בית-המקדש כמקור החיות העולמי / הרב ראם הכהן
 

בית-המקדש כמקור החיות העולמי

הרב רא"ם הכהן

 הרב רא"ם הכהן הוא ראש ישיבת ההסדר עתניאל ורב היישוב

*************************************

בית-המקדש אינו יכול להיתפש כפרט שולי בהשקפה הדתית. גם היום, בית-המקדש הוא מרכז ומקור החיים של העם היהודי. גם מערכת הקרבנות חייבת להיתפש כפשוטה: היא תתקיים כמערכת של הקרבת בעלי-חיים – ובניגוד למה שטוענים רבים, זוהי גם שיטתם של הרמב"ם והרב קוק. הרב רא"ם מציב תפיסה חד-משמעית בנוגע לבית-המקדש

מהו בית-המקדש? למעשה, בית-המקדש הוא מקור החיים של העולם כולו. בנבואת הנביא ישעיהו, למשל, בית-המקדש הוא מקדש לכל העולם: "נכון יהיה הר בית ה' בראש כל ההרים ונהרו אליו כל הגויים".[1] אותו פסוק שכולם יודעים לצטט: "כי מציון תצא תורה" – מתייחס אל הגויים.

בית-המקדש השלישי יהיה שונה מהשניים שקדמו לו: הבתים הראשונים לא הגיעו להתקשרות לתורה ולקודש-הקודשים ולכן, לדעת הרמח"ל, נחרבו; הבית השלישי יחזיר את החיוּת של היקום כולו למקור הקודש. הוא לא ייבנה כמקום פולחן לכת קטנה מעם ישראל, ואפילו לא רק לכלל עם ישראל – הוא ייבנה רק כאשר יוכל להביא להעצמת חייו של היקום כולו. הנביא ישעיהו מדבר על בית-מקדש אשר כל הגויים יבואו אליו.

הרמח"ל, בספרו משכני עליון, סובר כי בית-המקדש קדם לבריאת העולם. נבאר את הדברים: ידוע כי ישנו מקדש הקיים בשמיים. ההסבר הפשוט של דבר זה הוא כי יש בית-מקדש הנמצא למטה, ולמולו יש בית-מקדש המצוי למעלה. אולם, בזוהר מובא כי ישנם שני משכנים בשמיים – אחד הוא המקדש הנמצא מול המקדש שלמטה, ועליו נאמר: "לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלים של מטה", ואחד נוסף. שם, בזוהר, מתוארת כל העבודה בשני המקדשים שלמעלה והשונה בין שניהם. הרמח"ל סובר שהמקדש האחר, הנוסף, הוא מקדש שקדם לבריאת העולם. בספרו, הוא מתאר את כל ההאצלה של בריאת העולם דרך המקדש: כלומר, כאשר ברא הקב"ה את העולם, התחילה הבריאה מהמשכן העליון. בדבריו מובא תיאור דרמטי של אבן-השתייה המצויה בשמיים, אשר ממנה יוצאים שבילים הסובבים את ארץ-ישראל, ומארץ-ישראל הם מתפשטים לכל העולם. כלומר, הרמח"ל מנתח את ההוויה, את ההתהוות וההנהגה של כל העולם ככאלו היונקות מבית-המקדש. אם המשכן העליון שבשמיים ייחרב לרגע אחד, אזי יחדל העולם להתקיים בשל היעדר מקור החיים. תפישתו באה ואומרת: המקדש מהווה את מקור החיות של כל הקוסמוס!

המקדש התחתון, היונק מהמשכן העליון, מהווה את העצמת החיים עלי-אדמות – קיום העולם בידי האדם.

מקום המזבח עצמו מגלה לנו עוד על תפקידו של בית-המקדש. במדרש רבה, דורשים חז"ל את מקום יצירתו של האדם:

" 'מן האדמה', רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן אמרו: 'ממקום כפרתו נברא, היך מה דאת אמר (שמות כ): 'מזבח אדמה תעשה לי', אמר הקב"ה: 'הרי אני בורא אותו ממקום כפרתו והלואי יעמוד' ".

