בעקבות הסוֹטַה: אמנות ושיח אקדמי ביקורתי מתחדש / דוד שפרבר
 

 

 

 

 

בעקבות
הסוֹטַה

אמנות ושיח אקדמי
ביקורתי מתחדש

דוד
שפרבר

דוד שפרבר
הוא חוקר תולדות האמנות ואוצר במרכז ליבר לתערוכות באוניברסיטת בר-אילן

 

 

על הספר "הטקס שלא היה – מקדש, מדרש ומגדר במסכת סוטה" מאת ישי רוזן-צבי ועל
המיצג של רוחמה וייס
"'והקריב אותה הכהן' – בית-המדרש של הסוטה"

החיבור בין מחקר ספרות חז"ל המסורתי ובין כלים תאורטייםחדשים יחסית של לימודי מגדר
ותרבות אינו מובן מאליו. המחקר המסורתי שכוננו אנשי "חוכמת ישראל" ראה
עצמו כחף מפניות וכמבקש אמת בכלים מדעיים אובייקטיבים, ולעומת זאת, לימודי המגדר
החדשים מבטאים לרוב עמדה אתית ברורה ונוקבת. דוגמה מאלפת לכך אפשר למצוא בספרו של
ישי רוזן-צבי שהתפרסם לא מכבר, "הטקס
שלא היה – מקדש, מדרש ומגדר במסכת סוטה" (הוצאת מאגנס, 2008).

רוזן-צבי,
חוקר תלמוד וספרות חז"ל, מייצג דור צעיר של חוקרים שעבודתם נסמכת על החיבור
החדש יחסית בין דיסצפלינות שבדרך כלל נתפסות כרחוקות זו מזו. בעבודתו ממשיך
רוזן-צבי חוקרים מהדור המבוגר יותר כמו דניאל בויארין ואחרים, שהחלו בשילוב
דיסציפלינות חדשות בחקר ספרות חז"ל. שילוב זה מייצר שדה מחקרי חדש, שאינו
מתיימר להתגדר בד' אמות של מחקר אקדמי "אובייקטיבי" בלבד, אלא להציג
ביקורת תרבותית הנסמכת על הכרעות ערכיות ומכוונת ל"תיקון עולם".
רוזן-צבי גם מבקש להאיר אספקטים מגדריים שעדיין לא הוארו במחקר. לדוגמה, באחת
ההערות בספר הוא קיבץ מימרות תלמודיות של חכם שהוא מזהה אצלו עמדה פרוטו-פמניסטית
עקבית. בכנס שהתקיים לאחרונה לרגל הוצאת הספר הטעימה אחת הדוברות כי מבחינת תולדות
המחקר מדובר במעין חזון אחרית הימים: "וגר אפשטיין עם פוקו ואורבך עם דלז
ירבץ". במונחים אקדמיים של מחקר ספרות חז"ל
לפנינו עשייה שקשה להפריז בערכה ובערך השפעתה על המחקר בעתיד.

מחקרו של רוזן-צבי נסוב סביב הבנייתו הספרותית
של טקס השפלת הסוטה כפי שהוא מופיע במשנה. רוזן-צבי טוען שלא מדובר ב"משנה
קדומה" המתארת טקס אמיתי שהתקיים בזמן הבית השני (כפי שהיה מקובל לראות זאת
במחקר בעבר), אלא בטקס "מומצא" שקיומו היחיד הוא טקסטואלי – כלומר, לימודו
הוא קיומו. הספר מציע לקרוא את הטקס כפנטזיה תנאית גברית העוסקת במיניות בהקשר לסכנות
הטמונות בנשים וחוסר האפשרות הגברית להתמודד עמן. לדעת
רוזן-צבי משנת סוטה היא אפוא שיח פטריארכלי שנוצר על ידי גברים בשביל גברים; האישה
מופיעה בה רק כאובייקט וקיומה כסובייקט אינו מקבל שם ביטוי. כאמור, מחקר זה ממשיך
שורת מחקרים מהשנים האחרונות (בעיקר מתחום חקר הפרשנות והתרבות) שמשתמשים בכלים
ביקורתיים ומבקשים לגלות את שיח המיניות ואת ההבניות הקשורות אליו בעולמם של
חז"ל.

