אנטומיה של שינוי דתי פמיניסטי בקהילה אחת קטנה / גילי זיון
 

 

 

 

 

 

אנטומיה של שינוי דתי פמיניסטי בקהילה אחת קטנה

גילי זיוון

ד"ר גילי זיוון עומדת בראש מדרשת "צהלי" ומלמדת במרכז הרצוג. מתגוררת בקיבוץ סעד.

המאמץ לחולל שינוי דתי פמיניסטי בקהילה קטנה איננו פשוט כלל ועיקר. הוא גובה מחירים מן המובילים אותו ויוצר מתחים מסוימים, עד כדי הרהור מחודש על הצורך באותו שינוי. המאבק היומיומי מחדד את הרצון לקדם את השינוי ומעלה תובנות על הדרך להצליח בו. גילי זיוון משתפת בחוויותיה ובמחשבותיה על המהלך שהיא הובילה בקיבוץ סעד.

"רק על עצמי לספר ידעתי" (רחל)

אני אישה דתית פמיניסטית.

אני אישה שמאמינה כי התהליך של מעורבות נשים בעולם התרבותי, הכלכלי, הפוליטי ובוודאי הדתי-רוחני שאנו חווים בדורות האחרונים הוא לרצונו של הקב"ה, אשר ברא "אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית, א, כז).

אני מאמינה כי היהדות לא מעוניינת בהפליית נשים מלכתחילה וכי מה שנתפס בעולם הישן והפטריארכלי כהגנה על נשים נתפס כיום כפגיעה בנשים.[1] שינוי הזמנים הביא איתו שינוי מבורך לא רק לגבי עבדים ושחורים, אלא גם לגבי נשים.

אני רואה בפמיניזם הדתי דרך להתקרבות אל הקב"ה.

 

כבר שנים רבות אני מנסה להוביל תהליך שינוי בקהילה שלי, ובניגוד לשינויים בתחומים או במקומות אחרים שפעלתי בהם, במקרה הזה התהליך קשה מאוד.

לעתים יש לי הרגשה שאני מנסה לחצוב בסלע.

 

מדוע קשה כל כך לחולל שינוי החותר לשיתוף רב יותר של נשים בחיי הדת בקהילות הציוניות-דתיות? מדוע מעט נשים מצטרפות למאבק האקטיבי על אף שהן מסכימות לעקרונותיו? למה הממסד הרבני והקהילתי מפחד מזה כל כך? או במילים אחרות, למה שינויים פמיניסטיים מעוררים כל כך הרבה התנגדות?

 

אנסה לענות על שאלות נוקבות אלו תוך שאני מתארת את תהליך השינוי כפי שאני חוויתי אותו, ומסתייעת בסיפוריהן של חברותיי בישובים הקהילתיים, בקיבוצים הדתיים ובקהילות קטנות אחרות. יותר מכול מבוססים הדברים שלהלן על התובנות שצברתי בשני העשורים האחרונים, בעיקר לאור ניסיוני בקהילתי.

אם יהיה בדברים אלו הד להרגשתן של נשים אחרות שעברו מהלך דומה וחוו חוויות דומות – דייני!

אם יהיה בדברים אלו כדי להאיר את הכוח שנדרש בשביל לחולל שינוי פמיניסטי-דתי, כמו גם את המחירים שיוזמותיו עלולות לשלם – דייני!

ואם ייפתח, ולו סדק קטן, של הבנה אצל מי שעד עתה לא היה מודע לקשיים הללו – אשריי!

 

לפני שאתחיל, כמה מילות רקע על הקהילה שבה אני חיה ופועלת.

