בגלל שאחרי המלחמה: היכן שימור זיכרון השואה פוגש את ניצולי השואה? / פרופ’ עמית שרירא
 

not memberg

לצד החשיבות הברורה בשימור זיכרון השואה, עולה השאלה כיצד העיסוק המתמיד בשואה משפיע על ניצולי השואה עצמם. האם נתינת עדות ונסיעה למסעות לפולין מחמירות את המצוקה הפוסט טראומטית שלאחר השואה, או שמא הן מייצרות כוחות העוזרים לקשיש לשזור את סיפור חייו?

ניצולי השואה החיים בישראל, הם למעשה חלק מקהילה בה הזיכרון הקולקטיבי של השואה הולך ומתעצם. שיח השואה כבר מזמן אינו תחום ליום הזיכרון, והשיח הציבורי, נכון להיום, מלא באזכורים ודיונים בנושא על בסיס יומיומי. דוגמה אחת מני רבות ניתן למצוא למשל ב”סטורי של אווה”, פרויקט להנצחת זכר השואה שעלה ברשת החברתית אינסטגרם בצורה של סרטונים, אותם כביכול מצלמת נערה בשם אווה בטלפון נייד ומתעדת בזמן אמת את קורותיה בזמן השואה. לצד מיזמים מסוג זה, לניצולי השואה ממשיך להיות תפקיד מרכזי וחשוב בשימור הזיכרון הקולקטיבי. אלפים רבים מהם נותנים עדויות המוקלטות בווידאו, אחרים מספרים את סיפור חייהם בהרצאות לציבור הרחב, וחלקם אף מצטרפים למסעות לפולין ומעידים במקומות בהם התרחשו מעשי הזוועה. לאור כל זאת עולות מספר שאלות מהותיות. למשל, כיצד ניצולי השואה מגיבים לתכנים הקשורים לשואה, תכנים שכאמור הופכים לשכיחים יותר? כיצד השורדים חווים את השתתפותם במפעלי ההנצחה, בעיקר בנתינת עדות? האם נתינת עדות היא חיונית ומטיבה עבור כל הניצולים? האם יתכן שחלקם עלול להיפגע מכך?

 

גשר בין טראומה לחיים

ניצולי השואה נאבקו לאורך השנים בניסיון לגשר בין עולם הטראומה לעולם היומיום. רבים השקיעו את כל כוחותיהם בשיקום עולמם ההרוס ובהחזרת תחושת הכבוד העצמי והאוטונומיה האישית שלהם. חלק הארי של ניצולי השואה מציג תפקוד רגשי, חברתי ומקצועי תקין ואף מצוין ורובם הקימו משפחות ופיתחו קריירות. זאת ועוד, רבים מהם זכו להגיע לזִקנה מופלגת. הישגיהם של הניצולים מהווים מקור של עוצמה אישית, וכישורי ההישרדות שלהם בתנאים טראומטיים קשים עשויים לעזור להם בהתמודדותם עם האתגרים היומיומיים הכרוכים בזִקנה.

לצד עמידוּת וחוסן מרשימים, בעולמם הפנימי של השורדים פועלת מערכת רגישה של תפיסות ורגשות המושפעים מעברם הטראומטי. כך למשל, חלקם תופסים את העולם כמקום מסוכן ומתקשים לתת אמון באחרים. כתוצאה מכך, כאשר הם נחשפים למצבי לחץ, עלולה לפרוץ החוצה מצוקה עם מאפיינים חמורים במיוחד. בהקשר זה, מחקר שנעשה בארץ מצא כי ניצולי שואה שהתמודדו עם סרטן, חוו מצוקה נפשית ברמה גבוהה יותר יחסית לחולים שלא נחשפו לשואה בעברם. מחקר אחר שבוצע בזמן מלחמת המפרץ הראשונה הראה, שניצולי שואה דיווחו על חרדה גבוהה יותר יחסית לבני גילם שגם נחשפו לירי הטילים, אך שלא נחשפו בעברם לשואה. במחקר האחרון חלק מהניצולים הסבירו כי חרדתם העוצמתית עולה על רקע אסוציאציות שיש להם בין איום הנשק הכימי, שהיה ממשי באותה תקופה, להשמדה ההמונית בגז שהתרחשה בזמן השואה.

