not memberg

 

 

 

 

בית מדרש לדתיים ודתיים

יוסי סופר

יוסי סופר הוא בוגר בית הספר למנהיגות חינוכית;
מחנך ומנחה מורים,מנהל פרויקטים ומנהל בית המדרש "רשות רבים" במרכז יעקב הרצוג בעין צורים.
שימש ראש ישיבת בני עקיבא בנתניה.

הציבור הדתי-לאומי הולך ונפרם לתת-קבוצות שאט-אט מתמסדות, מתרחקות זו מזו ומגביהות את החומות ביניהן. בבית המדרש "רשות הרבים" של מרכז יעקב הרצוג מבקשים לכונן שיח חדש המשתף את כל גוני הציונות הדתית; שיח ששומר על עומקו ואינו מתבסס על פלורליזם

 

ועתה היינו לשני מחנות

סוציולוגים ואנתרופולוגים עוד יחקרו כיצד קרה שהציבור הציוני-דתי חווה מפץ גדול בעשורים האחרונים. ציבור משמעותי ואיכותי הולך ונפרם לקבוצות ותת-קבוצות, ולכל קבוצה מאפיינים משלה – אמונות ודעות, קודים ונורמות התנהגות ולבוש, מערכות חינוך, תנועת נוער, מנהיגות, עיתון וערוצי תקשורת, ולפעמים אף מקומות מגורים שונים. לכל קבוצה, כמעט, ישנו "בית הכנסת שבו רגלי לא תדרוך", ישנו הרב שנוא נפשם, הפוליטיקאי הדתי שהורס לדעתם את הכול, ישנה הקבוצה ההיא, ש"בלעדיה היה המשיח כבר בא". מחנכי הקבוצה טורחים לא מעט כדי למנוע מתלמידיהם ומתלמידותיהם – בעיקר בגילים צעירים – לקרוא את ספרי הרב ההוא, שלא יתקלקלו חלילה. מבלי משים הולכות ונוצרות שפות שונות, וזר בן הקבוצה השנייה ניכר מיד בעילגות שפתו. אלו יגידו "מקורות", ואלו יגידו "טקסטים", אלו יגידו "גמרא" ואלו יגידו "תלמוד", אלו יגידו "אלוהים" ואלו יגידו "אלוקים", זה יגיד "פינוי גוש קטיף" והאחר יגיד "גירוש". אם ספר ייפול לאחד מבני קבוצה זו, הוא מיד ירים אותו בחיבה, ינשקו, ינקה ממנו את האבק ויחזיר אותו למקומו המכובד. אם אותו ספר ייפול לחבר הקבוצה האחרת, הוא יורם בנחת, ככל ספרי החול, ויונח במקום כלשהו.

בדרך כלל קל לאבחן לאן אתה שייך. אתה קורא "בשבע"? – חרד"ל. אתה קורא "דעות"? – מימד. אתה קורא "נקודה"? – מתנחל. תן לי רק רמז אחד מחייך, ומייד אגיד עליך הכול. אוכל כבר להגיד מהן עמדותיך לגבי רוב השאלות העומדות על הפרק, וכבר אתקיף אותך בקושיות שהקשה הרבי שלי/ המרצה שלי/ המדריך שלי על שיטתך.

נדמה גם שאנחנו בוחרים את עמדותינו בעסקות חבילה. אם אתה מתנחל, בוודאי שאתה מתנגד לכוחו של בית המשפט העליון, תהיה בעד התנחלות בכל מקום, ותגנה שוטרים המכים את נוער הגבעות. אם אתה איש שמאל דתי, הרי שתתמוך בבית המשפט העליון, תהיה בעד פינוי מאחזים לא חוקיים, ותגנה שוטרים המכים ערבים.

