ארם נהריים שלי / ליאור שפירא
 

 

רוב סיפורי החזרה בתשובה מכילים שני גורמים משמעותיים: 'ראיית האור' ועזיבה מוחלטת של העולם הישן. ליאור שפירא, לעומת זאת, חזרה בתשובה בגלל הצורך בקהילה, ועברה מעולם חילוני אל האגפים הליברליים בציונות הדתית. הקשר עם משפחתה החילונית חשוב לה יותר מהקפדה על איסורי שבת, והיא קוראת לעצמה דתייה מכיוון שהיא לא מצאה מילה טובה יותר. האם אפשר לעזוב את ארם נהריים מבלי לנתץ את פסילי ההורים?

חוזרים בתשובה בדרך כלל מספרים שהם ראו את האור. שהם הבינו משהו. שמישהו צדק. הם מאמצים את העולם הדתי החדש אל לבם משום שהוא מבטיח להם משהו שהעולם החילוני לא הצליח לתת להם. יש קהילות שמרוכזות סביב אידיאולוגיה, אבל עוד לא מצאתי קהילה שהגדרת הזהות החזקה ביותר בה היא חילון, ולא מצאתי קהילה עוטפת כמו הקהילה הדתית. אני חזרתי בתשובה לא מתוך אמונה יוקדת, אלא כי רציתי קהילה.

הביטויים "חוזרת בתשובה" או "מתחזקת" מעוררים בי אי-נחת. כשחברים שואלים אותי האם חזרתי בתשובה, אני אף פעם לא יודעת מה להגיד. בשיח הישראלי, הביטוי "חזרה בתשובה" פירושו "הפכה לדוסית והפקידה את ההיגיון הבריא שהיה לה כחילונית בידיהם של רבנים". הישראליות עוד לא השכילה ליצור מונח שמתאר בצורה עניינית את עזיבת העולם החילוני ואימוץ אורח חיים דתי. ייתכן שההגדרה "מסורתית" הייתה יכולה להתאים, אבל איש לא מעלה על דעתו לקרוא לאשכנזים "מסורתיים", ואולי "מסורתיים" הם מגזר מספיק מובחן עם כללים משלו, שאי אפשר פשוט לשייך אליו את כל מי שנופל בין ההגדרות.[i] כך או כך, לא מצאתי מונח מתאים שמשמעו "הפכה מחילונית גמורה למסורתית". אולי המציאות החדשה של ישראלים שנעים בין העולמות לא מספיק מושרשת כדי שיהיה לה שם משלה, ואם אין לה שם משלה, מדוע שלמעבר עצמו יהיה שם? אבל כרגע, לשם הנוחות בלבד, ומכיוון שאכן שיניתי את אורח חיי – מאורח חיים חילוני לדתי – נישאר עם ההגדרות הקלאסיות: אני חוזרת בתשובה.

 

למדתי לדבר דוסית

גדלתי בעיר חילונית במרכז הארץ למשפחה חילונית מקסימה. המטבח בבית הוריי הוא מטבח לא כשר לתיאבון, ולבית הכנסת הולכים פעם בשנה – בכל נדרי או בנעילה. הפעם הראשונה ששמעתי את המילים "משנה" ו"גמרא" הייתה בכיתה י', והתקשורת השוטפת הראשונה שלי עם דתיים הייתה בצבא.

הייתי ילדה בודדה. אין לי זיכרונות טובים משכונת ילדותי, והשנים עד גיל 14 צבועות בצבעים עגומים. כבר שנים שאני גרה בעיר אחרת, ובכל זאת, בכל פעם שאני חוצה את הגבול לשכונת המגורים שבה גדלתי, אני מתכווצת ונדרכת. הייתי ילדה חכמה ומעצבנת, אבל הייתי אחת בכיתה של ארבעים ובשכבה של מאה ועשרים, והייתי לבד.