אני ילידת קיבוץ עין צורים, וחברת קיבוץ סעד שבנגב המערבי זה 35 שנה. קהילת סעד, כמו שאר קהילות הקיבוץ הדתי, היא קהילה בעלת מאפיינים דתיים-מודרניים. עם זאת, כמו בקהילות דתיות אחרות, גם בסעד יש תהליכי הקצנה דתית, בעיקר בקרב חלק מהמשפחות הצעירות ובקרב חלק מהתושבים המצטרפים לקהילה. עם זאת, חשוב לציין כי קהילת סעד היא קהילה שמראש נוטה לפתיחות דתית, שכן רוב רובם של חברי הקהילה מזדהים עם ערכי הקיבוץ הדתי: תורה ועבודה, חברה מעורבת צנועה מלכתחילה, שוויון ושיתוף, מעורבות חברתית בנעשה במדינה ועוד כיוצא באלו. בסעד מתקיימים מאז ומעולם שיעורים לציבור כולו, שמעבירים נשים וגברים (גם בבית כנסת) – מה שלצערי עדיין איננו מובן מאליו בקהילות אחרות, והשיעורים הציבוריים מיועדים לכלל האוכלוסייה, נשים וגברים. זה עשור וחצי קיימת בסעד קבוצת נשים קטנה המבקשת לפעול למען שיתופן של נשים במרחב הדתי. כך למשל, לפני כ-15 שנה החלה קבוצה זו לקיים קבלות שבת נשיות אחת חודש. שלוש שנים אחר כך עברה הקבוצה לקיים קריאה בתורה ותפילת מוסף בשבת בבוקר אחת לחודשיים. בשבת שלפני פורים מתקיימת תפילת מנחה וקריאת "זכור". בבוקרו של חג פורים מתאספות נשים מכל הגילים לקריאת מגילה, ובשמחת תורה בבוקר אנו מקיימות חגיגת לימוד שלאחריה, וצעירות ומבוגרות רבות עולות לתורה.

לפני כחמש שנים הולידה יוזמה משותפת של נשים וגברים קבלת שבת שיתופית נוסח "שירה חדשה".[2] קבלות שבת אלו מתקיימות בתדירות משתנה במועדון לצד התפילה המרכזית המתקיימת בבית הכנסת.

 

דיסוננס בין עולמות

 

השינוי בתחום הדתי הפמיניסטי נובע לדעתי בעיקר מתחושה של שקר פנימי המקננת בלבן של נשים רבות. לאחר שנים של נאיביות ותחושה ש"הכל בסדר", יום אחד בהיר התחדדה בי ההרגשה כי עולמי נשבר לשניים. ואז, כמו חברות אחרות שלי שסבלו מאותה תסמונת, הבנתי שאי אפשר יותר לחיות בשניות הזו וניסתי לאחד ולהדביק מחדש את החלקים. כאן התחיל מסע השינוי.

יום אחד במהלך חייהן (לרוב, לאחר תהליך ארוך ולא לגמרי מודע) נחשפות נשים דתיות לפער הגדול בין מה שהן מספרות לעצמן על מקומן הדתי ובין מה ש"הציבור" וההלכה היהודית רואים בהן. הן מגלות מה גדול הפער בין מקומן של נשים בעולם הדתי ומקומן של נשים בעולם "החילוני" הכללי. בעולם הכללי הן כמובן נספרות כחלק מהקהילה, כחלק מאזרחי המדינה וכיוצא באלה, ובבית הכנסת ובטקסי החיים היהודיים מקומן נעדר.

לפני שנים רבות כתבתי על ההרגשה הקשה של מי שלא נספרת למניין אבל מצד שני נותנת שיעור תורה בקהילה, מנהלת מערכות, מחנכת בני נוער ומבוגרים. פער זה, גם אם הצטמצם מעט, עדיין צורב בי בכל פעם מחדש. נשים בעולם הישן לא חוו את הדיסוננס הזה. עולמן הכללי תאם את עולמן הדתי – בשני העולמות הן הסתפקו בספירה הביתית. אולם השינויים המפליגים שהתרחשו במאתיים השנים האחרונות ביחס למעמדן של נשים והאפשרויות המקצועיות העומדות בפניהן הלכו והעצימו את הפער בין העולמות, ותחושת ההדרה החריפה. תחושות של תסכול, חיים כפולים ושקר הפכו לנחלתן של נשים שעמדו על סתירה זו בחייהן. הרצון לחיים אינטגרטיביים יותר, ליושר אינטלקטואלי ולכנות דתית הוביל אותי ואת חברותיי לפעול למען שינוי במקומן של נשים בעולם הדתי.