בכלל – אנחנו צודקים, ויהיה "אנחנו" אשר יהיה. האמת היא אצלנו. כך כתוב בפרשת השבוע כפי שדרשו אצלנו בבית הכנסת. כך הוא הקו המוביל בכל המקורות/ הטקסטים מימי משה רבנו ואילך. האחרים הם ממש סכנה למדינה, לתורה, ליהדות; הם – זה לא יהדות. אני מעדיף שהבן שלי יהיה חילוני/ חרדי ולא יהיה כמותם. כל זה מלווה בחירוק שיניים ובקצף גדול. הם יותר מסוכנים. בלעדיהם היינו כבר משיגים שלום/ מביאים את המשיח/ מחזירים עטרה ליושנה/ מאחדים את העם. אנחנו הציונות הדתית האמיתית; הם – רק חיקוי עלוב. כל ההיסטוריה היהודית מתגייסת כדי להוכיח את צדקת דרכנו. ראו נא איך "הוויתורים הביאו תמיד אסון"/ "הקנאות הגלתה את האומה".

לכל קבוצה יש שמות גנאי: דתיים-לייט/ סגורים/ נאו-רפורמים/ פוסט ציונים/ חפיפניקים/ חשוכים /דוסים. שבח בקבוצה אחת הוא הגנאי של הקבוצה האחרת. אישה שתהיה דוגמה ומופת דתי בכיסוי ראשה ביישוב אחד, תיחשב לחניוקית חרד"לית ביישוב אחר, ולהפך. צעירים הנמצאים בעסקי השידוכים מקפידים מאוד להיפגש רק עם בן זוג מאותה תת-תת-קבוצה. בחורה זו נפסלת משום שהיא לומדת גמרא, וזו נפסלת משום שאינה מוכנה לעלות לתורה. הבחור ההוא מוסר מן הרשימה מפני שלמד בישיבה ההיא, והאחר נבחר דווקא משום כך.

כך היינו לשני מחנות. כמו היבשות, הם מתרחקים זה מזה, מתמסדים, מגביהים את החומות ומשכללים את האמצעים של קהילתם, כדי שכל חבר בה לא יזדקק לעולם להיפגש עם ההם. כך יהיה מוגן – בגן הילדים, בבית הספר, בישיבה התיכונית ובאולפנה, בישיבת ההסדר ובמדרשה, באוניברסיטה ובמכללה, ביישוב. כך יתחתן עם מישהי "משלנו", וחוזר חלילה.

ועל הפוליטיקה הדתית נמאס כבר לקרוא, ובזבוז כבר לכתוב. רסיסים ורסיסי רסיסים של מפלגות שכל אחת צודקת לגמרי, וכל אחת אשמה בכל חוליי המדינה כולה. על דבר אחד כולם מסכימים – המפלגות הדתיות הן סמל לעליבות נוראה המלווה בחשיבות עצמית מפליגה.

את החילונים, לעומת זאת, צריך לקרב. עם החילוני נשמח להיות בצבא, עם החילוני נלמד בבתי מדרש משותפים; כל אחד מאיתנו יתגאה במעט החברים החילונים שלו, בשיעור שהוא נותן לקבוצה חילונית, כי "יש שם צמא עצום לשמוע בדיוק את הדרך שלנו". לחילוני שיגיע לבית הכנסת בשבת נסלח על הנסיעה אליו במכונית, אבל על החזן ההוא שאמר או לא אמר תפילה לשלום המדינה – נצעק בקולי קולות.

מדוע זה כך? החילוני אינו מאיים. הוא הרי "תינוק שנשבה", וברור לכול שהאמת אינה אצלו. אם אני מאמין בנותן התורה ובחיוב של כל אדם מישראל לקיים את המצוות, הרי שהחילוני הוא מחוץ למשחק. המשחק הוא בינינו, בין חרד"ל למפד"ל, וכמו בכדורגל – הקבוצה השנייה היא האויב, אותה צריך לנצח. לכן נהיה סלחנים אל החילוני, נאיר לו פנים, נקרב אותו, נשתתף עמו בדברים שונים. ההם – הם ממש איום. כך נעשה הקשר עם החילוני מפלט לשני הצדדים במאבקם הפנימי.

האם יש עתיד לציונות הדתית? האם דרך זו של פילוג וחידוד היא בת חזור? רבים אומרים כי רק שיתוף השם מאחד בינינו, אך למעשה רב המפריד על המרובה. אחרים מזלזלים בסממנים המבדילים, ומטשטשים ככל יכולתם את הפערים. האם יש דרך שלישית?