כשהייתי בת 19 הגעתי עם חברה דתייה ליום עיון של אלומה והרגשתי משהו בפנים, מהאנרגיה של כל הבנות הדתיות. הרגשתי שהן יודעות מה מניע אותן, שהן יודעות מה הן רוצות מעצמן. אני זוכרת את הרגע שבו החלטתי ללמוד במדרשה אחרי הצבא. בגיל 20 התחלתי את המסע שלי לקהילה הדתית ולעולם ההתחדשות היהודית. בגיל 22 עברתי לירושלים, מעוז ה"בואי דתייה כמו שאת ואת כבר תמצאי קהילה". היום אני שייכת לצד הליברלי של המנעד הדתי: אני לומדת גמרא, לא ויתרתי על המכנסיים, אני לובשת רק חצאיות שאפשר לרכוב אִתן על אופנוע ומתפללת רק בבתי כנסת שבהם נותנים לי לקרוא בתורה ולהיות חזנית גם בדברים שבקדושה, בעדיפות לבתי כנסת שיש בהם עזרה מעורבת. לא אבשל בשבת, אבל אני לא רואה קשר בין בישול בשבת לבין הדלקת אור. אני לא חלק מהציונות הדתית הקלאסית, אבל עד שלא מתחילים לדבר על פרטים ביוגרפיים, מתייחסים אליי כאל דתל"שית עם תועפות של יידישקייט, לא כאל חוזרת בתשובה.

מאז שעברתי לירושלים יש לי מעט מאוד חברים חילונים, והחברויות שצברתי עד הצבא התפוגגו עם השנים. יש לי מעט מאוד במשותף עם אנשים שלא מחבבים דתיים ורואים ביהדות דת חשוכה ופרימיטיבית. את מקומם תפסו חברים דתיים. גם בית כנסת מצאתי – ולכו ספרו לי שאנשים שמקיימים פעילות משותפת במשך כמה שעות בשבוע לא יוצרים קהילה, שקאנון רחב ועולם תוכן שכל האנשים מאותה חברה מכירים וחיים על בסיס יומי לא יוצרים קהילה. לראשונה, באמצע שנות העשרים לחיי, אני מרגישה חלק ממשהו.

לאורך כל התהליך הזה, אלוהים לא מילא תפקיד מרכזי. אני מאמינה בעם היהודי, בהשתייכות שלי אליו ובכך שקהילה מורכבת מסמלים וטקסים. את ה"כל הכבוד" וה"מרשים!" המרתי ב"שכוייח", וכשמתפלק לי "ברוך השם" או "בעזרתה תתברך" זה רק כי למדתי לדבר דוסית וכל כך נוח ונעים לי בה, ששכחתי את קיומן של מילים כמו "אולי" ו"אני אשתדל". אני לא מרגישה את אלוהים, ואני לא מדברת אִתו. כשאני מתפללת או מברכת, אני עושה מדיטציה, פעולה שבה אני מרגישה בגופי שאני חוליה בשרשרת. אני מחזקת את היכולת שלי לדבר את השפה. יותר משאני מאמינה באלוהים ועובדת אותו, אני מאמינה בשיוך שלי לעם ישראל וב"ככה יהודים עושים".

 

לחיות עם פסילי ההורים

ירושלים היא קהילה ובית, אבל עדיין ישנה המשפחה החילונית, זו שמתנהלת אחרת ממני, זו שחיה בשכונת המגורים שעזבתי שלא על מנת לחזור, ושמזכירה לי תמיד היכן לא רציתי להיות. לו אברהם אבינו היה חי במאה העשרים ואחת, הייתי אומרת לו שקל מאוד לנתץ את פסילי ההורים, לעבור לגור רחוק ולא לראות אותם יותר. האתגר הוא להמשיך לחיות עם ההורים ועם הפסילים שלהם, לזכור תמיד מה בחרתי להשאיר מאחוריי.

שבת חילונית היא שבת, עם אופי לא-דתי. מי שיטען שזו איננה שבת חוטא בהתנשאות. האוכל טעים יותר כשהוא טרי ולא כשהוא ירד מהפלטה, ההתנהלות זורמת כשאף אחד לא חושב שזה לא בסדר לשים גבינה על שולחן שמגישים בו בשר. ארוחת שישי היא טקס שבת לכל דבר ועניין, והיא הרבה יותר משפחתית כשהיא כוללת את סבתא שחוזרת אחר כך לביתה המרוחק. אבל לא זו השבת שאני אוהבת. יש בה טלוויזיה דולקת בסלון, בלי חברים, בלי בית כנסת, עם הרבה פחות "ביחד" משיש לי עם החברים שלי בירושלים.

כשאני מגיעה להורים, הכול נראה אחרת: לבית הכנסת בשכונה לא אלך, כי עזרת הנשים כל כך לא מזמינה. אני מכבה את כפתור הדיבור הדוסי וכופה על עצמי לחזור לדבר בשפה שפחות טבעית לי. כבר ציינתי את היעדר החברים מהבית. בגיליון דעות על השבת כתבה מוריה (שם בדוי)[ii] על הקושי לשמור שבת לבד. הוסיפו לקושי הזה הרגלים של עשורים וסביבה מחללת שבת, והתוצאה היא ישיבה לסרוג מול המחשב, בידיעה שאני לא אוהבת את זה ואני לא רוצה את זה – אבל כמה אפשר לשבת בחדר לבד ולקרוא?

