בחשכת בית המדרש / איתמר (שם בדוי)
 

 

 

 

איתמר (שם בדוי), תלמיד שיעור ה' בישיבת הסדר, מתמודד עם דיכאון והפרעה טורדנית-כפייתית. מסמך בגוף ראשון על חיי היום-יום בישיבה, על החברים שאי-אפשר לספר להם, על התפילות לקב"ה ועל הדמעות שאיש אינו רואה. בשמו ובשם אחרים שסובלים מן הבעיות הללו, הוא קורא לר"מים ולראשי הישיבות: אל תוותרו עלינו

"אני מנסה לספר לכם סיפור שלא ניתן לספר אותו, להמחיש לכם ישות לא מוחשית. יכולתי למלא אותה עבורכם בפרטים, בצורות ובצבעים, בדיוק כפי שנהוג היה במפות מימי-הביניים, שבהן נהגו המשרטטים לפזר בתהום ההיא שמעבר לקצה, מגוון של יצורים מפלצתיים חסרי-שם, מרובי איברים לא-תואמים, שעצם קיומם הוא התרסה זדונית כנגד חוקי הטבע. יכולתי למלא עבורכם את התהום בלהבות אש אדומות, בביצות ירקרקות או בלועות הרים שחורים הפעורים לבלוע את קורבנותיהם. יכולתי גם להמחיש את הריק הנורא ההוא בקולות, זעקות של כאב ואימה, או יבבות חלושות של ייאוש. אלא שבמקום שהייתי בו לא היה באמת שום דבר מכל אלה, שום דבר שניתן לראות אותו, למשש או לשמוע. כי הדבר היחיד שהיה קיים שם, היה כאב. כאב חריף ונורא שהמית בעצם קיומו כל דבר אחר. והתהום הכילה לכל מלוא עומקה – רק שלילה, חשכה מוחלטת, כמו בצינוק אפל שחסום בפני אור ואוויר, מראות או קולות." (תמר צורן, עשן לבן)

א

חשכת הלילה בבית המדרש השומם מאדם. גם המתמידים בלימוד פרשו לחדריהם. שקט וצרצור צרצרים ורעש מכוניות מרחוק. לכאורה שלווה, ואני חרד וסוער. עובר על הכיסאות והשולחנות: מיישר ספרים בזווית של 90 מעלות; הכיסאות חייבים לעמוד תמיד בקו ישר עם הרצפה; חשוב לבדוק שהמזגנים סגורים והחלונות פתוחים.

אני מכבה את האור וסוגר את הדלת. אולי בכל זאת שכחתי משהו? נכנס שוב ומוודא. יוצא מבית המדרש ומבטיח לעצמי בפעם המי-יודע-כמה שהפעם זה סופי. ממחר אני פותח דף חדש. אני משאיר את הטקסים והדיכאונות מאחור, שורף את העבר ובורא את עצמי מחדש מן האפר.

ובוקר חדש מגיע. אני עוצר רגע לפני פקיחת העיניים ומתפלל-מייחל: היום זה יהיה שונה; שטף המחשבות הרצחני ייפסק. פוקח את העיניים. רגע אחד של הקלה פתאומית ומיד לאחריו מגיע שטף המחשבות המוכר: "מי אני? מה יהיה אתי היום? למה דווקא לי?" עוד לא קמתי מהמיטה, ואני כבר עייף מהיום העתיד לבוא.

אני גורר את עצמי בכל זאת מחוץ למיטה, מתלבש ומתארגן כמו מכונה מחושבת היטב. עולה לתפילה ולא מצליח להתרכז, מחניק את הדמעות. "מה יהיה אתי?" קוצר נשימה; רעד בידיים; זיעה קרה; פנים חיוורות שמתעקשות לשמור על "פוקר פייס". התקף החרדה הישן והמוכר.

ב"שמע קולנו", אני מתפלל-מתחנן. אלוהים, עשה שזה יפסיק; אני לא יכול יותר. אני לא רוצה להרגיש יותר כמו תקלה בפס-הייצור, כמו מוצר פגום שיש להחזיר לשולח. רחם עליי. אני מבטיח להשתנות. להיות אדם טוב יותר, לכוון בתפילה, לא לדבר לשון הרע. אני ירא וחרד בגיא הצלמוות ואתה לא אתי. בדידות.