נוסף על כך, יש לזכור כי כרבע מניצולי השואה החיים בקהילה סובלים מהפרעה פוסט-טראומטית. הפרעה זו מתאפיינת בסיוטים על השואה, זיכרונות כואבים הפולשים לתודעה ללא שליטה, קושי רב במפגש עם תכנים המזכירים את השואה, קשיי ריכוז, חוסר שקט, דריכות ותגובות בהלה מוגברות. לפסיכופתולוגיה זו נוספים גם סימפטומים של דיכאון, כגון דכדוך ועצבות, קושי ליהנות, דימוי עצמי נמוך ולעיתים אף מחשבות אובדניות.

 

סגנונות התמודדות של ניצולי שואה

נראה כי ניתן למצוא הטרוגניות רבה בתגובותיהם של ניצולי השואה. בהתאם לכך חוקרת וקלינאית בעלת שם בתחום, ד”ר יעל דניאלי, מנתה מספר סגנונות התמודדות ייחודיים של ניצולים. היא תיארה ניצולים המתאפיינים בסגנון התמודדות של ”לוחם” (fighter), וכאלה המתאפיינים בסגנון התמודדות של ”אלה שהצליחו” (those who made it). ניצולים מהסוג הראשון נוטים לשלול כל ביטוי של מצוקה, מתוך דחף להציג דימוי חזק ועמיד. הם מדגישים את התמודדותם והישרדותם בשואה ומעלים על נס ערכים של נאמנות, מסירות ושאיפה לעצמאות.

ניצולים עם סגנון התמודדות מהסוג השני מכחישים את השפעת השואה, נמנעים מאזכור העבר ושואפים לרכישת הישגים ומעמד. ד”ר דניאלי דיברה גם על ניצולים עם סגנון התמודדות מסוג ”קורבן” (victim) ו”מאובן” (numb). הראשונים מתאפיינים בקשרים תוך-משפחתיים הדוקים ביותר, מוצפים בתכנים טראומטיים ומתמקדים בהישרדות פיזית וחומרית, השניים מציגים הימנעות מהסביבה במקביל להימנעות רגשית במה שנוגע לטראומה. שונות זו בסגנונות ההתמודדות של הניצולים קשורה למגוון גורמים כגון גילו ומינו של הניצול, סוג ההתנסויות שעבר בשואה וגורמים אחרים. בהתאם לדרכי ההתמודדות הדיאלקטיות והשונות של ניצולי השואה, בהחלט יתכן שלצד החוויה המעצימה שחווים ניצולים השותפים בצורה כזו או אחרת לשימור זיכרון השואה, נלווים לכך גם קשיים ומחירים נפשיים.

ניצולי שואה שתקו במשך שנים רבות לאחר סיום המלחמה ונמנעו מלספר על חוויותיהם מסיבות שונות. חלקם למדו בזמן השואה שעל מנת לשרוד עליהם להחניק רגשות, וכך התרגלו לעשות והמשיכו להדחיק את זיכרונותיהם גם לאחריה. אחרים ניסו לשכוח על מנת להמשיך את חייהם כרגיל, והיו גם אלה שרצו לספר אך העריכו ששומעיהם לא יאמינו לסיפורי הזוועה, או שיתקשו להזדהות עם סבלם. ניצולי שואה אחרים ביקשו למדר את הזיכרונות הקשורים בטראומה, כך שלא יכבידו על בני משפחותיהם. במשפחות רבות של ניצולים נוצרה “חומה כפולה” של קשר שתיקה. מצד אחד השורדים התקשו לספר, ומן הצד השני שאר בני המשפחה נמנעו מלשמוע. דרך סינון הדדי זה של תכנים טראומטיים, כל צד שמר על השני ועל עצמו. נוסף על כך, בעשורים הראשונים לאחר קום המדינה, החברה הישראלית-צברית המתהווה הדגישה ערכים של עצמאות וכוח, ובלט בה הרצון להתנתק מדימוי היהודי הגלותי והפגיע, כפי שהניצולים סימלו, כביכול. כך הופעל על הניצולים לחץ להשתלב, לשמור את רגשותיהם לעצמם ולדכא חשיפה של זיכרונות טראומטיים שלא תאמו את הנרטיב הצברי.

