הן מעשה יום ביומו, במחנה השמרני כמעט לא ניתן לשומען.

נדמה כי תמונת האמונות והדעות של הציבור הציוני דתי בדורנו היא בגדר נעלם לא ידוע, שכן רבים אינם מוכנים להביע את דעתם ולהיחשף בתוך מסגרות הכוח והפוליטיקה הפנימית הקיימות בציבור זה כיום. מדובר בציבור שלם של אנשים "הלובשים מסכה" על השקפת עולמם הפנימית כאשר הם נמצאים בין קהל של תלמידים, מורים, קולגות או חברים, ורק בחדרי חדרים הם מביעים את עמדותיהם בחופשיות. חשוב לציין כי חלק ניכר מהציבור השותק מורכב דווקא מאנשים המייחסים חשיבות רבה לכנות הדתית, המנסים לבנות עולם דתי כן ואמיתי המשתלב בערכים שהם מאמינים בהם ובמה שהם מבינים כ"צדק" או "שוויון". דווקא אנשים אלו נידונים לשתיקה אילמת ול"משחק כפול".

יש להדגיש כי לא מדובר כאן על התנהלות השיח בחברה הכללית החילונית, שבה מנוטרלים שדות הכוח הדתיים הפנימיים, ועמם החשש וההשתקה (מה גם שבשיח זה הופנו עקרונות הדמוקרטיה וחופש הדיבור יותר לעומק); בחברה הפנים-דתית זהו מצב השיח: ציבור אחד משמיע את קולו באופן מובהק, ואילו ציבור אחר מושתק מבחוץ ושותק מבפנים.

בתחום החינוך וההוראה התופעה באה לידי ביטוי בממדים מטרידים מן הרגיל. מורים, תלמידים, הורים, תלמידי ישיבה, סטודנטים ומרצים – כל אלו פועלים בתוך אווירת חשש והסתרה מועצמים במיוחד (ושוב, מדובר באנשים הלומדים או מלמדים במוסדות דתיים, ולא במוסדות שאינם משויכים מבחינה דתית, או במוסדות שפונים לקהל מעורב). השילוב של מגמות הכוח שתוארו לעיל, החשש מהוקעה או מהדרה, וההנחה כי השדה החינוכי הוא שדה רגיש במיוחד, מייצרים סיטואציה שבה המגמות השמרניות מתגברות עוד יותר, וממילא גדל בהתאם החשש מביטוי דעות הנחשבות "אחרות". כך יוצא שפעמים רבות דווקא במסגרות שבהן ילדינו מפנימים כיצד על חברה להתנהל ומה האופי של שיח דתי, הם נחשפים להתנהלות עקמומית, למשחקי הסתרות ולשדות הכוח והחשש.

 

 

מחבר: יובל זיסקינד

באופן צפוי למדי, אחד המוקדים המרכזיים שבו באים לידי ביטוי ההבדלים בין הציבורים השונים בתוך החברה הציונית-דתית, הוא תחום החינוך. מאבקים ניטשים על אופי החינוך, תכניו ומסגרות הקיום שלו. כאשר הורים, מורים או תלמידים משני ציבורים שונים מגיעים לאותו מוסד חינוכי – הדבר נגמר בדרך כלל או בכפייה של אחד הצדדים על הצד האחר, או בפיצול פנימי המתרחש תוך כמה שנים.

סיפורו של ד"ר אלחנן שילה הוא דוגמה מצוינת לתרחיש שבו אדם מציבור אחד שמלמד במוסד המשתייך לציבור אחר, משלם מחיר יקר על דעותיו האישיות ה"פתוחות". שילה שימש מרצה במכללת "אורות", המציעה מסלולי לימוד לתואר בהוראה לחינוך הדתי. לפי תיאורו, המתחים בין הציבורים השונים באו לידי ביטוי כבר בתוך צוות המכללה ותלמידותיה:

"ראש המגמה למחשבת ישראל היה מעוניין בחומר לימוד מגוון ועל כן שמח לקבל אדם בעל יכולת הכלה ואמפתיה לדעות השונות המצויות בעולם המחשבה היהודי. ואולם, חלק מהבנות שבאו ממסגרות סגורות התקשו להכיל את זה, וחלקן אף התלוננו על התוכן בפני ראש המכללה. בשנה שלאחריה נזהרתי לא להכניס תכנים שאני יכול להיפגע מהם ואינם מתאימים לחלק מהבנות וחיפשתי את המכנה המשותף שיש לי עם הזרם השמרני השולט במכללה".

