בין עשו ליעקב / יאיר שלג
 

 

 

 

בין עשו ליעקב

           יאיר שלג

           הכותב הוא עמית מחקר ב'מכון הישראלי לדמוקרטיה' ועיתונאי ב'מקור ראשון'

 

מי הוא הגבר הציוני-דתי? הוא הגבר האחרון בחברה הישראלית שעוד שואף לממש את האתוס הגברי הקלאסי, אבל במקביל מנסה לממש את העדינות הישיבתית הנתבעת ממנו. זוהי תמונת מציאות שיש בה הרבה יופי, שיאיר שלג זוקף לזכותה של הציונות הדתית. אבל יש לה מחירים. במיוחד כאשר הדבר נוגע לתחום המיני

            דיוקנו של אדם או דיוקנה של חברה באים לידי ביטוי בעיקר באופן שבו הם מתנהלים בפועל, ולא על-פי הגדרתם העצמית; זו משקפת, לכל היותר, את הדימוי העצמי הרצוי. מבחינה זו, אין כמו הבחירות הכרוכות במראה החיצוני, כדי לומר משהו על דמותו של האדם. ובכן, תנו מבט בדיוקנו החיצוני של הצעיר הציוני-הדתי הממוצע, זה שגדל בבני-עקיבא: תספורת מארינס; כיפה שאינה גדולה מדי (אם אינו שייך לזרם החרד"לי) מונחת בקושי על השער הקצוץ; טי-שירט בקיץ וטי-שירט מתחת לחולצה בחורף – בסגנון המקובל בצבא; מכנסי דגמ"ח ארוכים או קצרים, תלוי בעונה; נעליים גבוהות בחורף או סנדלים בקיץ – כולו אומר גבריות[1] במובן הישן, המסוקס, של המילה. גם שאיפותיו תואמות – להגיע ליחידה 'הכי מובחרת' בצבא, ואחר-כך להפגין את גבריותו בדרך הישראלית החדשה: לעשות כסף.

            כשהוא מגיע לישיבה, ובמידה רבה, גם במפגשו עם בוגרי הישיבות המחנכים אותו בשנות התיכון – אותו צעיר מתבקש לעבור מטמורפוזה: לאמץ תכונות של למדנות ועדינות, תכונות של 'בחורי ישיבה' מקדמת דנא, תכונות שבעולם הדימויים הרווח נחשבות כ'נשיות'. זו שניות שאין כדוגמתה במגזרים ישראלים אחרים: מהחילוני לא מצופה לאמץ עדינות של בחור ישיבה; מהחרדי לא מצופה לאמץ גבריות של לוחם סיירת. במידה רבה, אפשר לומר שזו השניות הקלאסית של יעקב ועשו, שהתרוצצו שניהם בבטנה של רבקה ומתרוצצים כיום בבטן הציונית-הדתית הרחבה: שניות בין מודל 'איש הציד, איש שדה' למודל 'איש תם, יושב אוהלים'.

            השניות הזו נובעת ממהות המקורות הסותרים המזינים את הנפש הציונית-הדתית: מצד אחד, תנועת-הנוער, שהיא עצמה אחת מאבני הבניין המרכזיות של המהפכה הציונית, זו שמרדה בפסיביות 'הנשית' הגלותית וביקשה לאמץ משהו מ'גבריותו של עשו'; מצד שני, מודל היהודי הקלאסי, זה שעוצב בגלות, מודל בן-התורה ובן-הישיבה, וכל-כולו 'יעקב': איש תם, יושב אוהלים, זה שאפילו: "ממית עצמו באוהלה של תורה".