 

"רשות רבים"

עם שאלה כבדה זו בחר מרכז יעקב הרצוג להתמודד. בחרנו לכנס תחת קורת בית מדרש אחד אנשים מגוונים מקרב הדתיים-הלאומיים, רבים ככל האפשר, לשבת ללמוד יחד, לדון בשאלות העומדות על סדר היום הציוני-דתי והישראלי, להבין זה את שיטתו של זה, לחדד בעזרת הזולת את העמדה העצמית שלי ולשאול את עצמי ואת הזולת שאלות נוקבות. אנו מאמינים שמתוך השיח יצמחו אנשים אחרים – אנשים המבינים ש"בצד השני" יש אנשים חושבים המבססים את דרכם בעיני עצמם לא פחות טוב משאני מבסס את דרכי לפי דעתי. יש דרכים שונות משלי שמעוגנות במקורות/ בטקסטים מרכזיים.

היינו רוצים שיתברר כי בצד השני יש מורכבות, יש יסוד של הפתעה. הנה – הוא מצביע ל"מימד" אבל מתנגד לעריצות בית המשפט העליון, וההוא – מתנחל שמתנגד בכל תוקף לסירוב פקודה במקרה של פינוי יישובים. אנו מאמינים שרוב הציבור הציוני-דתי, גם אם הוא בוחר להזדהות עם צד זה או אחר לצרכים אלו או אחרים, הוא רב-ממדי, בוחר את בחירותיו בשום שכל, מקיים מגע עם אופציות שונות, ולומד מכל אחת מהן.

עמדתו של הזולת תגרום לי להבין טוב יותר את עצמי. אולי אשנה את דעתי ואולי אתחזק בה, אולי אכיל את הזולת בתוך עולמי ואולי אבחר להרחיקו מעליי, אבל תמיד אהיה שונה מן הדרך שבה נכנסתי אל השיח הזה. לכל הפחות אפסיק לשפוט באמצעות "הטייס האוטומטי".

ואולי מתוך השיח בין עמיתי בית המדרש יצמח מצע לשיח דתי-לאומי חדש, שיתפשט יותר ויותר ויקרב בין הרחוקים. אולי תימצא הדרך שבה דתיים-לאומיים יוכלו לשבת אלה עם אלה, להחליף דעות, לשתף פעולה, להגיע להסכמות, לבנות יחד חברה אחת. אולי נשמש דגם לחברה הישראלית כולה, המתפלגת גם היא סביב צירים שונים, ונלמד את הדרך להיות מאוחדים למרות חילוקי הדעות, "להיות לעם אחד".

הקול הקורא למחזור הראשון של בית המדרש "רשות רבים" הביא בעקבותיו יותר ממאה מועמדים, כולם מעולים שבמעולים שכל קבוצה בישראל הייתה גאה בהם. רבים מהם תופסים עמדות מנהיגות ברמות שונות, בעלי השכלה תורנית ואקדמית גבוהה ובעלי עמדות השפעה בתחומים שונים. מתוכם נבחרו 13 עמיתים, שמהווים קבוצה הטרוגנית, ובה גוונים שונים של הציונות הדתית – נשים וגברים, חרד"לים ואורתודוקסים-מודרניים, בעלי קוד לבוש שונה, מן המרכז ומן הפריפריה, מעדות שונות, משני הצדדים של המפה הפוליטית; אנשים שהאידאולגיה היא נר לרגליהם ואנשים המחפשים את האנושי ואת הסיפור, אנשים העוסקים ביצירה – בשירה ובטלוויזיה – ואנשים העוסקים בחינוך, אלו שגרים ביישובים הומוגניים ואלו שגרים בערים הגדולות, ותיקים ועולים, מחנכים של נוער שוליים ומחנכים של זרמים דתיים שונים, ועוד ועוד. למרות המספר הקטן הצלחנו לאגד בקבוצה שונויות רבות כל כך.