בראשית רבה, פרשה יד, ח

המדרש מוסב על הפסוק: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז). האדמה שממנה נוצר האדם היא אותה האדמה שממנה בונים את המזבח. משמעות הדברים היא כי כפרתו של האדם מתרחשת במקום יצירתו.

בפרקי דרבי אליעזר מובא בשמו של רבי שמעון כי המזבח של בית-העולמים הוא מזבח העקדה והוא-הוא המזבח שעל-גביו הביאו קין, הבל ונוח את מנחותיהם:

"ר' שמעון אומר: 'באצבע הראה הקב"ה לאברהם אבינו המזבח ואמר לו: 'זה הוא המזבח', והוא היה המזבח שהקריבו קין והבל, והוא המזבח שהקריבו נח ובניו, שנאמר: 'ויבן שם אברהם מזבח'. אין כתיב 'כאן', אלא 'ויבן שם אברהם את המזבח', הוא המזבח שהקריבו בו הראשונים' ".

                                                                                                                פרקי דרבי אליעזר, פרק ל

חז"ל לומדים מהמילה 'שם' כי אברהם בנה מזבח שכבר הקריבו עליו לפני כן. לפי דברי המדרש, קיים מזבח מיוחד המלווה את העולם מראשיתו, מזבח אשר על-גביו הקריבו דורות רבים, מימי אדם הראשון ועד אברהם.

הרמב"ם הושפע מהמדרשים הללו וקבע בהלכות בית-הבחירה:

"המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר 'זה מזבח לעולה לישראל', ובמקדש נעקד יצחק אבינו שנאמר 'ולך לך אל ארץ המוריה' ונאמר בדברי הימים 'ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגרן ארנן היבוסי'.

ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא, אמרו חכמים: 'אדם ממקום כפרתו נברא' ".

                                                                                                רמב"ם, משנה תורה, הלכות בית הבחירה, ב, א-ב

 את הלכות בית-הבחירה פותח הרמב"ם בהגדרת המצווה לבנות את בית-המקדש ובאופן שבו יש לקיים אותה בפועל: "מצוות עשה לבנות בית לה'…" (א, הלכה א). חלק ממרכיבי בית-המקדש הם הכלים הנמצאים בתוכו, ואותם הוא מפרט החל מפרק ב ואילך, כאשר את פרק ב עצמו הוא מייחד למזבח העולה. את פרק ב עצמו הרמב"ם פותח בשתי הלכות שאינן נושאות אופי הלכתי, אלא אופי מדרשי מובהק, וזאת כדי להסביר את ייחודו של המקום. בכך הוא חורג מדרכו להביא את הצדדים המדרשיים בסופי הפרקים ולא בתחילתם. מן הבחירה הזאת ניתן לראות כי גם בהבנתו של הרמב"ם, מקומו של המזבח אינו פרט טכני בלבד – שהרי הוא מכוון כנגד מקום יצירתו של האדם.

מקום תיקונו של האדם נברא עוד לפני בריאתו של האדם עצמו. כלומר, עוד קודם לחטא נוצרה האפשרות לחזור בתשובה לפני ה'. הזיקה בין ההקרבה למקום יצירתו של האדם מבטאת את הקשר העמוק שיש בין הקרבן, האדם והמקום שבו מתרחשת ההקרבה. חזרתו בתשובה של האדם הרי היא כלידה מחודשת: האדם, הנוצר מהאדמה, חוזר אל המקום שבו נוצר, לאדמה – בהקריבו את קרבנו על גבי מזבח האדמה לפני ה'.