 

 

"פשקווילים" בקיבוץ

בעשורים האחרונים מתבטא השינוי במקומן של נשים בקהילות ציוניות-דתיות בכמה תחומים: נשים מבקשות להיות פעילות בתפילה (בקבוצות תפילה של נשים, או בתפילה שוויונית כמו במניין "שירה חדשה"), בקריאת התורה ובקריאת מגילה, בחגיגות שמחת תורה וכיוצא באלה. גם מקומן החסר בטקסי חיים (כמו חגיגת הברית לבנן, זבד הבת לביתן, בת מצווה, טקס הנישואין, טקס הלוויה והשבעה ועוד) הולך ומתמלא בדרכים יצירתיות ביותר. לצד כל אלה נשים מעורבות מאי פעם בלימוד, בהוראה ובכתיבה פרשנית, הלכתית ודרשנית חדשה המתכתבת עם המקורות העתיקים.[3]

מדוע שינויים אלו, אשר על פי רוב מגובים מבחינה הלכתית, נתקלים בהתנגדויות עזות כל כך בקהילות רבות – הן מצדו של הממסד ההלכתי, הן מצדם של חברי הקהילה (ולעתים אף חברותיה), שנראים כמי ש"נאחזים בקרנות המזבח" של הישן והמוכר?

מדוע התמלאו תאי הדואר של קיבוצי ב"פשקווילים" נוסח העולם החרדי בעת שביקשנו לקיים בשולי המניין המרכזי תפילת קבלת שבת נוסח "שירה חדשה" פעם בחודש-חודשיים? מדוע קשה כל כך להשמיט את המילה "ונשיהם" בברכת "מי שברך לקהל", אשר בגרסתה הנוכחית רואה ב"נשים" מושא נלווה ל"קהל" ("הם ונשיהם ובניהם וכל אשר להם")? מדוע קהילה החיה את חייה מתוך תודעה שיתופית ושוויונית בכל תחומי החיים פרט לתחום הדתי, מפחדת כל כך משינוי ההולם את תפיסותיה שלה?

התשובות לכך ודאי רבות ומורכבות, ובדעתי עלו כמה תשובות אשר אציינן בקצרה:

פחד משינוי: תופעה זו המוכרת מאוד בעולם הפסיכולוגי-סוציולוגי. זהו מצב שבו אנשים נצמדים לסטטוס-קוו הקיים מתוך פחד מתמורות ומשינויים, קלים ככל שיהיו. הפחד משינוי הוא כה עז, עד כי גם כאשר החלופה עדיפה על המציאות הקיימת, רבים מהאנשים ממשיכים לדבוק במצב הקיים. קל לשער כי כאשר מדובר באמונות ובפרקטיקות דתיות המושתתות בלב המאמינים, הפחד מן השינוי אף חזק יותר – דבר המביא אותי לנקודה הבאה.

שינוי דתי נתפס כמערער תשתיות יסוד: מאחר שהפרקטיקה הדתית (המצוות וההסדרים החברתיים בעולם הדתי, גם אלה שאין מקורם הלכתי) נתפסת באינטואיציה הדתית של מקיימי המצוות כביצוע הוראותיו הישירות של הקב"ה, כמילוי אחר צוויו, כתורה למשה מסיני, הרי שכל בקשה לשינוי נתפסת ככפירה בעיקר וכאיום על אושיות האמונה הדתית.

