"בסוגיה של אישה שלמה" – התבוננות בשיר "המקדש חצי אישה" את אלחנן ניר / רוחמה וייס
 

 

 

 

 

 

"בסוגיה של אישה שלמה" – התבוננות בשיר "המקדש חצי אישה" את אלחנן ניר

רוחמה וייס

ד"ר רוחמה וייס היא מרצה לתלמוד בהיברו יוניון קולג' בירושלים

 

עולם הישיבות הגברי, רווי הקודים הסתומים לכל אשר מגיע אליו מן החוץ, הוא לכאורה נושא שירו של אלחנן ניר. ואולם, מתוך התבוננות מרתקת בשיר, רוחמה וייס מתבוננת בכאב והזדהות באימהות המתגלה בשיר. עולם המושגים התלמודי, אשר מחפיץ את האשה ומתייחס אליה כאובייקט פסיבי בלבד, הופך להיות הזמנה למפגש אינטימי ומרוחק עם העולם המהפנט של העיון הישיבתי בתורה

 

המקדֵש חצי אישה

 

"אמר רבא: התקדְשי לי לחציי מקודשת

חצייךְ מקודשת לי אינה מקודשת…

אשה אמר רחמנא ולא חצי אשה" (קידושין ז, א)

 

 

בימי שישי ההם טרם תפילה

בְּאוטובוס ראשון לשמוע את רֵבּ אושר

בסוגיה בקִידושין

של המקדֵש חצי אשה

ואחָר מנשֵק, נאֵחָה בָּפָּרוֹכת,

ושואל אותי בעדינות שלו, ובגוף רבים:

מה שלומְכם

 

ובלילה והבית חם ואמא עדיין

והיינו מטיילים בלָבן וחוזר על מה שאמר

בשם השווער שלו, רֵבּ נוֹחֵם פַּרְצוֹבִיץ',

ושאשה היא קרקעוֹלם

קרקעולם

 

ילד קרוע באותיות נעלם

 

עכשיו, ורֵבּ אושר עדיין בחצי אידיש

ואני כבר בסוגיה של אשה שלמה

ובליל שבת

שואל אותי

בְּגוף

 

אלחנן ניר, תחינה על האינטימיות, סדרת ריתמוס, הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2008, עמ' 47

 

משוררים הלכה

בשנים האחרונות התחלתי לאסוף לעצמי שירים של משוררים ישראלים המתייחסים באופן שירי לסוגיות הלכתיות. אין הרבה שירים כאלה, ואני אוספת אותם בעניין גדול, ופה ושם גם מרצה ומספרת על ה"אוסף" הנדיר שלי. בתחילת הדרך הופתעתי לגלות שאת רוב השירים המשתייכים לקבוצה הזו כתבו משוררים שבאו מהעולם החילוני דווקא, ולא משוררים דתיים. במחשבה שנייה, זה היה ברור.

כאשר אדם חילוני, עם רגישות לשונית ודמיון מפותח, מגיע לראשונה בחייו אל הארץ הלא נודעת של ההלכה, הוא מרגיש כמי שנכנס אל לונה-פארק ענק של מילים, מושגים ודימויים, ואלה מעוררים יצירתיות. הוא מכיר משהו מהמילים, מזהה שורשים, נפעם מהמושגים, וההקשרים החדשים והמשימתיות של המשפטים גורמים ללסת לצנוח, ולדמיון לעבוד. הפנקס פתוח והיד רושמת. זו החוויה שהייתה לי כשקראתי חלק מהשירים; זו החוויה החוזרת כשאני מלמדת תלמוד וכתיבה יצירתית במסגרות שונות.

אל שיריו של אלחנן ניר הגעתי במסגרת שיטוטיי בארץ הלא נודעת של שירי ההלכה. נברתי בספר שיריו הראשון, הקסום, "תחינה על האינטימיות", קראתי את השיר "המקדש חצי אישה", וצעקתי בלבי "מצאתי, מצאתי". זהו שיר-פלא שהוא גם שיר הלכה של גבר שההלכה לא מפתיעה אותו כלל, והוא מצליח לפגוש את המילים באופן שיש בו היכרות עמוקה ואינטימית יחד עם תחושת זרות, כמו במפגש ראשון.

 

מבוא, או שירים שגורמים לאמהות לבכות

מבחינתי, הצלילה אל "המקדש חצי אישה" עוברת בשער הדמעות, ושער הדמעות של הספר הוא השער האחרון: "האינטימיות", שירי פרידה מוקדמת מאמא. מעולם לא פגשתי את אלחנן ומעולם לא שוחחנו. מהשירים אני לומדת שהוא נפרד מאמו בגיל צעיר מאוד, צעיר מדי – עשרים ושתיים. אמו הייתה אז בשלהי שנות הארבעים לחייה. אני בת ארבעים וחמש. אני קוראת את השירים, חושבת עליי ועל הילדים שלי והבטן מתהפכת.

