בגידה בערכי 'תורה ועבודה' / יואב שורק
 

 

 

 

 

בגידה בערכי 'תורה ועבודה'

יואב שורק

תנועת 'נאמני תורה ועבודה' הציגה במהלך השנה האחרונה את 'המודל הקהילתי' לשירותי הדת במדינת ישראל. עיקרו של מודל זה הוא בהעברת האחריות על שירותי הדת מן המדינה אל הקהילות שבה. האמנם מתיישב מודל זה עם ערכי התורה והעבודה, ערכיה של הציונות הדתית הרואה במדינת ישראל בסיס להגשמת החזון של עם ישראל?

 

 

 

יש הרבה חן והיגיון ב'מודל הקהילתי', וסביר להניח שרוב הקוראים הפוגשים בו מזדהים איתו בקלות יחסית. עם זאת, לא יכולתי להשתחרר מן הרושם שיש כאן אי-הלימה משמעותית בין הבעיה ובין הפתרון – וגם מידה רבה ומטרידה של חוסר אחריות בנוגע למשמעויות של הפתרון עצמו. במבט מעמיק יותר, הייתי מעז אף לומר כי 'המודל הקהילתי' הוא בגדר של הפניית עורף לערכי-היסוד של הציונות הדתית בכלל, והקיבוץ הדתי בפרט, ובחירה ב'פתרון הקל', העוקף את הבעיות במקום לפתור אותן באומץ.

א.

הבעיות שהמודל מבקש לפתור הן אלו שכולנו מכירים: ענייני ה'דת' המובהקים במדינת ישראל נשלטים על-ידי הרבנות, וזו אינה מצטיינת לא בהסברת פניה לאזרח ולא בפתיחות לדעות ולסגנונות שונים. הייאוש מראש מן האפשרות לחדש את פניה של הרבנות ולערוך שורה של תיקונים במקומות המקולקלים הביא לנקיטתו של פתרון מבני: הבה ננתק את הקשר שבין המדינה והשירותים הדתיים, ונהפוך את נושאי הכשרות, הנישואין, בתי-הכנסת, הקבורה וכן הלאה, לעניינים שהקהילה מעצבת אותם כראות עיניה, מלמטה למעלה, חלף הכפייה הקיימת כיום מצד הממסד.

הפתרון נראה כמין העתקה של מה שמתרחש ביהדות ארצות-הברית. נתקנאו הדתיים הליברליים בישראל בנעשה בקהילה הגדולה שמעבר לים: זו, שבה הדת מופרדת מהמדינה, היהדות מחולקת לזרמים ולתת-זרמים, והפעילות היהודית כולה היא וולונטרית במהותה, כלומר שייכת למישור ה'מותרות' – מישור שבו, באופן טבעי, יש הרבה פחות אנרגיות שליליות. יהדות שבה הזהות היהודית היא חלק ממרחב הפנאי. אמנם, ביהדות זו יש גם אורתודוקסיה חזקה, קהילות שבהן חיים רבים שהיהדות היא לב עולמם ומקור חייהם, אך המבנה של החברה הכוללת העוטפת אותם הוא כזה שבו הערכים האמריקניים הם התשתית, וכל השאר תלוי ברצונו הטוב של האזרח, של חבר הקהילה.

אכן, כמי ששהה כעת תקופה קצרה בארצות-הברית, אני מודה שיש הרבה קסם בזהות יהודית כזאת. היא הרבה יותר 'כיפית' ופשוטה מן הזהות היהודית בישראל, שבה עיצובה של המדינה עצמה – מהמישור המדיני-הפוליטי ועד המישור החברתי-הכלכלי – כרוך בהכרח ביהדות. בחברה פתוחה שבה מעמד היהודים טוב ומוגן, אכן טוב יותר, לכאורה, לחיות בגלות. אבל האתגר שלנו כאן בישראל הוא אחר לחלוטין: זו אינה יהדות של שעות הפנאי, אלא 'סלע קיומנו'. קהילות-תפילה ומעגלי-פיוט הם דברים נהדרים וחביבים, אבל היהדות שלנו אינה נגמרת ואינה מתחילה באלה: היא מחויבת לשאלות קשות הרבה יותר, אלו שהמדינה והחברה ככלל מתלבטת בהן.

הניסיון של המודל הקהילתי הוא לקחת את אותם חלקים ביהדות הזהים כאן ובחו"ל – כלומר חיי הקהילה, הכשרות, טהרת המשפחה, ורישום הנישואין – ולאמץ ביחס אליהם מודל הזהה לזה המתקיים בגלות. כפי שקיימים 'יהודי בריטניה' ו'יהודי קנדה', יהיו גם 'יהודי ישראל', ואלו יקיימו את חייהם בלי קשר לסדר-היום של מדינת ישראל.

מלבד שאלות מעשיות שונות, שאינן יכולות להיפתר ברמת הקהילות,[1] ומלבד ההתעלמות המובנית בהצעה מקיומו של ציבור רחב שאינו יכול וגם אינו מעוניין לעת-עתה לקחת אחריות על יהדותו, יש כאן שתי אמירות בעייתיות: האחת, ש'יהדות' מתמצית בעניינים הללו; השנייה, שישראל היא עוד סוג של גלות. קשה לי לדמיין שתי אמירות רחוקות כל-כך מסדר-היום המקורי של הציונות הדתית בכלל, ושל 'נאמני תורה ועבודה' בפרט, כמו שתי אלו.