כיום המצב השתנה וניצולי השואה נדרשים להתמודד עם זיכרונותיהם שלהם ועם הזיכרון הקולקטיבי ביתר שאת. עם היציאה לגמלאות והתרוקנות הקן המשפחתי, עברו השורדים מתכנון ועשייה בחיי היומיום להיזכרות ולהרהור במאורעות החיים. בגיל זִקנה, כאשר התחזקה המודעות כי הם מתקרבים לסיום חייהם, גברה הדחיפות לארגן את זיכרונות העבר ולשזור אותם לסיפור חיים. גם הסביבה הבין-אישית הפכה פתוחה יותר לשמוע את הניצולים. בני משפחה ביקשו להתקרב לניצולים, ללמוד ולהכיר את ההיסטוריה המשפחתית שפעמים רבות הייתה מעורפלת. במשפחות רבות נכדים פנו לראיין את הסבים במסגרת עבודת השורשים. כמו כן, ניתן למצוא דוגמאות רבות לניצולים שנסעו עם קרוביהם לטיול שורשים משפחתי. כך עלה מספרם של הניצולים הנותנים קול לסבלם ומשמרים את זכר הנספים. נוסף על כך, תמורות חברתיות ותרבותיות רחבות יותר שחלו בישראל, שמו דגש גובר והולך על שימור זיכרון השואה, וכאמור הנושא הפך שגור בשיח החברתי, התקשורתי והפוליטי.

במקרים מסוימים בהם הניצולים מספרים את סיפורם, נראה שהם מעבירים מסרים התואמים את סגנונות ההתמודדות שד”ר דניאלי תיארה. למשל, ה”לוחם” המדגיש את חשיבות הכוח, העצמאות והפטריוטיות. במקרים אחרים ניצולים מעידים בצורה שמשקפת סגנונות התמודדות שלא הוזכרו בטיפולוגיה של ד”ר דניאלי. כך לדוגמה ניתן למצוא ניצולים המעבירים לדורות הבאים מסרים של סובלנות, חמלה, אנושיות וסולידריות במטרה למנוע התרחשות של שואה נוספת.

 

זיכרון קולקטיבי – מרפא או משמר טראומה?

אם נחזור לשאלות אותן הצגתי בפתח המאמר, נראה כי קיים היום עניין רב בזיכרון השואה והדעה הרווחת היא שיש לעודד את ניצולי השואה להשתתף בשימור הזיכרון הקולקטיבי. גם תיאורטיקנים ומטפלים מרכזיים בתחום בריאות הנפש טוענים כי לעדות השפעה מיטיבה על ניצולי השואה. טענות אלה נגזרות מהעקרונות הבסיסיים של טיפול פסיכולוגי לאחר טראומה, שם המוקד הוא על חשיפה ברמות שונות, כולל חזרה לסיפור הטראומה שנעשית בסביבה הבטוחה שמציע המטפל. חשיפה זו נועדה לשבור את מעגל ההימנעות מהטראומה שמפחיתה מצוקה בטווח הקצר, אך גובה מחיר נפשי כבד בטווח הארוך, שכן ההימנעות מהטראומה שומרת עליה לא מעובדת וכך כל מפגש איתה מלווה בהצפה רגשית.

בהתאם, מעבר לכך שעדות זו מאפשרת לניצול להשאיר אחריו מורשת, היא מאפשרת לו לחבר יחד את שברי הזיכרון הטראומטי לסיפור קוהרנטי אחד, דרכו יוכל להבין את החוויות שעבר ואת השפעת החוויות על חייו. כך למשל, דרך נתינת העדות, הניצול יכול להרגיש שהחברה בה הוא חי מתעניינת בדבריו, ושסיפור הישרדותו וחייו משתלב בסיפור המשכיות וצמיחת העם היהודי מהאפר. בעקבות כך הניצול המספק עדות מתמלא בתחושת משמעות, סיפוק וחיוניות ובמקביל שוככים סימפטומים פוסט-טראומטיים ודיכאוניים.