            שתי זהויות מתמודדות על נפשו של הצעיר הדתי-הלאומי, במיוחד זה שפנה למסלול ישיבתי. אבל מעמדן אינו סימטרי כי גם העולם הישיבתי של הציונות הדתית כבר אימץ את מודל הגבריות ה'עכשווי', או לכל הפחות, הושפע ממנו עמוקות. כך, גם אצל צעירים דתיים רבים הלומדים בישיבות, אפשר למצוא את המראה החיצוני של לוחמי סיירת, בתוספת ציציות בחוץ ולפעמים גם זקן; לרוב גם אצלם ישנה השאיפה להצטיין כלוחמים, ואחר-כך להצליח בתחום הכלכלי. אדרבה, בעידן שבו האתוס הגברי החילוני הולך ומשתנה לכיוון 'מטרוסקסואלי' והאתוס החרדי טרם אימץ את האתוס הגברי 'הישן' (אם כי סימנים שונים מעידים על כך שהוא בהחלט מתחיל לשאת אליו עיניים) – נשארו בני הציונות הדתית כמעט היחידים שעדיין נושאים בגאון את האתוס הגברי הקלאסי (ובנות הציונות הדתית את האתוס הנשי הקלאסי, אבל זהו כבר סיפור אחר). בעיניי, כמי שחושב שדווקא יש ערך וצורך אנושי באתוסים הישנים הללו (כל עוד אינם קיצוניים ואינם פוגמים במעמדם ובחופש הבחירה של מי שבחרו אחרת), הדבר מדבר דווקא לזכותה של הציונות הדתית.

            יש רק תחום משמעותי אחד שבו האתוס הישיבתי 'הנשי' מצליח להכריע את האתוס הגברי של תנועת הנוער, וזה התחום המיני עצמו. לא נדיר לפגוש צעירים דתיים, שכל חזותם אומרת גבריות עתירת הורמונים, ועם זאת הם 'שומרי נגיעה' ומקפידים על קלה כחמורה בכל הנוגע לאיסורים ההלכתיים המתייחסים ישירות לתחום המיני. השניות הזאת מסובכת עוד יותר משום שבתרבות שצעירי הציונות הדתית צורכים קיימת לא מעט ארוטיקה – מן השירים הקלאסיים בנוסח: "יש ערֵמה של חבר'ה על הדשא" ועד שירי הרוק הפופולריים כיום. מדובר במעין 'תסמונת הר נבו': הארוטיקה נמצאת באוויר, במרחק נגיעה (במלוא מובן המילה), ועם זאת אסורה במימוש: "כי מנגד תראה את הארץ, ואליה לא תבוא".

            מה מאפשר את השניות הזאת? ייתכן שזו העובדה שהתחום המיני אינו רק עניין תאולוגי או סוציולוגי, אלא בעל משמעות הלכתית עמוקה. רוצה לומר: הצעיר הציוני-הדתי יכול לסטות מהאתוס הישיבתי כל עוד מדובר בעניינים פסיכולוגיים או סוציולוגיים (מודל הגבריות הרצוי), אבל מתקשה לעשות זאת כשמדובר בסטייה הלכתית מובהקת. ייתכן גם שמתפתח אתוס גברי חלופי, שלפיו דווקא היכולת להתאפק ולהימנע היא המבטאת עמידה במבחן הגבריות, בבחינת 'איזהו גבר? הכובש את יצרו'. בהקשר הזה, מעניין להיזכר שגם בתנועות-הנוער החלוציות המקוריות, דוגמת 'השומר הצעיר', דווקא ההינזרות ממיניות הייתה אידאל.

            מה שברור הוא, שלשניות הזו יש השפעות מרחיקות-לכת על כלל הזהות הציונית-הדתית: בראש וראשונה, היא משפיעה על הנטייה להתחתן בגיל צעיר – כמה זמן ניתן לעמוד במתח המיני מבלי לממש אותו? שנית, היא מביאה לבעייתיות במעמדו של עולם התורה הציוני-הדתי. בניגוד לעולם החרדי, שבו עולם התורה הוא עדיין השדה היוקרתי והמוערך ביותר, מוקד שאיפתם של אימהות ואבות וגם של הצעירים עצמם וכלותיהם המיועדות – הרי שבעולם הציוני-הדתי, עולם התורה הוא לרוב רק תחנה לעבור בה, מבלי שמוענקת יוקרה מיוחדת לבוחרים להשתקע בו ולהקדיש את חייהם לתורה. מצב זה מביא לכך שרבים מאנשי הציונות הדתית הרוצים לאמץ לעצמם דמויות רבניות מאמצים דווקא כאלה הבאות מהשדה החרדי, שבו זכו ליוקרה המוקרנת גם אל תוך העולם הציוני-הדתי.