ב

במאמר זה אנסה לקחת אתכם אל "מאחורי הקלעים" של "הלוקה בנפשו" במגזר הדתי. ללא ניתוחים קרים והסברים מלומדים של תופעות. מבט חלקי מבפנים אל החשיכה נטולת הכוכבים של הסובל מדיכאון ומאובססיות. קשה לכתוב על דיכאון באופן קוהרנטי ומסודר; כתיבה שכזו מנוגדת למהות הדיכאון, המטלטל אותך בספינה טרופה, ללא יבשה הנראית לעין. זהו אינו מאמר אקדמי מלומד, הבנוי מפסקאות מנוסחות ומנומקות היטב. באופן הכתיבה האסוציאטיבי אני רוצה להביע חלק מתחושת הדיכאון, הכאוס האין-סופי של עבר-הווה-עתיד, הכרוכים זה בזה, ללא תקווה וללא הפרדה.

ג

 השיח על הדיכאון מוגבל וחלקי מיסודו: קשה להניח את האצבע ולהסביר בצורה מדויקת ואנליטית, קשה לתחום אותו בין ארבע אמות של הגדרה מקצועית. אין ניסוח פסיכולוגי קוהרנטי כלשהו שיכול להעביר את עצמת החשכה והבדידות של הסובל. זו אינה תחושה או חוויה רגעית (כמו דכדוך או עצב): הדיכאון הוא הכול ולא-כלום, חלל פנוי, בו-בזמן. ויליאם סטיירון, בספרו חשכה נראית, מצליח לתאר את תחושת חוסר-האונים הזו בהגדרת הדיכאון:

השעה הייתה אחרי ארבע והמוח התחיל להיכנס לתוך המצור המוכר שלו: בהלה ופיזור, ועימם התחושה כי תהליכי החשיבה שלי אפופים במין רעל ובנחשול חסר שם שהרס כל אפשרות לתגובה של שמחה כלפי העולם החי. באופן ממוקד יותר פירוש הדבר הזה הוא, כי במקום עונג… הרגשתי בנפשי תחושה שהייתה קרובה לכאב ממשי, אם כי שונה ממנו באופן שאי אפשר לתארו.

ד

אני בן השכן שממול. האחיין החביב. התלמיד המצטיין. הבחור הנחמד שהלך לישיבת הסדר. לא תצליחו לזהות את הכאוס המתחולל בקרבי: בניתי שכבות של הגנה; אחסום כל משבר בציניות ובהומור; אטביע את עצמי בלימוד ובשינון. איש לא יֵדע את מחשבותיי ואת המתחולל בנפשי. סימני האזהרה יהבהבו: אתם תנסו לגשש מדי פעם; אולי תרגישו ש"משהו לא בסדר". אני ארגיע אתכם מיד ואשתמש במילים הנכונות. אעטוף אתכם בתחושה ש"הכול בסדר" ושמילאתם את חובתכם המוסרית והחברית. "זה רק משבר קטן. הוא יהיה בסדר", תפטירו לעצמכם ותמשיכו בדרככם בלי לחשוב פעמיים; רק מעטים מכם יטרחו לחבר את הנקודות ויסייעו לי בשינוי.

ה

אני מנסה להתבונן במסלול חיי ולנסות לאתר מה היה הזמן המדויק שבו בקע הדיכאון שלי לאוויר העולם. במבט לאחור, אני חושב שהוא תמיד היה שם, במידה כזו או אחרת. איזשהו דכדוך שלא ידעתי לקרוא לו בשם, עגמומיות לא מוגדרת שכזו, גוש שחור ומכביד ולא מוכר. בכל פעם גיליתי מחדש עד כמה הנפילה אל התהום והאפלה המוכרות היטב כואבת כאילו זו הפעם הראשונה. במהלך הזמן התחדדה בי ההבנה שחייבים לטייח ולהסתיר. המסקנה מייאשת: מהרגע שבו אפרוס את נפשי, אקבל תיוג קבוע שלעולם לא אוכל להשתחרר ממנו. ואני, הרי, רוצה עדיין, בנואשות מעוררת רחמים, להשתלב. ולשווא.