קרבנות

תפישה זו של הקרבנות צריכה להיות נקודת-המוצא שלנו לכל דיון בנוגע אליהם. אכן, בתוך המסגרת הזו של בית-המקדש ישנם גם הקרבנות, התופסים, ללא ספק, חלק מרכזי בה; עם זאת, לרבים ישנה רתיעה מהם. ואמנם, שאלת הקרבנות היא שאלה מורכבת ומסובכת, אשר קשה לדון בה בתוך מסגרת התפישה המקובלת שלנו. בתוך הקושי הזה טמונים צד של התקדמות וצד של נסיגה. התבוננות מבהירה לנושא הקרבנות ניתן לקבל מדברי הרב קוק, המדמה בספרו ערפלי טוהר את מתן הקרבנות לאהבת המשפחה: אדם עשוי לבוא ולמחות כנגד חברו המחבק את אשתו בטענה כי בחיבוקו הוא מעביר לה חיידקים וכי זוהי התנהגות ברברית. אולם, מובן שזהו מבט חיצוני ומנותק. לדברי הרב קוק, כשם שהגסות של אהבת המשפחה היא הדבר העדין ביותר – כך גם הקרבת הקרבנות. אי-אפשר לבחון את הקרבת הקרבנות בכלים המוכרים, ויש להגיע לתודעה מסוימת כדי לבחון אותה – תודעה אשר ניתן לכנותה תודעה קיומית.

לימוד עיוני יבהיר את המשמעות העמוקה מאוד של הקרבת הקרבנות: בכל תורת הקרבנות טמונה חכמה מדהימה, הנוגעת לאדם ולכול,  ויש לעסוק בה מתוך פילוסופיה ולמדנות.

כאשר ישרה הקב"ה את שכינתו, יבינו אנשים ממילא את משמעות הדבר. השאלה כיצד יוצרים מציאות של אהבת ה' עזה מחד גיסא, והימנעות מהגשמה ומעבודה זרה מאידך גיסא – זוהי השאלה המורכבת בנוגע לקרבנות.

כרגע, רבים אינם מבינים את העניין או שאינם רוצים להבינו. היה לי פעם ויכוח עם פרופ' אסא כשר: הוא טען כי הוא רמב"מיסט וכי לפי הרמב"ם לא יהיו קרבנות; אמרתי כנגדו כי לא ניתן לטעון כך משום שבפרק א של הלכות 'בית הבחירה' במשנה תורה כותב הרמב"ם: "מצוות עשה לעשות בית, להיות מקריבים בו קרבנות", וכמו כן, במצוות עשה כ ובהלכות מלכים הוא כותב את אותו דבר. לפיכך, כיצד הוא יכול להגיד דבר זה בנוגע לעמדת הרמב"ם? "תחלוק על הרמב"ם", אמרתי לו, "אבל עמדתך איננה עמדתו". אסא כשר השיב לי כי הוא התבסס על מורה נבוכים; תשובתי לכך הייתה כי הרמב"ם הינו אישיות אחת, וגם במורה נבוכים הדברים המופיעים אינם ברורים כעמדתו [של כשר]. אי-אפשר להכחיש כי לרמב"ם יש ספר עבודה במשנה תורה.

טעויות ישנן גם בנוגע לרב קוק. כל מי שמצטט את הרב קוק: "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים…" בטענה שהרב קוק סבור כי לא יהיו קורבנות מן החי– לא קרא היטב את דבריו. מה שהרב קוק כתב הוא חלק מ'חזון הצמחונות', ברם 'חזון הצמחונות' לקוח כולו מתוך מתוך ספר שלם שלו, הנקרא: לנבוכי הדור.[2] בחזון זה מדבר הרב קוק, על-פי תורת האר"י, על זמן של התעלות העולמות, שבו יהיו בעלי-החיים בני-אדם וידברו. כאשר, בחזון הצמחוני המדהים שלו, מדבר הרב קוק על: "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות", הוא אינו כותב זאת על ימות המשיח, אלא על התקופה שתבוא אחריהן.