האינטימיות של אם ובן בשירים האחרונים של הספר מכמירת לב: "אמרת לי היום שהילדים זה את, / כשאני אוהבת מישהו אחר ודרכו אני אוהבת / את עצמי זה הכל, זה כל התפילה" (עמ' 83); "וידי אחזה בידך / פי על פיך /צעקתי על צעקתך – מנסה לחסום חרכי יציאה" (עמ' 88); "הייתי מרטיב השפתיים שלך / מרטיב נשיקות שהיית מנשקת לי" (עמ' 85). אני קוראת ונזכרת בתנועה האופיינית של הילדים שלי כשאני מנשקת אותם בלילה: "מנגבים נשיקות". והנה הילד-גבר הזה, על ערש מיטתה של אמו, מרטיב את נשיקות המוות היבשות שלה. שוב ושוב הופכת המחלה הקשה בשיריו את הבן לאב: "וראיתי ריחות שלך / מתגלגלים/ בוערים בכל המקומות שהיית" (עמ' 87).

כמעט מאז שנולד בני יש לנו מין טקס שאין לו זמן קבוע. מדי פעם, כשהוא עובר ממש קרוב אליי (וזה הרי הולך ופוחת עם השנים), אני מחזיקה אותו בשתי ידיים, מסניפה עמוק את ריח השיער ולוחשת: "ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו ה'". עם השנים שמעתי מחברים נוספים שזה הפסוק שרוקד גם להם בין השפתיים כשהילד עובר לידם. טקסים שכאלה בין הורים לילדים. כן, אנחנו כמובן זוכרים שאת הפסוק אמר יצחק העיוור שהריח את יעקב וחשב שהוא מריח את עשיו. את הפסוק אמר אבא זקן שהלך לאיבוד והתבלבל בריחות של הילדים שלו. ההקשר מבהיל, ובכל זאת נראה שאי אפשר להימנע מלצטט אותו ברגעים של אינטימיות הורית. "ראה ריח" – זה מזכיר את מעמד הר סיני שבו ישראל "שומעים את הקולות" – מערבולת של חושים שמקורה באינטימיות, ואולי גם בבהלה שהיא מעוררת בחשש לפריצת גבולות. אבל אלחנן הצעיר מלווה את אמו אל מותה והופך לאב דואג, אוהב ומבוהל: "ראיתי את הריחות שלך", וכך עד לרגע האחרון: "החזקתי לך בלחש יד / שכבר לא היית בה/ ולרגע ידעתי" (שם)

אני קוראת ובוכה אל תוך הספר. אני מגלה שלא עם אלחנן אני מזדהה, אלא עם האם הנשקפת מעיניו האוהבות. אני קוראת ומשווה ילדיי לנגד עיניי, אני חושבת על האם שראתה את בנה הולך ונעצב למולה. אני קוראת בסלון, הקולות של שני ילדיי מתרוצצים בבית; רגע של אינטימיות. אלחנן הוא משורר ייחודי. הוא ידע אינטימיות צעירה עם אם והוא טוען אותה במילים מדויקות ובעוצמות מהפכות קרביים.

 

עכשיו כבר ברורה לי התחינה אל האינטימיות

"על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו". בספרו "והייתם כאלהים" מתייחס אריך פרום לפסוק זה כמתאר תהליך ממושך; כדי להשיג אינטימיות מבוגרת יש לוותר על האינטימיות הצעירה, האינטימיות עם האם. בתווך יש רגע ארוך ובודד של לבד, רגע של "יעזוב". זו כמובן לא עבודה ליניארית אלא ספירלית. כל החיים אנחנו במסע בין הקשר הראשון לקשר מבוגר ובשל. כל החיים אנחנו לומדים את זה. השירים האחרונים בספר הם מבחינתי המפתח. האינטימיות הראשונה הייתה שובת לב, ואיך לוקחים לב שנשבה בקשר סוער וקצר מדי, אל עבר אינטימיות חדשה? אלחנן ניר הוא אדם דתי במובן העמוק של המילה (שהוא בעיניי המובן היחיד שלה), והוא מתפלל, הוא מפיל תחינתו, הוא כותב תחינות על האינטימיות. הספר הוא תחינה אל השיבה לגן עדן האבוד.

 

איך אפשר לקדש חצי אישה, איך?