לא במקרה, כאשר חשה הציונות הדתית בטוחה מספיק ביכולתם של בניה לשרת בצבא 'מבלי להתקלקל', נטו רבים מהם לעזוב את מסלול ישיבות-ההסדר לטובת מסלול המכינות, התובע שירות צבאי מלא ומאפשר מסלולי קצונה, ומסלולים קרביים בכלל, ביתר קלות מאשר מסלול 'ההסדר'. גם דיוקנם של אותם רבנים ציונים-דתיים שזכו להערכה וליוקרה הוא של אלה המצטיינים בתווים 'גבריים': נחושים, תקיפים, יודעים לפסוק מיידית בכל נושא, ולאו דווקא של אלה המצטיינים בלמדנותם ובהסתגרותם באוהלה של תורה.

נוסף על כך, נראה שהבעייתיות של מימוש הגבריות בתחום המיני משפיעה כשלעצמה על הפנייתה של אותה גבריות בלתי ממומשת, לתחומים אחרים: אם במסלולים הצבאיים, אם במסלולי 'גבריות פוליטית' – פוליטיקה בעלת אופי ימני, לא-פעם מאצ'ואיסטי. ואולי בנקודה זו עצמה מצוי הפתרון לאחת החידות המעניינות המעסיקות את המתבוננים בציונות הדתית: כיצד קורה הדבר שישנם תהליכים רבים בהרבה של חילון מאשר של עזיבת השקפת-העולם הימנית, וגם רבים מאלה המסירים את הכיפה, אינם מוותרים על השקפת-עולם ימנית, ולחילופין: ההקצנה הפוליטית רווחת הרבה יותר מן ההקצנה הדתית. מודל הגבריות הציוני-הדתי מספק, כך נראה, נדבך מרכזי של התשובה: הימניות הפוליטית הולמת יפה את אתוס הגבריות, בעוד השקפת-העולם החרד"לית, ואפילו הזהות הדתית עצמה, המתאפיינות בקבלה של מגבלות הלכתיות רבות, נתפשות לעתים כמייצגות אתוס נשי פסיבי, ולא אתוס גברי אקטיבי (אלא אם כן, כאמור, מצליחים המחנכים ליצור אתוס גברי חלופי, אבל זה כבר מסובך יותר).

ייתכן שעצם תופעת החילון הרחבה בציונות הדתית, הרווחת הרבה יותר אצל גברים מאשר אצל נשים, מקורה – בין היתר –  בחוסר היכולת לשאת את הפער בין האתוס הסוציולוגי (הגברי) לאתוס ההלכתי-הישיבתי. דווקא בשנים האחרונות, בעת שהזהות בחברה הישראלית בכללותה עברה מן הפן האידאולוגי (שבו נדרשות הכרעות חדות: האם אתה דתי או חילוני?) לפן הקיומי-האינדיבידואלי (המאפשר זהויות מורכבות, המבטאות נאמנות ליסודות שונים בנפש ובהוויה) – מתחילות להיווצר גם בציונות הדתית זהויות מורכבות יותר: דתיים-לייט, דתל"שים שאינם מוותרים על זיקתם לחברה הדתית וכדומה. הרבנים והמחנכים, האמונים לרוב על חשיבה אידאולוגית-בינארית, מתקשים לעכל את הזהויות המורכבות הללו. אבל לציבור הציוני-הדתי הרחב, האפשרויות הללו הן מזור לנפש השסועה. בעצם, הן מבטאות כמיהה לזהות מסורתית; זהות היונקת מכל העולמות (לעתים, מהטוב שבכל העולמות, אבל לא פעם גם מהרע שבכולם), מבלי להתחייב לשם המפורש 'מסורתי', הנחשב עדיין כמשהו פשרני, 'לא חלב ולא בשר'.