לעומת עולם המחקר הקלאסי, שבינו ובין עמדה אתית
מודעת קיים פער, שיח האמנות המודרני כוּנן על בסיס רעיון האוונגרד המכוון לשינוי.
אשר על כן אתיקה ואסתטיקה מתערבלות לא פעם בשדה זה. נוסף לכך, פעמים רבות האמנות
משמשת מדיום המשלב אינטואיציה ומחקר. לא פעם היא אף מבקשת לגלות את הרובד הסמוי
ואת ההבניות החברתיות העומדות בבסיסם של טקסטים קאנוניים מְמשטרים. בהיות האמנות
מדיום פתוח, חתרני וניסיוני (יחסית למחקר האקדמי, למשל), נקל לה לחשוף רבדים
סמויים ולייצר משמעויות חתרניות נגד המיתוס והטקסט. כזו הייתה האמנות הפמיניסטית
מאז ראשיתה. עולם האמנות סופג לא פעם רעיונות חדשים וביקורתיים שעולים בשיח, מעכל
אותם ויוצר מהם יצירה בעלת הקשרים רעננים, שלאחר מכן מפרים שדות אחרים. כך גם להפך
– אופייה האינטואיטיבי של האמנות אִפשר לה לא פעם להטרים רעיונות שקיבלו רק מאוחר
יותר ניסוח מוגדר וביסוס תאורטי. למשל, התובנות המחקריות הרואות בטקסטים העוסקים
בסוטה ביטוי למשטור של מיניות האישה עלו כאמירה ביקורתית חדה במסגרת מיצג אמנותי
בעבר, בעבודה של רוחמה וייס.

וייס היא אמנית מיצג, משוררת, עורכת ומרצה ללימודי יהדות. היא יוצרת במדיום שהוא בין מיצב למיצג – אירועי
פרפורמנס (performance) שבהם הקהל משתתף ומגיב על אובייקטים סימבוליים
שהיא מייצרת. לקראת התצוגה "'והקריב אותה הכהן' – בית-המדרש של הסוטה",
שהוצגה במרכז דילה, (ירושלים 2006), נדרה וייס לחיות במשך שבוע בחלל תצוגה במרכז
ירושלים, ובמהלכו ללמוד וללמד את מסכת סוטה העוסקת, לדבריה, במשטור המיניות הנשית
ובאלימות ממסדית ביחס אליה. אירוע הפתיחה כלל
טקס של קבלת הנדר בפני ארבע רבנים. בעבודתה מנכסת וייס מחדש דמות (דמיונית) שהוקעה; הפנטזיה הגברית מפורשת מחדש כסובייקט וכמושא להזדהות נשית. נעשה כאן
היפוך תפקידים – מהאישה המושפלת שבמיתוס הקדום הופכת האישה למעין רבה או נביאה,
ואי לכך גם מעמדו של המונח "סוטה" מתהפך.

בניגוד לחללי תצוגה
רגילים, המתאפיינים בשקט ובניטרליות, במרחב שיצרה וייס היה שילוב בין חלל תצוגה של
אמנות למרכז קהילתי ולבית מדרש. הבחירה למקם את בית המדרש הזמני הזה במרכז העיר,
בין אתרי העסקים והבילויים, תרמה לעיצוב חוויית הצפייה כדיאלוג גועש ורועש, והקנתה
למקום המולה בית-מדרשית. על גבי סטנדרים שיצרה וייס (עם מגדלנה חפץ) היא הציבה טקסטים
הנוגעים לעניין הסוטה ושברי מראות. המראות רומזות אסוציאטיבית ל"מראות
הצובאות" מהמקרא ולדרשות חז"ל המקשרות בינן ובין סוגיית הסוטה.[1]
המראות גם רומזות לאופי הלימוד בבית המדרש המסורתי, שמאפשר התמודדות אינטלקטואלית
ורגשית עם העצמי ומשמש מראה לחוויות של רפלקסיה. חוויות כאלה מנוגדות לצפייה השקטה
המקובלת באובייקטים אמנותיים. הלימוד ב"בית-המדרש של הסוטה" קיבל כאן
משמעות של מיצג הפתוח לקהל. הסוטה המומצאת הפכה לקונקרטית כשנוכסה מחדש בדמות
האמנית עצמה, הדורשת במקורות. אופי הלימוד האסוציאטיבי והאישי של וייס סטה מהדיון הוותיק
והמלומד בקתדרות ובישיבות, ובכך אִפשר גם לצופה שאינו בקיא בנושא להשתלב בשיח מחד
גיסא, ומאידך גיסא, אִתגר את הקיבעון של הדיון המקובל.

לעולם המחקר של ספרות חז"ל יש
היגיון משלו, וכן לעולם האמנות. הדיון על אודות המגדר, ובייחוד השיח סביב מסכת
סוטה, משמש דוגמה לאפשרות של מפגש מפרה בין שני השדות, שלרוב אינם נפגשים.


[1] ראו
מדרש תנחומא, שמות לח, ח.