ו

ועוד יום של לימוד עבר באיטיות. השעון מתקתק אט-אט: אני מנסה להתרכז בסדר הבוקר, אבל המחשבות רודפות אותי במעגל קסמים אכזרי ושחוק. אני נושא עליי נטל כפול: לא להיכנע למחשבות הטורדניות, מחד גיסא, ולהצליח ליצור מצג שווא של "נורמליות" מבלי להראות חולשה, מאידך גיסא. התפילות מעיקות עליי: אני לא מצליח להתכוון ושוקע לתוך מעגלי קסמים מעייפים של ייאוש. מה לי ולדיונים הטרחניים במסכת קידושין? מסביבי אנשים מתלהטים ומתפלמסים על סוגיות מפותלות, מלאי התלהבות וברק בעיניים – ואני כבוי. סדר היום הישיבתי החדגוני מקשה עליי: אני מרגיש לכוד במעגל של תפילה-סדר בוקר-צהריים-ערב, ללא שינוי והתקדמות. אני לא ממצה את עצמי, לא עומד בציפיות באופן מספק. לעתים, כשאני לא עומד על המשמר, סדקים קטנים מתחילים להופיע. אני כבר מלומד היטב במצבים מעין אלה: יוצא לרגע החוצה, נושם עמוק ומנסה (בהצלחה חלקית) להתנתק ו"לטפל במצב הרוח הזה מאוחר יותר". סערה מתחוללת בנפשי, התנגשויות חשמליות אין-סופיות ותגובות כימיות במוחי, ואני מרגיש שבור ומקולקל, ובעיקר עייף. "וכל מה שרציתי היה לשכב בשדה פרחים, נקייה ממחשבות" (פעמון הזכוכית, סילביה פלאת').

נמאס לי לשאת בנטל לבד: אני מחליט לנסות לקיים שיחה עם הרב מ'. אני חושש מהתגובה, אבל מחליט "ללכת על זה". אני מספר ומקבל את התגובה הקבועה, זו שקיבלתי מהאנשים המעטים שלהם סיפרתי בעבר: אמפתיה זהירה ומחושבת, אולי מעט פחד בעיניים מהאפלה שפרשתי בפניהם. השתיקה המוכרת. אני נופל בכל פעם מחדש בפח הזה: מצפה ליותר, לנשיאה משותפת של העול – ומתאכזב. עליי להבין שמדובר בבעיה שלי, ובסוף היום, על אף גילויי ההזדהות, אני הוא היחיד שנשאר לשאת את השק הכבד.

אני המוצר הבודד והפגום. מסביבי בחורים מוכשרים ולמדנים צולחים את משוכות הלימוד בקלילות מרגיזה, ואני מנסה לשווא להתרכז בלימוד ובתפילה. אני נמצא תמיד צעד אחד לפחות מאחור. התסכול מפנה את מקומו לזעם: עליי, על אחרים ובעיקר – על הקב"ה. למה דווקא אני ולא הם? אני שואל את עצמי אם בכלל יש מקום לאדם כמוני, שרוצה ללמוד תורה ולהתקדם בכנות בעבודת ה', במוסד ישיבתי תחרותי-למדני. אני יודע את התשובה וחושש להודות בה בפני עצמי.

ז

אני כאן ואיני כאן, בו-זמנית. סוגיות תלמודיות ודיונים רבי-תוכן מרחפים מעל לראשי. אני מאמץ את אצבעותיי ומנסה לקפוץ ולגעת בהם בחוסר הצלחה. אני הולך ומתמכר לשינה, חברתי הטובה ביותר; שעות של חוסר מודעות ושל שקט. גונב עוד שעות שינה בבוקר ובערב; מתחיל לפספס סדרים. חברים שואלים: "מה קורה אתך", והפעם אין לי תשובת מחץ שתשלח אותם מעל פניי. אני מבין שאני קרוב לתהום יותר מאי-פעם. רק בן 20, וכל נטל החיים על כתפיי הצרות. התובנה מתחדדת: אי אפשר להמשיך כך יותר; החציצה שיצרתי בין עולמי הנפשי לעולם החיצוני התערערה במידה שאינה ניתנת לתיקון. הגיע הזמן לבצע שינוי. אני מצליח לאזור אומץ, להתגבר על הדימויים התרבותיים הטמונים בו ועל האסוציאציות מקן הקוקייה, ולקבוע תור אל המאסטר הראשי של מחלות הנפש – הפסיכיאטר.

ח

פסיכיאטריה. מכות חשמל. שיגעון. "שייקח את עצמו בידיים – הכול שאלה של מוטיבציה". תרופות. והמטרה המיוחלת – השפיות. השלווה.

אני פוסע בשביל המוביל אל חדר הפסיכיאטר ולבי הולם בעוצמה. יש עוד זמן להתחרט; את הדיכאון אני מכיר היטב ויש בזה נחמה. התרופות הן מחוץ לאזור המוכר לי, הן בגדר הלא-נודע. בעודי שקוע בהרהוריי, רגליי מוליכות אותי מאליהן לחדר הפסיכיאטר. אני כבר כאן, ואני מרגיש שהכול עומד להשתנות. מכאן לא תהיה דרך חזרה, לטוב ולרע.