השינוי נעשה קשה יותר דווקא בימים אלו: בעולמנו הפוסט-מודרני, שבו השינויים מהירים כל כך, דרמטיים כל כך, עד שהאי-יציבות הפכה לסימן ההיכר שלו – המרחב הדתי נחווה אצל מאמינים רבים כאי של ביטחון בעולם כאוטי ובלתי יציב. לפיכך יוזמתן של כמה נשים המבקשות לשנותו נתפסת כהרס המאחז האחרון, השומר ומגן על עולמנו התזזיתי: "להרוס גם אותו? השתגעתן?! עזבו אותנו משינויים, מה שעשו אבותינו ואמותינו לא מספיק טוב לכן?". [4]

לחץ חברתי רבני להתיישר לימין (הדתי) השמרני: החברה הציונית-דתית נעשתה מפולגת לקבוצות קטנות המתחככות זו בזו באינטנסיביות רבה ועוסקות בלי הרף בהגדרת זהותן הייחודית ונבדלותן מקבוצות אחרות. חלק מהמתח בין הקהילות נע על ציר ההקפדה הדתית. ככל שהקהילה שמרנית יותר ומחמירה יותר, בעיקר בתחום ההפרדה בין גברים לנשים, כך היא נתפסת כדתית יותר וכראויה יותר. "מודל השוק", כפי שתיאר זאת מנחם פרידמן,[5] יוצר סדרת החמרות והפרדות שאין להן סוף, וכך נסחפים גם כמה מרבני הקהילות הציוניות-דתיות, בעידוד בני קהילותיהם, לעמדה (שלעתים אין לה בסיס הלכתי ברור) הנאחזת בהפרדות ובהחמרות (כמו סוגיית שירת נשים, שהפכה לארונה לסוגיית "ייהרג ובל יעבור"), ובודאי שאיננה מעוניינת בשינוי המקדם את השתתפותן של נשים בחיי הדת.

עוד יש להעיר כי ביחס לשינויים בשפת התפילה דומה כי אנשים לא מודעים לכוחם של המילים. "מה היא מבלבלת לנו במוח?", הם חושבים, "מה זה משנה אם אומרים: 'מי שברך… הוא יברך את כל הקהל הקדוש הזה, הם ונשיהם ובניהם וכל אשר להם', או מסתפקים במשפט הזה ללא הזכרת הנשים? הרי אלו דקדוקי עניות. מה הן מתרגשות מברכת 'שלא עשני אישה'?[6] על זה לריב? אין לכן מריבות חשובות יותר?". מי שמרגישה מודרת ממרכז חייה הדתיים רואה בכך פגיעה קשה, אבל מי שלא חש בכאבה יכול לראות בבקשה לשינוי עוד "טירחא דציבורא". שוב הפמיניסטיות הללו מציקות לנו…

 

אז איך בכל זאת עושים משהו?

לאור כל האמור לעיל ברור כי כדי לחולל שינוי בתחום הדתי-פמיניסטי, ולו גם הקטן ביותר, בקהילה סגורה, קטנה ואינטימית, נדרשים כוחות רבים והרבה סיעתא דשמיא.

ממה מתחילים?

ראשית, אי אפשר לעשות זאת לבד, לכן צריך לפחות שותף או שותפה כואבים ואכפתיים, שמוכנים להעז לקפוץ למים הקרים, לחשוב, לפעול, להתלכלך בבוץ החברתי ולהישאר נאמנים לאמונתם.

שנית, יש להרחיב את המעגל. לשניים-שלושה המובילים יש לצרף מעגל שותפות או שותפים שיתמכו באופן אקטיבי. למעגל זה יש לצרף גם מעגל תומכים פסיבי ('רק אבוא לתפילה, אבל לא אקרא'; 'אבוא אבל לא אעלה לתורה'). לבסוף, יש לדאוג לחזק גם את המעגל הרחב יותר, של האוהדים השקטים שאמנם אינם משתתפים בפעילות, אבל בנכונותם לקבל את המהלך הם מאפשרים לשינוי להתרחש בקהילה.