מה שהביא לבסוף להפסקת העסקתו של שילה, היה מאמר בנושא ביקורת המקרא שפרסם במוסף "שבת" של העיתון "מקור ראשון". נשיא המכללה, הרב פרופ' נריה גוטל, מחה על ששילה פרסם את דעותיו בציבור הרחב, ובכך קומם עליו ועל המכללה רבנים ידועים. לדברי שילה, הנהלת המכללה בחרה שלא להמשיך להעסיק את שילה בשנת הלימודים תש"ע, על אף שמערכי הקורס שהוא אמור היה להעביר כבר היו בשלב מתקדם של הכנה, בתיאום עם ראש המגמה, ועל אף שראש המכללה הודה כי שילה לא חרג מגבולות הגזרה הרוחניים של המכללה בתכנים שלימד וכי לא היו כל תלונות על כך בשנה השנייה שבה הרצה. שילה מרגיש שלם עם פרסומיו למרות המחיר ששילם:

"רציתי שהמאמר יעשה הד ציבורי ויביא לחשיבה מחודשת בנוגע ליחס שבין אמונה ומחקר מדעי. הייתי מודע לסיכון כאשר חיברתי את המאמר ואני עומד מאחורי דברי. למרות שזה אבסורד שבמוסד שקורא לעצמו אקדמי נעדר חופש המחשבה, שהוא ה-א"ב של האקדמיה, התאמתי את עצמי למקום. ואולם, איני מוכן לחיות חיי אנוסים ושהצנזורה שעליי לעשות תתפשט גם לחיי האישיים שמחוץ לכותלי המכללה".

אנשים מפחדים לדבר

קודים דתיים מחמירים ורמה תורנית גבוהה יותר בבתי ספר, בישיבות ובגנים, הם דרישות של חלק גדול מציבור בוגרי הישיבות והאולפנות בציבור הדתי, ולאו דווקא יוזמה של מערכת החינוך. עם זאת, כמעט בכל קהילה גדולה ישנם הורים החשים שהם נפגעים ברמה האישית בשל הגישות התורניות החדשניות, הנחשבות למסתגרות ובדלניות, ומעדיפים לשמר דווקא את הגישות הישנות, הנחשבות לפתוחות יותר. רוב ההורים ואנשי ההוראה בעלי ההשקפה הדתית הפתוחה, מעדיפים להצניע את דעתם. החשש מפגיעה במעמד החברתי במקרה הטוב, ומאיבוד מקום העבודה במקרה הפחות טוב, מונע מרבים להביע דעה או מחאה גלויה על התנהלות המוסד החינוכי.

מוקד "ועמך כולם צדיקים", שמפעילה תנועת נאמני תורה ועבודה, מקבל פניות בסוגיה זו מכל רחבי הארץ, בעיקר מקרב הורים. שמואל שטח, מנכ"ל התנועה, טוען כי המוקד מקבל פניות רבות של הורים הנתקלים בבעיות ברישום למוסדות חינוך ממלכתיים, המתנהלים בפועל כמוסדות "פרטיים" בעלי אופי "תורני":

"הבעיה היא שגם במקרים המגיעים אלינו, אנשים מפחדים לדבר. גם במקרים של הורים, ובמיוחד במקרים של מורים, ובעיקר מורות. באופן טבעי אנשים לא רוצים לעשות בעיות, כי יש מחיר; מי שיפתח את הפה – יפוטר. במקרה שמורה נכנס לעימות עם המוסד, המעמד שלו במערכת מתערער כי הוא מסומן – גם על-ידי המפקחים – כ'עושה צרות'. אני יכול להעיד גם על עצמי, שכשאני מגיע להשתלמויות כמורה לגמרא, מציגים שם תפיסות שאם אני מעיר לגביהן אני זוכה למטר של התלהמויות. גם ההורים לא מוכנים לפתוח את הפה בקלות. הורים לא רוצים לעשות צרות בבית הספר; זה לא נעים להיות הבן של האבא שעושה בלגן".