ט

המגזר הדתי ידוע בנטייתו לאמץ את שחיטת הפרות הקדושות המקובלת באיחור (בלתי) אפנתי. היום כבר אפשר לדבר באופן גלוי (לפחות במידה מסוימת) על טיפול פסיכולוגי, על קשיים נפשיים ועל הצורך לקבל עזרה. ועם זאת, נראה כי היחס אל הממסד הפסיכיאטרי נותר בעינו: התרופות מאיימות על הסדר הטבעי הקיים. בניגוד לטיפול הפסיכולוגי, הנתפס בעיני רבים כ"שיחה: לא תועיל, לא תזיק", הטיפול התרופתי נותר בגדר התערבות לא מקובלת ומוגזמת.

ייתכן שהסיבה לכך שה"פסיכיאטריה" נתפסת כמילה גסה בציבור הדתי היא משום שיש בהיעזרות בה הודאה (כביכול) בכישלון החינוך הדתי. חרף שבירת הכלים והמגמות הפוסט-מודרניות, אנחנו נתונים עדיין, ככלל, להתוויית הדרך החברתית של הפרפקציוניזם הדתי. אתה צריך להיות תלמיד מצטיין, מדריך ב'בני עקיבא', אידיאליסט וערכי. אין כאן זמן ומקום לבזבז על דיכאון ואובססיות; אלו שייכים לאחרים – מוכי-הגורל. ההודאה בצורך בטיפול מקצועי-פסיכולוגי או פסיכיאטרי עלולה לערער יסודות מרכזיים בהשקפה הדתית: שאלות על בחירה חופשית, על הרלבנטיות של התורה לחיים שמחים ומאושרים ועל הדרכים שהיא מציעה להתמודדות עם המציאות, עלולות לצוף מחדש ולבצע מהפכה במחשבה הדתית המקובלת.

התווית הפסיכיאטרית היא הקשה מכולן: היא מוציאה אותך "מחוץ למשחק" – עברת את הגבול אל ארץ לא זרועה. אתה כבר אינך חלק מה"אנחנו", הקולקטיב השפוי, הממוצע והנורמלי. "אתה" כבר חלק מ"הם", הנדכאים, המשוגעים, הלא-מוצלחים, אלו מאזור הדמדומים של החיים ומהקצוות. והדברים בולטים על אחת וכמה במגזר הדתי, שם משלמים (עדיין) מחיר כבד על סטייה מהתקן.

למראית-עין, אני נמצא בתלם הרגיל והנורמטיבי של בחור דתי: תלמיד ישיבת הסדר, שגדל והתחנך ב"מקומות הנכונים", בן למשפחה מבוססת ומשכילה. אך בנפשי, אני סולל ברגליי תלם חדש, מבוסס ברגליי בבוץ אל שביל אחר, היוצא מדרך הלבנים הצהובות.

י

אני יוצא מחדרו של הפסיכיאטר ובידי מרשם לפרוזק. כמה בנאלי. הכדורים מביטים אליי ואני מביט אליהם בחזרה: מתחילה בינינו מערכת יחסים ארוכה, הצפויה לכלול עליות ומורדות. קשה לי להאמין כי כדור קטן כל-כך יצליח להביא לשינוי במצב רוחי; אני סקפטי, אבל מה כבר יש לי להפסיד? אני עוקב אחרי הוראות הפסיכיאטר. חצי כדור ביום הראשון, לאחריו כדור שלם, להתקשר אחרי שבוע. אני מחליט לא לוותר ולא להתייאש: מדובר בצ'אנס האחרון שלי. אני כל-כך עייף ומותש, למוד אכזבות וכאב. רק בן 20.

יא

שבועיים-שלושה עוברים, וקשה להניח את האצבע ולהגדיר מהו השינוי שהתחולל. אני עדיין אותו "אני", לטוב ולרע, אבל אין ספק שהתרחש כאן מהפך: הסערה הקבועה המתחוללת בקרבי מתחילה להיות מווסתת יותר; ההתנהלות שלי ביום-יום "זורמת" וטבעית יותר ופחות מאולצת ומחושבת. אליזבת וורצל, בספרה הכואב, דור הפרוזאק, מנסחת זאת בבהירות:

ביניים. זהו מושג שאינו זוכה להערכה הראויה. איזה יום גדול היה זה, איזה רגע של ניצחון טהור, כשגיליתי שיש מצבי ביניים. איזה חופש זה לחיות בעולם מדורג שאותו רוב האנשים מקבלים כמובן מאליו. אנשים כה רבים מבזבזים זמן כה רב בחיפוש אחר הרפתקאות שכל כוונתן להוציא אותם מתחום הביניים המשעמם הזה, מהצב הרגשי הסתמי הזה שבו יש תחושה, בלי ספק, שדבר לא קורה. אבל אני, כל שאני רוצה הוא היציבות הנעימה הזו. אני רוצה חיים שבהם הקטבים הקיצוניים יהיו תחת פיקוח, כמוני. כל רצוני הוא לחיות באמצע.