שלישית, לוגיסטיקה! יש לחשוב על כל פרט ופרט ברמת התכנון והארגון. איפה לקיים את הקריאה? איזה מקום הוא מספיק מכובד אך גם מספיק מרוחק, כדי שלא תעלה חמת המתנגדים? מי מנקה? מי דואג לתאורה ולמזגן מראש (בשבתות ובחגים)? מי יביא סידורים? ממי צריך לקבל אישור למפתח? האם בכלל צריך לקבל אישור? איך לפרסם? ועוד פרטים רבים וחשובים מן המישור הטכני והמעשי ביותר. אחר כך גם באות שאלות הפקת תוכני האירוע: מי תקרא בתורה? מי תהיה החזנית או מובילת התפילה? מי תהיה גבאית? איך משתפים עוד נשים? איך מביאים את הצעירות לקחת חלק? מי תיתן שיעור בסוף התפילה? ויין לקידוש אמרנו?

מכיוון שכל פריצה של הסדר הקבוע דורשת התארגנות חדשה הבאה לידי ביטוי בשאלת המיקום והזמן, הפרסום והיידוע, אך גם בשאלות מהותיות יותר הדורשות התנסות ולמידה (כמו לימוד טעמי המקרא לקריאת התורה ולימוד קריאת ההפטרה, או חיבור "מי שברך" שמתאים לנשים) – לא פעם אנו מרגישות כי האנרגיה המושקעת בכל שבת שבה אנחנו מתכנסות לקריאה, הפטרה ומוסף; בהפקת שמחת תורה עם עשרות מעגלי עולות לתורה; או בביצוע חוזר ונשנה של קריאת מגילת אסתר או שיר השירים – היא אנרגיה שאף גבאי לא חווה מימיו.

רביעית, איך משמרים ומחדשים כאחד? כל שינוי בעולם הדתי מורכב מתנועה כפולה של שימור ושינוי. אנחנו לא מבקשות להתנתק מהעבר; אנחנו מבקשות לחדש בלי להתנתק מהישן. איך עושים את זה? כמה אלמנטים מהטקס המסורתי משמרים וכמה משנים? על אילו דברים נתעקש, ובאילו נושאים נוכל לוותר? לדוגמה, בקבוצת התפילה של נשות סעד החלטנו לשמור על טעמי המקרא ועל מבנה העליות לתורה כמו במניין הראשי, ואנו אף מקפידות לא לומר "ברכו", כי אנחנו לא נחשבות ל"מניין" מבחינה הלכתית; אבל בתכני ה"מי שברך" הרשנו לעצמנו חופש רב והפכנו את ברכות ה"מי שברך" לברכות אישיות מאד וייחודיות. איפה עוד נוכל לחבק (תרתי משמע) ולתמוך בחברה העומדת בפני שינוי גדול בחייה, אם לא במעגל תפילה נשית?

חמישית, לחוד אבל ביחד. לבטים רבים יש למחוללות ולמחוללי השינוי בבואם ליצור שינוי בקהילה קטנה. הם מבקשים לחדש, אך גם להיות חלק מקהילת האם. וכך שאלות כמו, מתי לחזור בשמחת תורה לבית הכנסת הקהילתי המרכזי? האם חשוב שתפילת "יזכור" תיאמר עם כולם, או שהיא צריכה להיאמר לחוד? במקרה שלנו הכרענו כי ברגע העצוב הזה, שבו כל אחד ואחת חושב על יקיריו שאינם, חשוב לנו להיות חלק מהקהילה כולה.

דוגמה אחרת: כשהחלטנו בקבוצת הנשים בסעד לקיים קריאה בתורה בחלק מהשבתות, מצאנו מקום ליד בית הכנסת הכללי לקיים את הטקס, אבל התלבטנו מתי נפרוש מהמניין המרכזי. האם נעשה לנו גם שיעור פרשת שבוע בסוף התפילה, או שנזדרז לחזור לשיעור הקהילתי? במקרה זה החלטנו לפרוש לאחר שחרית, להתפלל ולקרוא בתורה בנחת ולסיים בדברי תורה של אחת המשתתפות.