במהלך השנה מתקיימים 14 מפגשים של העמיתים, כל אחד נמשך יום שלם. רוב המפגשים מוקדשים לעיון – חלקו לימוד של העמיתים זה עם זה, וחלקו הרצאות של אישים בולטים מן השורה הראשונה. הולך ומתברר כי הלימוד המשותף של העמיתים זה מזה והעולמות השונים שכל אחד מהם מביא עמו, מרתקים את הקבוצה ומושכים את הלב. שלושה ימים בשנה מוקדשים לסיורים סביב נושאים המעסיקים את הציונות הדתית. כל מפגש מסתיים בטעם של עוד ובתחושה שדברים רבים לא נאמרו. יש ניסיון להביא בפני העמיתים מגוון גדול ככל האפשר של מקורות/ טקסטים ללימוד, ומרצים המייצגים זרמים שונים. המעניין הוא שלא פעם עמית זה או אחר מזדהה עם מה שנראה כמשויך סטיגמטית ל"צד השני". לא פעם עמית לומד ממרצה שמציג תפיסת עולם שונה לגמרי משלו, לוקח ממנו משהו ומביא אותו אל עולמו הפנימי.

להפתעתנו הגדולה, לא היה איש מן הציונות הדתית שסירב להופיע ולדבר בפני הקבוצה. במהלך החודשים האחרונים הרצו בפני העמיתים הרב בני לאו, הרב יהושע שפירא, הרב אלישע וישליצקי, יוסק'ה אחיטוב, יהודה מימרן, מלכה פיוטרקובסקי, הרבנית ענבל מלמד, מיכי יוספי ואחרים. האם הדבר מעיד על החשיבות העצומה שמנהיגי הציבור הזה, לפלגיו, מייחסים להידברות הפנימית? יש בכך לא מעט תקווה. כל אחד מהדוברים התבקש להיות נאמן לדרכו שלו ולייצג אותה במלוא עוצמתה וחריפותה. כל אחד מהם נדרש לענות על שאלות שאתגרו את תפיסת עולמו ובחנו את נקודות התורפה שלה בלא משוא פנים. ובעיקר – כל אחד מן המרצים הביא את עצמו, את הביוגרפיה הרוחנית שלו, את הדרך שלו אל מה שהוא היום, את המורכבות הפנימית שבו. ותמיד הופתענו. תמיד היה משהו מפתיע, במרצה שלא האמנו שיהיה בו; היא או הוא תמיד היו שונים מן הדימוי הציבורי שלהם.

את בית המדרש מנחים יחד אלישע פלג – מחנך במכינה הקדם-צבאית בעצמונה, מג"ד במילואים, ממגורשי גוש קטיף, תושב שומריה, ודרורית וייס – מרצה ומורה, חברת קיבוץ סעד. הם מייצגים בשונותם את הפערים בציבור הציוני-דתי. יכולתם לעבוד במשותף למרות כל הקשיים והמכשולים שיש לגשר עליהם, מהווה מודל של דיאלוג לעמיתים.

אנו מאמינים כי השפעת בית המדרש תתרחב אם כל עמית יפנים באישיותו ובהתנהגותו את מה שקיבל מן השיח המשותף, ולכשיהיה במוקדי השפעה על החברה, יבוא הדבר לידי ביטוי.

 

שאלת השיח הפתוח

מתוך הניסיון הייחודי הזה עולה גם שאלה ייחודית, החדשה לציונות הדתית: מהו הבסיס לשיח בין אנשים דתיים שונים? מהו המצע שעליו כולם צריכים להסכים כדי שיוכל להתנהל שיח כזה? כיצד צריך להתנהל שיח כזה מבלי שיהיה מוטה לצד זה או אחר, מבלי שיהפוך לתוכנית "גיור" לטובת זרם זה או אחר?

השיח בין דתיים לחילונים במדינה, במקומות שבו הוא מתנהל, מניח את הפלורליזם כמצע לדיון. כל צד נדרש לקבל את הלגיטימיות של הצד האחר אף שהוא אינו מסכים עמו. הלימוד הוא של טקסטים/ מקורות משני הצדדים, ויש הנחה מראש שערכו של כל אחד מהם שווה. הישיבה היא במעגל. כך לכל קול בקבוצה יש משקל שווה. אך שיח הציונות הדתית אינו יכול להתקיים במגרש הפלורליזם, משום שמגרש זה הוא ה"מגרש הביתי" של חלק מציבור זה. רבים בציונות הדתית חולקים בלהט על הטענה שיש כמה אמיתות, שיכולות להיות פרשנויות לגיטימיות שונות של התורה ושל ההלכה; רבים אינם מייחסים ערך שווה למקורות/ טקסטים יהודים שונים, ולא פחות – מייחסים אפריורית חשיבות גדולה לדובר זה על פני דובר אחר. שיח ציוני-דתי על בסיס פלורליזם אינו אלא העמדת פנים.