עדיין נשאלת השאלה האם הטענות לעיל, המגיעות מעולם התיאוריה ומהניסיון הטיפולי, מגובות במחקר אמפירי. מה המחקר יודע לומר לנו בנושאים אלה? לצערנו, לא בוצעו מחקרים שבדקו כיצד הניצולים מגיבים ומושפעים מחשיפה למפעלי הנצחה שונים (למשל, ביקור במחנה ריכוז, צפייה בסרט על השואה, או במיזם הנצחה אחר). מסיבות אתיות ברורות ניתן יהיה לבצע מחקרים כאלה רק על ניצולים המסכימים להיחשף לתכנים הקשורים לשואה, לכן מחקרים אלה לא יוכלו לבדוק כיצד תכנים משפיעים על ניצולים שלא מעוניינים להיחשף אליהם. ישנם מחקרים בודדים לגבי האופן בו נתינת עדות משפיעה על הניצולים ובריאותם ומחקרים אלה סובלים ממגבלות רבות. למשל, כולם בדקו מספר קטן של כמה עשרות נבדקים בכל מחקר. בכל מקרה ניתן לסכם ולומר, בזהירות הנדרשת, כי מחקרים אלה מציגים ממצאים מעורבים.

מחקר אחד מצא כי ניצולי שואה ששהו באשפוז פסיכיאטרי ונתנו עדות שהוקלטה בווידאו, הראו ירידה במצוקה פוסט-טראומטית ובסימפטומים פוסט טראומטיים כגון סיוטים על השואה, מחשבות לא נשלטות וכואבות על המלחמה. לעומת זאת, מחקר שבוצע על ניצולי שואה המתגוררים בארה”ב, הראה כי יש מקרים בהם המצב הבריאותי התדרדר בעקבות נתינת העדות. ניצולי שואה שמיעטו לדבר על המלחמה בעבר, הראו פעילות גבוהה של מערכת העצבים האוטונומית (האחראית בין היתר על ויסות פעימות הלב, הנשימה, הפרשת הזיעה) בזמן נתינת העדות והרבו לבקר אצל רופא בחודשים שלאחר מכן. החוקרים הסיקו כי מדובר בקבוצה מסוימת של ניצולים שהרבו להשתמש בסגנון התמודדות הדחקתי, ולכן הצורך להיחשף במהלך נתינת העדות עורר בהם מצוקה פיזיולוגית, שהשפיעה באופן שלילי על בריאותם לטווח הארוך.

לעומת זאת, נתינת עדות נקשרה לשיפור בריאותי שנמשך שנים אצל ניצולים שהצליחו לדבר באופן חופשי על רגשותיהם, והגיעו לתובנות לגבי האופן בו האירועים הטראומטיים משתלבים במשמעות חייהם. כאשר החוקרים שאלו את הניצולים מה הרגישו בעקבות נתינת עדות, מחציתם דיווחו על הקלה ומחציתם חשו מצוקה או חוסר נוחות. על זאת יש להוסיף ולומר כי מחקרים אלה מן הסתם לא כללו את אותם ניצולים שמסרבים לדבר ולתת עדות. ניתן לשער כי שורדים אלה יגיבו בצורה פחות חיובית כאשר יחשפו לתכנים הקשורים למפעלי הנצחה שונים.

לסיכום, אם חושבים על מגוון סגנונות התמודדות שהציגה ד”ר דניאלי ועל סגנונות אפשריים נוספים, נקל להבין כי שימור הזיכרון הקולקטיבי פוגש ניצולים שונים בצורות שונות ועשוי להיטיב עם רבים מהם, אך להחמיר את מצוקתם של אחרים. עלינו לזכור את השונות הרבה הקיימת בין ניצולי השואה ולהתאים במידת האפשר את המפגש בין הזיכרון הקולקטיבי לבין הניצול בהתאם לאישיותו וסגנון התמודדותו הייחודי.

*עמית שרירא הוא פרופ’ מן המניין וסגן ראש החוג בחוג המשולב למדעי החברה באוניברסיטת בר-אילן. הוא חוקר וכותב על השפעותיה ארוכות הטווח של השואה על בריאותם הנפשית והפיזית של הניצולים. במקביל לעבודתו האקדמית הוא פסיכולוג קליני המעניק טיפול קצר וארוך טווח למבוגרים ולבני הגיל השלישי.