שישית, כל שינוי מצריך לימוד מעמיק של הסוגיה ההלכתית. אני סבורה, וכך גם נהגנו בסעד, כי השינוי המיוחל יבוא תמיד בתוך מסגרת ההלכה. לפיכך בחלוקת התפקידים בקבלת שבת נוסח "שירה חדשה" שקיימנו, בניסוח ברכות העולה לתורה, או בשאלת קדיש – הקפדנו שלא לבעוט בטעות ולו באבן אחת קטנה הבונה את קיר ההלכה. הרגשנו כי השינוי חייב להתבסס על הכרה הלכתית מעמיקה ולא על גחמה כזו או אחרת. לעתים, פירושו של דבר שהלב כבר נמצא הרחק-הרחק, אבל בפועל אנחנו מאופקות, מחויבות ונזהרות בקלה כבחמורה.

 

המחיר

ואחרי הכול, ולמרות כל הזהירות, העבודה הקשה, גיוס מעגלי התמיכה, ויתור על מימוש החזון השלם והסתפקות בשינוי מינימלי – אנחנו משלמות מחיר גבוה.

בקהילה ציונית-דתית קטנה כמו זו שאני חיה בה, נעשיתי במהירות ל"מסומנת". הפסקתי להיות "גילי", והפכתי ל"משוגעת הזו", "הפמיניסטית הזו" (ובמקרה הזה – זו לא מחמאה), "השמאלנית", "הטראבל-מייקרית" ( (Trouble-maker. כאשר ביקשנו למצוא לנו פינה להתגדר בה מדי פעם בתפילת "שירה חדשה" בלילות שבת, פרץ מחול שדים בקיבוץ. חבר קיבוץ ותיק אמר לי אז בשיחה אישית: 'אני לא מבין אותך, למה את תמיד צריכה להיות טראבל-מייקרית? למה לא תשבי בשקט? למה לעשות כל פעם מהומות?". ואני, עם דמעות בעיניים, ניסיתי להסביר לו עד כמה אני זקוקה לשינוי הקטן הזה כדי להמשיך לחיות בשלום עם אמונתי ועם עצמי.

מניסיוני ומניסיונן של רבות מחברותיי אוכל לומר בכאב כי מי שמבקשת להוביל שינוי, ויהא הקטן ביותר, מיד תסומן. דגל ייתלה מעל ראשה, ומעתה כל מה שהיא תאמר יהיה חשוד בעיני אחדים מאנשי קהילתה. היו מי שהפסיקו לבוא לשיעוריי, החרימו את מאמריי, שפטו מראש כל מה שאמרתי או עשיתי. הלכתי בשבילים שבהם הלכתי מאות פעמים והרגשתי כי מאז ש"יצאתי מהארון" אני נתפסת כאיום הגדול ביותר שקם על הממסד הרבני מאז ראשית ימי התנועה הרפורמית בגרמניה…

 

אז למה לי?

אודה, מדי פעם מזדחלת לה שאלה מטרידה זו ומתדפקת במוחי. אני נאנחת. מחליטה כי לא עוד – ואז שוב אני זוכה לרגע מרגש בקריאת התורה. מישהי ניגשת ואומרת כי מעולם לא חוותה מעורבות כזו בתפילה; צעירה נוספת עם קול נפלא ושמיעה מוסיקלית מרשימה מצטרפת לקבוצת הקוראות; ילדה בת שתים-עשרה מבקשת לקרוא בתורה בבת המצווה שלה; חברה ותיקה בקבוצתנו שמעולם לא העזה, מחליטה שהגיע הזמן לעלות לתורה – והנה זה קורה שוב: אני מרגישה שייכת, מעורבת, אכפתית. זו היהדות שלי. אני לא אורחת המציצה מאחורי הפרגוד. הרגעים הללו ממלאים אותי בעוז ושמחה, בהרגשה שהגעתי סוף-סוף הביתה – אז מי יוכל לגרש אותי?