מתוך שאלה זו עולה שאלה חשובה לא פחות: האם הפלורליסט מוכן לקבל את עמדת המוניסט כלגיטימית? האם מי שמאמין שיש אמיתות רבות יהיה מוכן לקבל כאחת מן האמיתות את הדעה שיש רק אמת אחת? האם מי שמאמין שמותר האדם הוא בחירתו, יהיה מוכן לקבל את מי שמתוך אידאל בוחר לקבל עליו עול רב זה או אחר? האם המאמין בחופש הביטוי יהיה מוכן לתת במה למי שמאמין בהגבלה מושכלת של הביטוי?

אני סבור שיש להגדיר את הפלורליזם בחברה הדתית אחרת מן ההגדרה המקובלת. פלורליזם דתי אינו יכול לקבל את הטענה שכל הדעות שוות, ושיש ערך שווה "בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו". אולם גם אדם דתי יוכל להכיר בכך שלזולת, עם כל שונותו, עם בחירותיו שאולי שגויות לטעמי, יש דבר מה לתת לעם היהודי ולעולם, שאני ושכמותי אינם יכולים לתת. אני, דווקא מפני שאני מחזיק בעמדות שאני חושב לנכונות, דווקא צדקת דרכי היא זו שמגבילה אותי בתחומים מסוימים.

איש שמאל דתי יכול להתבונן בבוז בחברו המתנחל, ולראות בו את מקור כל הרע והמלחמה, כדרכו של השמאל הקיצוני הכללי. אולם התבוננות רבת פנים יכולה לגלות שהמתנחל מחזק במדינה את הערך החשוב של אהבת הארץ, שבלעדיו לא נוכל להתקיים כמדינה. ואף שאיש השמאל הדתי מחזיק בדעה שיש לוותר על חלקי ארץ חשובים כדי לקדם את השלום, אין זה גורע מחשיבות אהבת הארץ. רב המחנך את תלמידיו לעסוק רק בתורה בטהרתה ולהימנע ככל האפשר משילוב של אקדמיה בישיבה, אילו רק יעמיק בדבר, יוכל למצוא תועלת לחברה הישראלית בעובדה שיש חוקרים שומרי תורה ומצוות. אף שלתלמידיו הוא יורה שלא לשלב אקדמיה בתורה, אין זה גורע מן התועלת שיש בקיומם של חוקרים שבחרו בדרך האקדמית.

הבסיס לדיון בין אנשים דתיים שונים צריך לכלול את ההבנה שאני זקוק לך, שעם ישראל זקוק לך, שהעולם זקוק לך, שאתה נותן משהו לעולם שאני לא אוכל לתת. ואף שאני חולק עליך וחושב שאתה טועה, אני רואה את האור הבוקע ממך; אור, שאני, בהיותי צודק בדרכי, אינני מכיל. אין הכוונה שהערך שאני מייחס לדבריך שווה לערך שאני מייחס לתורתי שלי. אין זה אומר שאני מתחייב לשנות את דרכי כדי שתכיל את דרכך, ואולי אינני יכול כלל לעשות זאת.

יהיו שיאמרו שהדברים מבוססים על דברי חכמים קודמים לי, כמו הרב קוק וכדומה. יהיו שיתריסו ויטענו שעמדה זו אינה ראויה להיקרא בשם "פלורליזם", ולכל היותר תקבל מעמד של "סובלנות" או אולי "הרמוניזם". יתכן שהצדק עם אלה ועם אלה. אולם הצעה זו מאפשרת שיח בין אנשים דתיים שונים שחולקים ביניהם גם על הנחות היסוד הקודמות לדיון עצמו.