יתכן שההכרעה דה-פקטו הזאת, הנובעת מן 'השטח' ומצרכיו המורכבים, היא גם הדרך הנכונה לאמץ הכרעה דה-יורה, באופן מוצהר וערכי, כדי להתמודד עם השניות הסבוכה של הציונות הדתית בתחום הגבריות, כמו ביתר תחומי החיים. יש אמנם ניסיונות רבים למצוא איזונים למתח הקיים בין מקורותיה השונים של הציונות הדתית, בין ה'יעקב' וה'עשו' שבתוכה, באמצעות פרשנויות מחודשות של המקורות, אבל הניסיונות האלה מתנפצים לרוב כשהם מגיעים לתחום ההלכתי. שם, גם התפישות המתקדמות ברמה התאולוגית, מתקשות למצוא את ביטוין בשדה ההלכתי (לכל הפחות, לא בקצב שבו מתפתחת התודעה).

לפיכך, אולי יהיה נכון יותר לוותר על יומרת 'מקור הסמכות האחד', התורני (יומרה התובעת להטוטים תאולוגיים והלכתיים כדי להטמיע בתוכו את הערכים המודרניים), שממילא אינה משקפת באופן אותנטי את התודעה הדתית-המודרנית, ולהודות בגלוי במחויבות ובהזדהות בו-זמניות עם אתוסים שונים, ובכלל זאת להודות גם בהשלכות המעשיות של האימוץ המקביל הזה. הודאה כזאת יכולה לבוא לידי ביטוי בשתי דרכים: בניסיון לטפח קודקס הלכתי-מעשי מחודש, המודה במפורש שהוא יונק גם מערכים שמחוץ ל'הלכה הישנה', או לחילופין בהסתפקות בחינוך לערכים השונים הנובעים ממקורות הסמכות השונים. בנושא שלפנינו, פירוש הדבר הוא טיפוח אתוס וערכים של צניעות, היונקים מהעולם הדתי, לצד אתוס וערכים מפורשים של גבריות (ונשיות – לנשים), ואפילו מיניות, היונקים מהעולם המודרני – וזאת, מבלי לתבוע ציות לקוד הלכתי כלשהו ומתוך השארת הבחירה בנוגע למינון המעשי של הערכים השונים להכרעתם האישית של כל אחד ואחת; לכל הפחות, מבלי לנסות לאכוף את הציות הזה.

למי שתוהה האם שניות כזאת לגיטימית בכלל בתפישת-העולם היהודית, אשר דחתה בבירור, לכאורה, את עשו מפני יעקב, כדאי לזכור שהאופי התמים ויושב האוהלים –  לכל הפחות, אופיו של זה שנאבק ביריביו בתכסיסים ולא בהתייצבות חזיתית –  התאפשר ליעקב רק כל עוד ישב כבן-חסות: אם באוהלם של יצחק ורבקה, אם באוהליו של לבן. כשהוא חוזר לארץ, אחרי עשרים ושתיים שנות גלות, והוא יודע שעליו לעמוד כעת ברשות עצמו, מבחנו הראשון – עוד בטרם חצה את הירדן – הוא התייצבות חזיתית מול 'שרו של עשו'. ואכן, בעקבות הצלחתו במבחן הזה, משתנה שמו מיעקב (איש התכסיסים וה'מעקבים') לישראל, איש ההתמודדות החזיתית. כך גם ייקראו בניו לדורות, בשם 'ישראל'; ומאוחר יותר, הם יעמידו במוקד האתוס המשיחי שלהם את דמותו של דוד המלך – גיבור מלחמות ישראל שהוא גם נעים זמירות ישראל – המשלב בכינויו המדרשי 'עדינו העצני' את תכונותיהם של יעקב ועשו גם יחד.

 


[1] כל מונחי הגבריות והנשיות במאמר זה מתייחסים לדימויים הרווחים של המונחים האלה. הסליחה עם מי שהדימויים אינם מתאימים להם או מאלה מבקשים לערער על אותם הדימויים.