"גן תורני"

ב' מתגוררת עם בעלה וילדיה בתל אביב, ומנהלת אורח חיים דתי טיפוסי בשכונה בורגנית בעלת אופי חילוני מובהק. בעבר נהגו משפחות דתיות רבות להתגורר בשכונה זו, אך רובן עזבו כבר בדור הקודם. את הוואקום הרוחני שנוצר בעקבות עזיבת הציבור הדתי החליטה למלא קבוצה של בוגרי ישיבות שהגיעו לתל אביב ב-1996 עם בני משפחותיהם, והקימו בעיר ישיבה בעלת אופי חרד"לי מובהק.

את בנה שלחה ב' לגן השייך האופן רשמי לעירייה, אך מהר מאוד התברר לה שמדובר ב"גן תורני", כפי שמכנה אותו הגננת, ושהתנהלותו כפופה לתושבי הגרעין התורני (בין השאר מאחר שרוב הילדים בו שייכים למשפחות הגרעין). ב' מודעת לכך שאלמלא משפחות הגרעין, הגנים הדתיים היו בסכנת סגירה, אך טוענת כי על אף שמדובר בגנים ממלכתיים, כל ניהול הגן עבר לידי אנשי הגרעין.

לדברי ב', שיא העניין הוא תופעת "רב הגן", שהולכת ומתפשטת בגנים דתיים; בחור ישיבה או אברך מגיע לגן כדי לתגבר את לימודי היהדות לילדים. ההחלטות על מינוי רב גן, התכנים שהוא מעביר ותדירות פעילותו, נקבעים על ידי הגננת, בשיתוף ההורים, ואינם חלק מתוכנית הלימודים של משרד החינוך. רב הגן הופך למעשה לחלק מהצוות החינוכי בגן, אף שהוא חסר הכשרה פדגוגית ברוב המקרים. גם בגן בנה של ב' עלה נושא "רב הגן" זמן קצר לאחר תחילת שנת הלימודים, אלא שהדבר נעשה בלא שיתוף של ועד הורי הגן:  "כשקיבלנו 'רב גן'", מספרת ב', "הגננת נתנה לנו להבין שזו 'הוראה מלמעלה', ממשרד החינוך, שחובה שיהיה רב גן. באיזשהו שלב כל הורי הגן קיבלו מכתב אנונימי מ'הורים שאכפת להם', שמודיע על פתיחת שיעור עם רב הגן במשך שעה מדי יום, ואם ההורים לא ישלמו בזמן לא יהיה תקציב לחוג מוזיקה ולחומרים מתכלים, וכל זה בלי לשאול את ההורים או לדון בזה עם ועד ההורים". לב' התברר כי כל נושא רב הגן הוסדר בין הגננת לרכז הקהילה, שאחד מילדיו לומד בגן. "כאשר דרשתי לכנס אסיפת הורים לגבי נושא הרב גן, הגננת התחמקה ודחתה את האסיפה מפעם לפעם. רוב הילדים בגן הם מילדי הגרעין, ולאחר שהבנתי שאני הייתי בדעת מיעוט, אנחנו ירדנו מהנושא מאחר שהרוב המוחלט של ההורים תומך בזה".

ב' מאוכזבת לחלוטין מהתנהלות הגן, שאמור היה להתנהל כגן ציבורי, ומכך שהגננות זוכות לגיבוי מהמפקחת האזורית בעניין זה. היא מבהירה שהיא אינה נגד תורניות אלא רק נגד "צרות האופקים" שמחנכים אליה: "בגן זה מתבטא בשינויי תכנים ובפגיעה בתוכנית הלימודים, אבל באופן כללי אני מרגישה שאני במאבק על האופי של הציונות הדתית, על מה זה להיות אדם דתי". למרות זאת, היא מודעת היטב לכך שמדובר בעמדתם של רוב ההורים בגן של בנה, ולפיכך היא נאלצת לקבל דרך חיים שאינה תואמת את השקפתה.