ברגע זה התלמוד של ניר הופך להיות התלמוד של הנפש. הדיון התלמודי המשעשע / המוזר / המנוכר / השכלתני (בחרו בהגדרה שתהיה לכם נוחה) על האפשרות לומר לאישה "התקדשי לחציי", הופך בשיר הקסום שלו לצעקה של כאב שאין לו פתרון. איך יקדש שוב אישה לכל כולו? איך ישוב להיות לאחד עם אישה? "ובלילה והבית חם ואמא עדַיין / והיינו מטילים בלבן… / … ואני כבר בסוגיה של אישה שלמה / ובלילות שבת / שואל אותי / בגוף." הנה, אנחנו חוזים ברגע שבו ההלכה הופכת לשיר, ואם תרצו, אנו חוזים ברגע שבו משורר מחונן מצליח להסיר מעל אהובתו, ההלכה, את הצעיף שהתכסתה בו, ולראות אותה בראשוניותה, לראות לה בגוף; לראות את הקמטים, את הכאב החשוף, את החושניות, לראות את מה שצועף בצעיפים רבים עד שהפך ל"הלכה".

 

השילוש הקדוש (והמסובך) של בחורי הישיבה

בניגוד לנזירים, המקדישים את חייהם למטרה אחת בלבד (אלוהים / התאחדות עם העולם / דבקות ברוח / רכישת ידע), הלמדן היהודי נדרש לחיות בשתי מערכות חיים מקבילות, שסיבכו לו ולסביבתו את החיים; בית המדרש ובית המשפחה. כיוון שהלימודים בבית המדרש מתקיימים בחברותא גברית, והבית שהוא נדרש להקים מתקיים בזוגיות עם אישה, יוצרים חיי הלמדנות היהודית משולש מתוח: הלמדן, החברותא והאישה.

התלמוד מרבה לעסוק בקושי לקיים את השילוש הזה: דוגמה בולטת למתח זה היא המסורת על רבי יוחנן וריש לקיש. על פי המסופר בתלמוד, ריש לקיש ה"בריון" רואה יום אחד את רבי יוחנן היפה טובל בירדן, וקופץ בעקבותיו לנהר. רבי יוחנן מנסה לפתות את ריש לקיש לבוא לחסות בצל השכינה (ובילו כמורה), וכדי להפוך את ההצעה המפתיעה למושכת הוא מבטיח לו להעניק לו את אחותו היפה ממנו, לאישה. ריש לקיש בא לבית המדרש, האחות ניתנת לו, והחברותא בין שני הגברים הולכת ומתהדקת. פעם אחת, ברגע סוער של מחלוקת קשה, נחשפים מתחים עמוקים בין שני הגברים, הם מנתקים את היחסים, והכאב ביניהם מוביל אט-אט אל מותם. ומי נשארת באמצע? – האישה כמובן – רעיה ואחות ששילמה מחיר על צלע אחת שהתהדקה יתר על המידה. גם המסורת על רבי אליעזר בן הורקנוס שהיה נשוי לאמא-שלום, אחותו של הנשיא, רבן גמליאל, דומה בתוצאותיה. ויש להזכיר גם את הסיפור על רב אדא בר אהבה, שקילל למוות את בניה של חובא, אשתו של רב הונא, החברותא שלו. ויש עוד ועוד.

ניר למד בישיבת "מרכז הרב", וכיום הוא ר"מ בישיבת "שיח יצחק" ומלמד ב"מרכז שטיינזלץ". המשיכה החזקה והחושנית אל הלמדנות ואל החבורה הגברית הלומדת, משוקעת בשיריו. זו משיכה עד מוות ממש. המשיכה שלו אל התורה מזכירה את התשוקה הממיתה של אברהם בעקדת יצחק (ואני שואלת את עצמי מיהו העוקד ומי הנעקד בעקדה הלמדנית הזו). כך כתב בשיר הנושא את השם הלא-סתמי "על אחד ההרים", המופיע בספר שיריו השני שראה אור לאחרונה:

"… על אחד ההרים בבית השם / אנחנו מסתחררים / בלילות / מפילים עלינו בצעקות חבלים דקדושה. / האפילה יורדת לפי תנועות שלנו, / לפי צורות התזזית שאנחנו מֵחסרים בעולם, / מקיפה את אש להט שלנו / את הסוד שבלימוד שלא חיסר בו דבר / וברא לנו האחרויְנים ורֵבּ עקיבא אייגר / לריתחא דרבּוֹנוֹן שלנו וליהנות לנו / הלילות הארוכים בבית השם. /…" (האש הרגילה, סדרת ריתמוס, הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2011, עמ' 8).

ובשיר "המקדש חצי אישה" ניר, גבר צעיר, נקרע בחיי המשולש שלו – בין הבית ובין הישיבה; בין הרב לאמא, בין הרב לאישה, בין התלמוד של המילים לתלמוד של הגוף: בבית הראשון של השיר רבּ אֹשר מלמד סוגיה בקידושין, מנשק (את הגמרא?) ונהיה לאחד ("נאחה") עם הפרוכת. בבית השלישי המשורר עובר אל "בית המדרש של החיים" ונמצא בלב לבה של "סוגיה של אישה שלמה".רבּ אֹשר מדבר איתו בריחוק מכובד: "בגוף רבים", והוא נדרש אפוא להשלים את החסר בעצמו וללמוד את הסוגיה של האישה האמיתית, השלמה "בגוף"; בגוף האחד והמלא שיש לו, שיש לה, בגוף שדבק ונהיה ל"אחד".