אם זה היה תלוי בי, לא הייתי נוסעת בשבת – אבל פעם בחודש יש למישהו יום הולדת. האם באמת לא אגיע לרוב האירועים המשפחתיים, או שאכפה על דודה שלי לארח אותי אצלה לשבת שלמה, בגלל אירוע אחד – כשזה לא מתאים לשתינו? במשך תקופה קצרה שקלתי ללמוד במסגרת שדרשה שמירת שבת גם מחוץ למסגרת. הרעיון נפל, בעיקר בגלל הדרישה הזו. המשפחה שלי חשובה לי יותר מהאיסור לנסוע בשבת.

להיות דתייה במשפחה חילונית פירושו של דבר להתמודד עם קרובת המשפחה שאמרה לי שאם אכסה את הראש אחרי החתונה, אאבד את הזכות לקרוא לעצמי פמיניסטית. קרוב משפחה אחר אמר שאם אחזור בתשובה, הוא ישב עליי שבעה. החיים האלה כוללים גם נשימה עמוקה אחרי שקרובת משפחה אחרת התפלאה שהגעתי בגופייה לארוחה "במגזר הדתי", בעוד שאני לא הלכתי לארוחה "של המגזר הדתי", אלא לארוחה עם אנשים שהרבה לפני שהם "מגזר", הם חברים שלי. אך השיא היה כשבת משפחה אחת ביקשה שאשלח לה תמונות שלי מיום כיפור, כאשר עברתי לפני התיבה. כשאמרתי לה שזה לא מתאים, כמה בני משפחה עטו עליי ושאלו מדוע. הם לא תקפו. הם באמת לא הבינו: אם אישה יכולה להיות חזנית, מה הבעיה לצלם? נאלמתי, ולא הצלחתי להסביר שאין קשר בין הדברים. אחר כך ננזפתי על כך שלקחתי את זה קשה, והם בסך הכול רצו לפרגן.

והם מפרגנים, ומפרגנים הרבה: את המיחם לשבת קיבלתי במתנה מההורים; הש"ס שלי, עם הקדשה יפהפייה ומרגשת מאבא, הוא מתנה מהם, וכשחגגתי לעצמי בת מצווה מאוחרת עם קריאה בתורה, הם באו במיוחד לשבת בירושלים כדי לשמוע אותי. מה שמוזר להם בכך שאני משמשת חזנית וקוראת בתורה הוא לא שאני אישה, אלא שאני דתייה. ועם זאת, אבא היה גאה בי כשהתפללתי ביום כיפור, עטופה בטלית של סבא. לשמחתי, לא הייתי צריכה לריב על הטלית עם אח שלי. הוא לא נגע בטלית שלו מאז בר המצווה.

 

לבחור בגלות

להיות דתייה במשפחה חילונית זה לחוות שוב ושוב את הפער, ולהרגיש שאת במקום שונה מהמשפחה שלך. בכל פעם שאני חוזרת להורים, אני יודעת שאני בוחרת להקל בשמירת שבת ולהחמיר בשלום בית, שיהיו קרבנות ושזה לא יהיה קל. אני לא יכולה לצפות מהם לכבד את הבחירות שלי ולבוא כמו שאני רוצה להיות, ולא לתת שום דבר בתמורה.

לדתיות, ולקהילתיות שהיא מביאה אִתה, יש גם מחיר גבוה. את ליל הסדר האחרון העברתי בנפרד מהמשפחה. לאורך כל הסדר צבטה אותי האירוניה שבדבר: בחג המשפחתי ביותר בשנה, אני בוחרת להיות אורחת. במקום להיות בבית, אני בוחרת בגלות – בשם הדת, המשפחה והקהילה שהיא אמורה להביא אִתה. בגלות הזו קיבלתי הרבה מתחושת ה'ביחד' שהייתה חסרה לי כל החיים. אני דוברת שפה חדשה ומשתלבת במרחב, באופן שקהילה חילונית והאופן שבו גדלתי מעולם לא הצליחו לתת לי. ומצד שני, ה'ביחד' הזה גובה את המחיר של המשפחה שלי, והופך את היחסים אִתה למאתגרים.