פשקוויל של רב העיר

לטענת שמואל שטח, מקרים שבהם גרעינים תורניים עוקפים את ציבור ההורים נפוצים ביותר, ולמרבה ההפתעה, הם מגובים על ידי מערכת החינוך הדתי – מהדרג הבכיר ועד למפקחים:

"מערכת החינוך הדתית בבתי הספר היסודיים מושתתת ברובה על תפיסה חרד"לית ברורה. המטרה של ראשי המערכת היא להפוך את כל מוסדות הממ"ד לתלמודי תורה, נטולי לימודי חול משמעותיים, ובעיניהם הציבור הדתי שמאמין ב'תורה עם דרך ארץ' הוא בבחינת 'תינוקות שנשבו'".

לדעתו של שטח, "השאלה איזה קו תורני להנהיג בבית הספר צריכה להיות תלויה בהרכב של ציבור ההורים והתלמידים: אם רוב ההורים משתייכים לזרם החרד"לי, ברור שיש לכבדם, ועל המיעוט להחליט לאן הוא הולך. אך לצערי, במרבית המקומות זה אינו המצב, והרוב, שמעוניין ב'תורה עם דרך ארץ' במובנה הרחב, אינו מצליח לעמוד מול תביעות של מיעוט הורים חרד"ליים אשר אוכפים את דעתם בהסברים ובטענות שונות.

תופעת הגרעינים התורניים מעצימה זאת: ישנם גרעינים רבים של אנשי קודש אשר באים להתחבר לקהילה ולפעול איתה, אך ישנם גרעינים אשר מכפיפים בכוח את דעתם התורנית ויוצרים נזק בלתי הפיך לממ"דים, אשר עד אז דגלו במשנת החמ"ד המקורית, המאמינה בתורת חיים ולא בתורה מתבדלת".

אם הציבור התורני-חרד"לי אינו הרוב, איך קורה שהם מכתיבים את הטון?

"ההורים המתונים מפחדים יותר. במקום מגוריי בגבעת שמואל, קבוצה גדולה של הורים התארגנה במטרה לבטל את ההפרדה בין בנים לבנות בבית הספר היסודי החל מכיתה ב', ובתור התחלה החליטה לשלוח שאלון בנושא לכל הורי התלמידים. מיד לאחר מכן הגענו לבית הספר, ובשער עמד בחור וחילק פשקוויל החתום על ידי רב העיר, ובו הוא תוקף את המהלך במילים חריפות מאוד. את הפשקוויל הוא חילק לילדים, והם הביאו אותו הביתה. חלק גדול מאוד מן ההורים 'קיבלו רגליים קרות' למקרא הפשקוויל. הורים פתאום אמרו לי: 'תשמע, זה רב העיר. איך אפשר לצאת נגדו?'; הלב שלהם נפל מפחד. אם ככה זה בגבעת שמואל, מה יקרה במקומות אחרים? מישהו יעז לפתוח את הפה? לאנשים אין ברירה אלא להשלים עם זה".

אם כך, איך אתה מסביר את הפופולריות של בתי הספר החרד"ליים, שמוקמים כל הזמן כמוסדות "מוכרים שאינם רשמיים"?

"אני מאמין שרוב האנשים שרושמים את ילדיהם לבתי ספר כאלו, אינם מרוצים מההפרדה בין בנים לבנות כבר בגיל קטן, ומכך שלמשל תלמידים מרקע סוציולוגי אחר מנועים מללמוד שם. ההורים האלו גדלו בבני עקיבא והם מאמינים באידאולוגיה של שילוב, אבל הם צריכים לבחור בין בית ספר ממ"ד 'רגיל',  שבו יש הרבה תלמידים שאינם דתיים כמוהם, ובין בתי ספר שבהם כולם שייכים לאותו פלח סוציולוגי. כמו שזה נראה לי, בבתי הספר החרד"ליים  יש גרעין מוביל וקשה של הורים חרד"ליים, אבל רוב ההורים הגיעו לשם פשוט כי אין להם ברירה אחרת".