ב

אפשר גם אחרת: המציאות הקיימת של תחום שירותי הדת בישראל אינה נסבלת, ויש לשנות אותה. ארבעה דברים נדרשים, ככל הנראה, כדי לשפר את התמונה לאין-ערוך:

הראשון הוא שינוי בהתנהלות בפועל, לא בעקרונות: פחות בירוקרטיה והתנשאות ויותר הארת-פנים, כפי שלמדנו מרבני 'צוהר'. דבר זה, כשלעצמו, פותר חלק נכבד מהבעיות;

השני הוא שינוי בגישה אל הקהילות המבינות את היהדות בצורה אחרת מזו של הרבנות הראשית. התמיכה בבתי-כנסת, ברבנים ובפעילות קהילתית צריכה להיות בלתי-מותנית ומכילה, ומבחינה זו (וזו בלבד) הגיוני לאמץ 'מודל קהילתי'. וכן, הרבנות והמועצות הדתיות יכולות להיות הצינור שדרכו יעברו כספים גם לקהילות כאלה, אם רק ישכילו לגשת לסוגיה זו בגישה מכילה, השמחה בכל פעילות יהודית – גישה המקובלת לא פעם בחוץ-לארץ;

העניין השלישי הראוי לטיפול מעמיק הוא האפשרות לנישואין אזרחיים (ודבר זה אינו נמצא בשליטת הרבנות, אלא מהווה שאלה פוליטית; הרבנות תצטרך לגבש מדיניות של התייחסות למי שנישא בדרך זו ובעיקר למי שהתגרש בה, ואכמ"ל);

העניין הרביעי הוא הגיור (אימוץ גישות של גיור 'ישראלי', שאינו תלוי בשמירה אורתודוקסית מדוקדקת של מצוות).

אכן, כדי שכל זה יתממש יש צורך במאבק על דמותה של הרבנות: יש צורך לשחרר אותה מן ההשתלטות החרדית, וגם לאחר מכן יש לתבוע ממנה אומץ ומבט כלל-ישראלי רחב. נראה שהמטיפים למודל הקהילתי התייאשו מן האפשרות לחולל שינויים כאלה, ולכן הם מבקשים לקעקע את הזיקה שבין מדינת ישראל לתורת ישראל, דבר שנודעות לו משמעויות עקרוניות חמורות – מלבד העובדה שאת תוצאותיו הממשיות קשה לדמיין (המודל מציג תסריט אופטימי, אבל בהחלט יכולים להיווצר בעקבותיו גם מלחמת הכול-בכול, פופוליזם דתי, או התבצרות רבה יותר של כל מחנה בגבולותיו, בהיעדר ההכרח למצוא קרקע משותפת).

דורות רבים חלמנו על מדינה יהודית, שבה יממש עם ישראל את ייעודו להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש באמצעות שמירת המצוות וכינון חברת-מופת הנובעת מכוחן. להוגי הדעות של הציונות הדתית היה ברור תמיד כי היהדות שאנו בונים כאן למען עם ישראל השב לארצו לא תהא העתק פשוט של היהדות שקיימנו בגולה; כעת יש צורך בהתחדשות עמוקה של היהדות, כדי שזו תוכל לממש את ערכיה העמוקים בתוך המציאות ההיסטורית של מדינת לאום ושל תרבות מודרנית.

האתגר הזה אינו אתגר פשוט והוא מונח עדיין לפתחנו. תחושתי היא, שהמודל הקהילתי מבקש לברוח מהבעיות הללו על-ידי החלפת ה'גוי של שבת' ביהודי הלא-אורתודוקסי. נהדר לקיים קהילה שבה נמנעים מנישואי כוהן וגרושה, כאשר אם אלו באמת רוצים להינשא, ביכולתם ללכת לקהילה השכנה, הרפורמית. אבל למעשה זוהי בריחה מן הבעיה. התמודדות כנה עם המחויבות היהודית שלנו פירושה גם אומץ ואמת בבחינת המחויבות הזאת: האם היא זקוקה לעדכון, האם היא עברה עיוות, וכן הלאה – וגם אומץ ואמת לשלם את המחירים ולהכריע אם הכרתנו הליברלית מנצחת את הכרתנו המחויבת לברית או להיפך.

כמובן, כאשר הכול וולונטרי, כלומר כל מי ששומר יהדות עושה זאת לגמרי מרצונו, הרי שהעניין פשוט הרבה יותר; אבל עקרון הערבות ההדדית והצורך לכונן כאן חברת-מופת יהודית אינם מאפשרים לנו את הפריווילגיה הזו: הם אינם מרשים לנו לקיים את היהדות כפי שהייתה תמיד, כמין שימור של יידישקייט, ולהשתית את ערכי-היסוד של חיינו על עקרונות הדמוקרטיה הליברלית (כפי שהדבר בארצות-הברית); הם מחייבים אותנו ליטול אחריות מלאה ולמצוא את הדרכים הנכונות והמאוזנות לממש את הברית, שעליה מסרו דורות את נפשם, בתוך מציאות קיומה של מדינת ישראל.


[1] כך, למשל, אתגרים כמו שמיטה ממלכתית, כשרות במוסדות המדינה וצה"ל, מדיניות יבוא, מכירת חמץ של המדינה, שמירת שבת בחברות ממשלתיות ובמגזר הציבורי בכלל, היבטים שונים של כבוד המת ושמירת החיים במערכת הרפואה הציבורית, התאמת התנהלות המדינה ללוח השנה העברי ועוד.