ובאמצע, בין הבית הראשון של בית המדרש לבית השלישי של האישה, נמצא כתמיד הבית השני, שעוד מעט ייחרב; הבית האינטימי והמנחם שבו: "אמא עדיין". באופן שמפתיע אותי דווקא האמא היא הגשר בין הרב ובין האישה. עם אמא אפשר לפגוש את עולם הלימוד מנקודת המבט האינטימית. עם אמא משתהים בליל שישי, לאחר הארוחה, ו'מפטפטים את הישיבה'. עם אמא אפשר לדבר על הלמדנות מנקודת המבט של קשרי המשפחה ולא של ההתפלמסות הלמדנית: "וזוכר על מה שאמר / בשם השווֶער שלו, רב נוֹחם פרצוביץ'".

 

בין "קרקע העולם" ובין "מתקדשת לחציו"

פעמים רבות כשאני לומדת תלמוד אני מבינה שיש מי שניסה למקם אותי בין "קרקע העולם" (ביטוי המתאר פסיביות נשית בשעת קיום יחסי מין, ובעזרתו ניתן להסביר, למשל, למה היה מותר לאסתר המלכה להציל את עם ישראל דרך המיטה של מרדכי. אסתר הייתה פסיבית, טוענת הסוגיה התלמודית – בניגוד למה שמסופר במקרא – ולכן היא לא עברה על איסור גילוי עריות) ובין "המקדש חצי אישה". אובייקט כזה או אחר, אבל תמיד אובייקט ותמיד "אחרת".

והנה, פתאום, נפש המשורר מצליחה להסיט עוד מסכה מפני הסוגיה התלמודית, ולשאול על האישה. האישה שהוחפצה בסוגיה היא הילד שהוחפץ בתהליך הלימוד. הילד לומד בישיבה מושגים שמרחיקים אותו מהאינטימיות שלו, מילים שנלעסות בפה כמו חצץ: "קרקעולם", ורב שפונה אליו "בגוף רבים". תחושת הניכור של הילד-המשורר בישיבה, מובילה אותו להזדהות עם ההזרה של האישה, ולוקחת אותו למסע שבסיומו יפגוש אישה בגוף, ואולי יחזור אל הישיבה, אבל הפעם אל ישיבה מעורטלת ממילים כבדות המתרסקות בין השיניים.

 

הזרה והכללה

עבורי השיר נע בין הזרה להכללה. אמנם גדלתי בעולם האורתודוקסי, אבל הייתי אישה, ואיך אדע מיהו "רֵבּ אֹשר" ומיהו "השווער שלו, רֵבּ נוֹחֵם פַּרְצוֹבִיץ'"? ואם לא הייתי לומדת תלמוד, הייתי נתקלת בחומה כבר בשם השיר או במוטו שלו ממסכת קידושין. לכאורה, שיר ל"יודעי ח"ן" בלבד, שיר מדיר. מי יוכל לקרוא שיר כזה? אבל שיר מדיר יכול להיות גם שיר מכליל, כיוון שהוא מפורסם בספר שיצא לאור בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", ולא באיזו ספרייה ישיבתית. הספר זמין לכל אוהב שירה, וכמו מתחנן על האינטימיות, מבקש ממני שאקח חלק בעולמו, שאהיה סבלנית כלפי השמות והדיונים – כהבטחתו, תחינתו, של הלל מול האלוהים בשמחת בית השואבה: "אם תבוא אל ביתי אבוא אל ביתך"; אם אתייחס בסבלנות ובעיון מעמיק לפרטי הפרטים בעולמו הישיבתי של אלחנן, השיר יבוא אל חדרי ביתי.

שירו של ניר מקיים את ההבטחה. השיר משחק עם הקוראים במחבואים, מציע לראווה עולם סגור שקשה לפרשו וקשה להכניס לתוכו חברים חדשים. אבל התשוקה לקשר והתשוקה לחבר את החדש עם הישן – גוברות. ניר מפיל תחנונים על האינטימיות שתבוא בפשטות, ברכּוּת וברחמים. הוא מתחנן על אפשרות לקשר, למובנות ולחזרה לגן העדן האבוד: "אלהי אלחנן / יה הצילני ממסגר, / מעזובה, מרוחות כבדות, /… יה הצילני מגור על ענן" (תחינה על האינטימיות, עמ' 7).