בגלל כיסוי הראש

ח' ובעלה הם דוגמה להורים שנקלעו למצב של חוסר ברירה. הם נראים כמו זוג טיפוסי בסביבות גיל ארבעים, שחיים בשכונה הדתית הר נוף שבירושלים. אורח חייהם הדתי גם הוא אינו שונה בהרבה מזה של יתר המשפחות הדתיות בשכונה, למעט העובדה שח' אינה מקפידה על חבישת כיסוי ראש. בעבר, כאשר ביקשה לרשום את ילדיה הגדולים לבית הספר הממ"ד השכונתי, הדבר לא היווה בעיה. ח' שיערה כי גם בנה הקטן, שעדיין לומד בגן הממ"ד, ימשיך לכיתה א' בבית הספר. אלא שבינתיים בית הספר הממ"ד הפך ל"תלמוד תורה לבנים". ח' ובעלה ועוד שני זוגות הורים בגן, ניגשו להנהלת תלמוד התורה כדי לרשום את בנם, אך נתקלו בטענה ש"אין יותר מקום". התברר כי המקומות בכיתה א' שמורים לילדי גן פרטי המיועד למשפחות בעלות רקע תורני.

"הם רמזו לנו שזה בגלל כיסוי הראש, והסבירו שהילד בא ממקום לא מספיק דתי" מספרת ח'. "גן ממלכתי-דתי הוא לא מספיק דתי עבורם – הילד צריך לבוא מגן תורני. חשוב להבין שבהר נוף כבר אין בתי ספר ששייכים לממ"ד. גם לא בקריית משה הסמוכה. בית הספר הממ"ד שהפך לתלמוד תורה, תמיד היה ההמשך של הגן".

ההתמודדות של ח' ובעלה אינה פשוטה, משום שתהליך הפיכתו של המוסד הממלכתי-דתי לתלמוד תורה לא נכפה על התושבים, אלא נעשה על דעתם. ח' ובעלה אינם רואים בתורניות דבר שלילי, אך מעדיפים שילדיהם ילמדו במסגרות של החינוך הממלכתי-דתי. אלא שמוסדות חינוכיים כאלה כבר אינם בנמצא בהר נוף ובשכונות דתיות אחרות; הם שינו את פניהם לתורניים והחמירו בדרישות הקבלה. ח' יודעת שהיא בעמדת מיעוט בשכונה, ורוב ההורים תומכים בהתנהלות הנוכחית. היא חשה שעליה ליישר קו עם עקרונות שהיא מתנגדת להם.

כיום בנה של ח' לומד בכיתה א' בתלמוד תורה של הר נוף, אך ח' אינה שלמה עם דרישות ההנהלה, ויש לה תחושה שהיא לא לבד:  "אומרים לי שזה הקו של בית הספר ואין טעם להתחיל לשנות את זה, אך אני מרגישה שיש יותר מדי הורים שחושבים ככה. המסר הוא שאם אתה לא מספיק 'דתי', ואתה לא שולח את הילד שלך למקום שהוא יותר 'דתי' – אז אתה לא בסדר; החומרות מתקדמות והולכות, ואתה זה שצריך לקבל את הדין".

**

שרה תאומים, שהייתה עד לפני שלושה חודשים המפקחת על החינוך הדתי לגיל הרך וכיום היא חברה במועצת חמ"ד, מנסה להסביר את מורכבות התמונה:

"הציבור הדתי עבר שינויים גדולים מאוד בדור האחרון, אך לא באותה המידה; במקומות שהם ריכוזים של דתיים לאומיים יש תהליכי הקצנה בולטים יותר. הסיפור התחיל בפתח תקווה: קבוצת הורים באה לראש מינהל החינוך בזמנו ובקשה שיתאים את בתי הספר לדרישותיהם התורניות. ראש מינהל החינוך סירב, אז הם הלכו והקימו מוסדות משלהם. כך בעצם הפסדנו את הציבור האיכותי שלנו. ראש מינהל החמ"ד האחרון, שמואל אדלר, הבין את הטעות וניסה לשכנע את הציבור הזה לחזור למערכת החינוך הממלכתי".

האם בכל מחיר צריך לספק מענה לציבור התורני במסגרת החינוך הממלכתי-דתי?