ודאי שגם בציבור הדתי יש ילדים דחויים. הדת לא מחסנת אנשים מפני אינטריגות חברתיות. להפך: קהילתיות יכולה להיות סיר לחץ שמעצים אותן. סירי לחץ וביצות הולידו דתל"שים שרצו אנונימיות מבורכת, במקום שכל הישוב יחטט להם בחיים בלי רשות. אבל זה הסיפור שלי. זו הסיבה שעזבתי את ארם נהריים שלי. רציתי קהילה.

 

מבוכת הנזילות הדתית

בדירות השותפים בירושלים יש קטגוריה של "שבת במרחב הציבורי": תהיה פלטה, אבל לא בטוח שיהיה מיחם. הבית יהיה כשר, אבל בחדר שלך תעשי מה שאת רוצה. פעולות ארוכות – בישול, ניקיון, כתיבת עבודות בסלון – לא באות בחשבון. פעולות קצרות, כמו קריאה במחשב או לחיצה על מתג, הן לגיטימיות. הן לא פוגמות באווירה, ומראית העין שלהן חמורה פחות. לא כל האנשים שאִתם אני מתפללת מתנזרים מטכנולוגיה בשבת, ועדיין – אף אחד לא יעלה על דעתו לשלוח הודעה בקבוצת הוואטסאפ של בית הכנסת. חברים דתיים שלי מספרים בנונשלנטיות שבחו"ל הם הזמינו בשר עם גבינה. ועדיין – מדובר באנשים שרואים את עצמם חלק מהחברה הדתית, ולא למראית עין, אלא בהוויה העמוקה. הקטגוריות הדיכוטומיות של "דתייה" מול "חילונית" מתפוררות.

אני קוראת לעצמי דתייה כי אין מילה יותר טובה שתתאר אותי, ומצד שני, מפחידה אותי המחשבה שילדיי יהיו חלק מהציונות הדתית. אני חוששת מהיום שבו הם יסתכלו על חילונים, על ההורים והאחים שלי, בהתנשאות של דתיים שיודעים יותר טוב מכולם מה ה' רוצה מהם. מפחיד אותי שהגננת של הבנות שלי לא תתן להן להיות חזניות; זה אבסורד גמור. איך אני מגדלת ילדים שמצד אחד ירגישו בבית בארון הספרים היהודי, ומצד שני ידעו מהי חילוניות ויוכלו לשבת בשולחן אחד עם המשפחה שלי, בלי לעשות שמיניות באוויר? איך אני מצליחה לחנך ילדים שיראו, כמוני, שלבשל ולהדליק את האור בשבת זה לא אותו דבר?

החברה הישראלית נבוכה אל מול הנזילות הדתית הזו. או שאני חילונית או שאני דתייה. אני קוראת לעצמי דתייה כי אין מילה יותר טובה שתתאר אותי, אבל מי יסכים לקרוא "דתייה" לאישה שנוסעת בשבת, ומי יקרא "חילונית" לאישה שמבלה את שבתותיה בבית כנסת ומדברת כמו דוסית? יש מסגרות משותפות לדתיים וחילונים, אבל באופן אירוני, גם במוסדות של חינוך מעורב וגם ביישובים מעורבים מתקבלים לפי מכסות של "דתיים" ו"חילונים", למרות שקהל היעד הולך לשם בדיוק כדי לברוח מהדיכוטומיות האלו.

לשמחתי, הציונות הדתית משנה את פניה וכבר מכירה בכך שהיא מתחלקת לתתי-מגזרים. גם העולם החילוני, בפרט זה של ההתחדשות היהודית, פחות דיכוטומי. אם אני מוכרחה לבחור מגזר, אבחר בקצוות הליברליים של הציונות הדתית. בשוליים. אני לא מרגישה שאני חלק ממגזר, אבל הדיכוטומיה שהחברה הישראלית שואבת אותי אליה מחייבת אותי לבחור, ולא מאפשרת לי להתנהל על הקו שבין לבין. יום אחד, אני מקווה, השפה הישראלית תמצא מילה להגדיר מה אני כן. לתתי-מגזרים שלתוכם הציונות הדתית מתפוררת יהיו שמות, ואני אוכל סוף סוף לתת שם למה שאני.

[i] בדומה לרפורמים, בעצם. גם התנועה הרפורמית היא תנועה עם כללים והגדרות, והבחירה לכנות בשם "רפורמי" כל מה שלא נופל בדיוק בהגדרות הלכתיות מסוימות אין פירושה שגם הרפורמים עצמם יסכימו עם ההגדרה.

[ii] מוריה (שם בדוי), 'שבת עם, שבת בלי', דעות, גיליון 77, עמ' 41-38.

*ליאור שפירא מסיימת תואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל ובסוציולוגיה באוניברסיטה העברית