אני סבור כי יכולה להיות מציאות עם תודעה, ותשוקה יותר גדולה לקרבת אלוקים. המוקד של בית-המקדש הינו בקרבת אלוקים. גם כאשר יהיו קרבנות, לא יהוו הם את מרכז המקדש – אלא התורה. זוהי טעות להציב את הדגש על שאלת הקרבנות בבית-המקדש העתידי.

יש לתת את הדעת על המונח 'קרבן'. בצורתו הזו, הוא לא הופיע עד למתן תורה. איש לא הקריב קרבן – לא אדם, לא נוח, לא אברהם אבינו; הם העלו עולות ומנחה, לא קרבנות. ומדוע? כי המונח 'קָרבן' נובע מהמילה קִרבה. הפעם הראשונה שבה מופיע שורש זה היא בפסוק: "ואתה הקרב אליך" – רק לאחר שירדה שכינה לתחתונים, יש לאדם יכולת להתקרב. הבנה זו משמעה מהפכה גדולה בהבנת עניין הקרבנות כולו.

השאלה שיש לשאול היא האם אנחנו מרגישים את הרצון להתקרב אל ה' או שבשל ריחוקנו הרוחני איננו מרגישים אותו ואיננו מבינים את עולם הקרבנות. סיפור שארע לי ימחיש זאת: פעם בא אליי זוג כדי להתייעץ אם לעזוב את הישיבה לטובת מקום העבודה של האישה או להישאר בה. תפסתי את ראשי ותהיתי מה אגיד להם; האם יש לי פתרון לכל דבר? בדיוק הייתי צריך להעביר דבר-תורה לעיתון, ולכן טלפנתי לעורך ואמרתי לו שיכתוב כך וכך. אמרתי לו את הדברים הללו, סיימתי את השיחה, ובהשראתה השבתי להם: "איני יודע מה הפתרון. אתם מדברים בשפה של קרבן מלשון תשלום; אם תחליטו כך – הבעל ישלם קרבן; בואו נשנה את השפה להתקרבות. בלי קשר להחלטתכם, ראו את תוצאותיה כהתקרבות של צד אחד לצד השני. זאת תהיה השפה שלכם". למחרת בבוקר בא אליי הבעל ואמר: "החלטנו להישאר בישיבה וכולנו מפויסים ואיננו משלמים שום קרבן".

הגעה למקדש

איך נגיע למקדש? כל התנועה הרוחנית העולמית הקיימת היום מובילה אל התשוקה לכך. איך ייראו פני הדברים ממש? אינני נביא, אולם ברור כי נבואות הנביאים הן נבואות של מקדש. עם ישראל שבמרכז הוא בעל ייעוד גם בגאולת העולם ולא רק בגאולת עם ישראל – זהו בדיוק עניינו של המקדש.

לצורך כינון המקדש נדרש לתקן את החברה.

האם הדבר רחוק? לא ניתן לחזות תהליכים חברתיים, לא בעם ישראל ולא בעולם. תהליכים מונהגים על-ידי גורמים בלתי רציונליים. אני חושב שאנחנו רחוקים מזה כרגע, אך שואפים לשם.

אולם, כאשר המקדש מזויף, או אז זועקים כנגד זאת ירמיהו וכל הנביאים: "שנאתי מאסתי חגיכם, ולא אריח בעצרותיכם". כל התחומים – החברתי, הפולחני – מתאחדים לאחד. ראיה לכך היא אחריותו של הכהן הגדול כאשר מישהו רצח בשגגה; ראיה נוספת לכך היא דין עגלה ערופה, שבו עוזב בית-הדין את לשכת הגזית ואומר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה". הדבר מעיד על אחריותם של המנהיגים בצמתים אלו. המקדש, אם כן, כולל את הכול.


[1]

[2] ספר זה, שכתב הרב קוק, לא יצא לאור מעולם, אך הופץ כקובץ מחשב במהלך השנים האחרונות.