 


[1] כמו למשל דין נערה שנאנסה. ראו דברים כב, כח-כט, ועוד דוגמאות מקראיות ותלמודיות רבות.

[2] מניין שהוקם במתנ"ס "תרבות עמים ונוער" בירושלים על ידי קבוצת נשים וגברים שחיפשו מסגרת שוויונית יותר מזו הקיימת ברוב בתי הכנסת האורתודוקסיים לשם קיום תפילותיהם. חבורת המייסדים הציבה לעצמה אתגר לבחון את שיתופן המקסימלי של הנשים בתפילה תוך שמסגרת ההלכה האורתודוקסית נשמרת. כך קיבלה על עצמה הקבוצה להתחיל את תפילתה רק אם יש עשר נשים לצד עשרה גברים. כמו כן, בכל מקום שבו ניתן לשתף נשים בהובלת התפילה בלי לפגוע בעקרונות ההלכתיים, המגמה השוויונית יושמה בפועל. מאפיין נוסף של "שירה חדשה" הוא ריבוי קטעי השירה של הקהילה כולה

[3] אינני מזכירה את כל הפעילות הענפה (המשפטית, ההלכתית והחברתית) שעושות חברותיי הטוענות הרבניות ועורכות הדין למען שחרורן של מעוכבות הגט, העגונות וכיוצא באלה, משום שדבריי מכוונים בעיקר לשינויים הריטואליים הנעשים בקהילות ציונות-דתיות קטנות.

[4] ראו מאמרי בנושא זה: "עליית מעמדו של הרב בקהילות ציוניות דתיות בעידן הפוסט-מודרני", בתוך ידידיה שטרן ושוקי פרידמן (עורכים), רבנות: האתגר, ירושלים תשע"א, 2011, כרך ראשון, עמ' 125- 144.

[5] ראו מנחם פרידמן, "מודל 'השוק' וההקצנה הדתית" בתוך מנחם כהנא (עורך), בחבלי מסורת ותמורה: אסופת מאמרים לזכרו של אריה לנג, רחובות תש"ן, עמ' 91- 112, ובעיקר עמ' 109-105.

[6] לפני שנים רבות כתבתי על הצורך החיוני בשינוי הברכה: "דומני כי מתפללים רבים יסכימו כי אסור שהתפילות והברכות ייעשו לאמירות שאיש אינו מאמין בהן. מצב זה טומן בחובו סכנה חינוכית גדולה ומעודד חוסר כנות ותפילה שאינה תפילת אמת. אם אחת ממטרותינו היא לחנך למחויבות כלפי מילים היוצאות מפינו, בוודאי בשעת תפילה, כיצד נלמד את בנינו ואת בנותינו ברכה שאינה משקפת את תפיסתנו? האם אנו, הנשים, מרגישות 'כמודות על הרעה', או 'כמצדיקות על הדין עלינו'? האם הורים שמחים היום על הולדת בן יותר משהם שמחים על הולדת בת? […] האין אנו עושים שקר בנפשנו בהתעלמות מן המהפכה העצומה שהתחוללה בעשרות השנים האחרונות בתפיסת האשה ובתפיסת היחסים שבין המינים? […] האם אפשר לחנך באמת לשוויון בין המינים בשעה שאנו משננים נוסח ברכות עתיק זה, אשר נכתב בתקופה אחרת, בעולם שבו 'אדם' פירושו 'גבר'? ובעוד הילד הצעיר מתפלל בכל יום, מגיל הגן או מבית הספר היסודי, 'שלא עשני אשה', הילדה הקטנה מתחנכת "לקבל את גזר דינה" בכניעה ובהשלמה (גילי זיוון, "ברוך…שעשני אשה/ישראלית – על הצורך הדחוף בתיקון הברכה", בתוך נחם אילן (עורך), עין טובה: דו-שיח ופולמוס בתרבות ישראל, תל אביב 1999, עמ' 292-194.