יב

המשבר הנפשי המתיש אינו מסתיים בנטילת תרופה אחת או שתיים. דרך ייסורים מפרכת של מינונים, החלפת תרופות, תופעות לוואי והתאמתן של התרופות לצרכים שלי עוד נכונה לי. הדיכאון מעולם לא פסק באופן מוחלט. ועם זאת, אני חושב שבנקודה זו יכולתי לסמן את "קו פרשת המים": את המקום בו שגיליתי שישנה אפשרות אחרת; שלפעמים הכדור הקטן יכול להציל חיים. חשוב מאוד להדגיש: לא מדובר כאן בשינוי ה'אני' או בשינוי זהות. הדימוי הקרוב יותר למציאות במקרה זה הוא "כוונון מושב הנהג ברכב". מצאתי את המקום שבו הרגליים שלי מגיעות אל דוושת הגז ומצליחות ללחוץ עליה בעצמה ובביטחון, ללא החשש המתמיד מהתנגשות חזקה עם הקיר. השינוי התרופתי מווסת את הסערות, את העליות והירידות הטוטאליות, ומצליח להביא לידי שלווה פנימית. התפילה כבר אינה כה מעיקה, ואני מצליח, להפתעתי, להתרכז בלימוד. במקום לנתח כל חוויה ורגש באופן אובססיבי ומעגלי-אין-סופי, אני מרגיש ש"הזמן זורם", במובן החיובי של המילה.

יג

אני קורא לרבנים, למחנכים ולהורים: נסו לקרוא את סימני האזהרה ולפעול בהתאם. לא תמיד מדובר בדכדוך או בעצב זמני. אל תסתפקו בשיחות ובטפיחה של "יהיה בסדר" על השכם. דעו להצטמצם, ללכת צעד לאחור ולקבל את העובדה שלעתים יש צורך בהפניה אל אנשי מקצוע. היו מודעים לאפשרות של טיפול פסיכיאטרי ואל תהססו להציע לבניכם ולתלמידיכם את האופציה הזו. אתם יכולים להציל חיים, לא באופן מטפורי – אלא פשוטו כמשמעו. נסו לנער מעליכם את הסטיגמה המעייפת והאכזרית. קבלו את השינוי המבורך שהרפואה הביאה בכנפיה, את אפשרות הגאולה ממעגל של סבל אין-סופי מיותר. אל תגידו: "לי זה לא יקרה". ההפרעות הנפשיות כאן והן מקיפות אתכם: ייתכן ש"הבן יקיר לי" שלכם סובל מדיכאון או שה'דוס' של הסניף מתבייש לספר על הטקסים והאובססיות; ייתכן שהתלמידה הכישרונית סובלת ממצבי רוח מתחלפים. אל תעצמו עיניים: הדיכאון כבר כאן, בחצר האחורית שלכם. מודעות היא מילת המפתח.

ואי אפשר בלי פנייה ספציפית לר"מים בישיבות ההסדר. חרף הרצון המובן והחיובי לבנות דור של תלמידי חכמים רציניים, נסו לתת מקום גם לאלו שמתמודדים, למתקשים, לאנשי השוליים: כאלו שסובלים מבעיות הקשב והריכוז, הדיכאוניים וסתם תלמידים בינוניים, המחפשים את המקום המיוחד שלהם בעבודת ה'. אל תוותרו עליהם.

יד

ואחרי הכול, המאמר הזה נכתב בשם בדוי. אני עדיין ירא מהסטיגמה החברתית, מהתווית שבלתי אפשרי להסירה: אני עדיין חושש מהפגיעה במנייה החברתית שלי. כנראה שיש לי ולנו עוד דרך ארוכה של התמודדות עם הנושא. ואתם, "הבריאים", שלשלו את סולם החבלים למטה, אל הסובל בבור שאין בו מים וגם לא נחשים ועקרבים. שאין בו כלום מלבד בדידות. זכרו: "אין אסיר מתיר את עצמו מבית האסורים".