"לאו דווקא. יש לנו גם קווים אדומים: באו אליי הורים משכונת הר חומה בירושלים ודרשו שלא יהיו סיפורים של לאה גולדברג וע. הלל בגן, אלא רק סיפורי צדיקים; הם גם לא רוצים מדעים ומעדיפים רק תורה. אנחנו, ככפופים לתוכנית ליבה, לא יכולים לקבל את זה; אנחנו פקידי ממשלה ששייכים למשרד החינוך – מי שרוצה לעשות מה שהוא רוצה, שיפתח גן פרטי. יש גם אנשים שרוצים שהגננת תהיה עם כיסוי ראש; ואם זו גננת שבנתה את הגן ומנהלת אותו במשך שלושים שנה, לאן תזרוק אותה עכשיו? אז הם אומרים: 'אבל אצלנו כולן הולכות עם כיסוי ראש, וזה לא מתאים לחינוך של הילדים שלנו'. הם מצפים שהגננת תעשה שקר לעצמה ותשים כיסוי ראש".

למרות המקרים האלה ניסתה תאומים בתקופתה ללכת כברת דרך לקראת הגרעינים התורניים: "הם חבר'ה על רמה שתורמים לקהילה, איך לא נבוא לקראתם? בתל אביב ההורים הוותיקים כעסו בגלל נושא הרב גן. אמרתי להם: 'מה אכפת לכם שיהיה רב גן? מה אכפת לכם שהבן שלכם יפגוש פעמיים בשבוע דמות רבנית?' הרי אין להם בעיה לשלם על זה".

בעיניה, בחלק מן המקרים עדיף שההורים ינסו להתמודד עם המציאות החדשה במקום להיאבק בה: "בתל אביב יש כמה אנשים שכל המציאות הזו מאוד קשה עליהם, והם מנהלים מאבקי כוח ולא יודעים איך לגשר. דווקא שם נעשו גם כמה דברים טובים ויפים, כמו המסגרות התורניות שהוצעו לילדי האברכים של ישיבת ההסדר ברמת גן של הרב יהושע שפירא". עם זאת, תאומים מבינה ללבם של ההורים המודאגים: "אני מבינה גם אותם. מאה שנה חיו בלי זה, ופתאום באו כמה חבר'ה צעירים והשתלטו על כל השכונה".

תגובת מכללת "אורות":

"ד"ר שילה לימד במכללה אורות ישראל בהתאם להתקשרות שנעשתה איתו לתקופה קצובה שסיומה בתום שנת לימודים, כפי שנעשה גם במקרים רבים אחרים. עם סיום התקופה הסתיימה העסקתו במכללה.

 במכללת אורות ישראל ישנם מרצים רבים, חלקם הגדול מן המגזר הציוני דתי, אשר המשותף להם הוא היותם אנשי חינוך ואקדמיה מהמעלה הראשונה, והשוני ביניהם בא לידי ביטוי בקשת רחבה מאד של תפיסות ועמדות אינדיווידואליות. הטענה כאילו החלטת המכללה שלא להמשיך את ההתקשרות עם ד"ר שילה לאחר תום תקופת ההתקשרות התקבלה בגין התבטאויותיו של ד"ר שילה, אינה נכונה. איננו סבורים כי כתב עת זה הינו במה  אשר בה מתאים לשטוח את הטעמים אשר הנחו את המכללה, שעה שקיבלה החלטה שלא להתקשר בשנה"ל תש"ע עם חלק מהמרצים אשר לימדו במכללה בשנה"ל תשס"ט, ובהם ד"ר שילה. עם זאת נבהיר, כי העמדות האישיות של אותם מרצים לא היוו חלק ממנגנון השיקולים וגם הטענות הכלולות בכתבה בדבר פניות ראשי ישיבה או 'הודאה' מצד המכללה, אין להן כל אחיזה במציאות".

 

 

תגובת מינהל החינוך הדתי:

"מערכת החינוך הממ"ד מושתתת על תפיסה ציונית דתית, כפי שהיא מוגדרת במשנת החמ"ד מזה שנות דור.

בתי הספר בחינוך הממלכתי-דתי משרתים את כל קהילות הציונות הדתית והמסורתית לגוניהן ועל כן, הם שונים זה מזה במובנים רבים.

ללא ספק, התנועות הפנימיות בתוך הציבור הציוני דתי במהלך השנים, ניכרות גם במערכת החינוך שנדרשת לתת להן מענה חינוכי הולם, וב"ה אנו עומדים באתגר זה בכבוד וציבור מגוון מאוד פונה להתחנך במוסדות החמ"ד. בזכות זאת אף נשמר גודלו היחסי של החמ"ד במערכת החינוך".