גבר, מה אתה אומר על הסוגיה? / איתן גפן
 

 

 

 

גבר, מה אתה אומר על הסוגיה?

 איתן גפן 

איתן גפן מלמד בישיבת ההסדר עתניאל, ולומד לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית  באוניברסיטה העברית בירושלים

 

מאות בשנים היה לימוד הגמרא מעוז של גבריות יהודית בלבד. גם כיום, במקביל להתפתחות לימוד הגמרא בקרב הנשים, מועברים בישיבות מסרים הבונים את זהותם הגברית של הבחורים באמצעות מתודות של לימוד הגמרא. מבט על כמה משיטות הלימוד חושף אלמנטים מרכזיים במודלים אלו

 

'גבריות' אינה מילה שכיחה, בלשון המעטה, באוצר המילים של בחור הישיבה המצוי, ובוודאי שלא בשיח בית-מדרשי מצוי. עם זאת, דומה כי גם מבלי לקרוא לילד (או לגבר, במקרה זה) בשמו, הרי שעולם הישיבות בהחלט מחנך ומעביר מסרים עוצמתיים היוצרים מודלים ייחודיים של גבריות.

במחקר הפסיכולוגי והסוציולוגי הקיים בעשורים האחרונים, ישנו דיון ער סביב מקורו ותוכנו של המושג 'גבריות': זרם מרכזי במחקר נוטה להדגיש את ההשפעות הסביבתיות והחברתיות התורמות להתפתחות גבריות וזהות גברית. המחזיקים בגישה זו נוטים לסבור כי ישנן אפשרויות רבות להתגלמות הגבריות ('Masculinities'); זאת, בניגוד לגישות מהותניות, הרואות בגבריות מכלול של תכונות או נטיות שעמן נולדים הגברים באשר הם.

איני מתיימר להיכנס ברשימה זו לעובי הקורה של המחלוקת. עם זאת, אצא מנקודת-הנחה, הקיימת אף היא בספרות המחקר,[1] כי הבנת המושג 'גבריות' בתפישה העצמית של גברים (ובאותה מידה גם אצל החוקרים בתחום), נשענת על תשתית של אידאולוגיה. על כן, תרבות, רעיונות פילוסופיים וקיומיים, כמו גם אידאולוגיה דתית, עשויים להיות רבי-השפעה על דמותו ותפישתו העצמית של הגבר.

בין עשרות הישיבות שקמו במגזר הציוני-הדתי ביובל האחרון קיימות לא מעט מחלוקות. אך על דבר אחד אפשר לומר שיש ביניהן, כמעט, קונצנזוס – ההנחה כי לב-לִבּה של הישיבה הוא לימוד הגמרא.

מאות בשנים הייתה הגמרא המצע להתרחשות התוססת של בתי-המדרש ומעוזם הבלעדי של הגברים. הטקסט של הגמרא מתייחד בכך שעריכתו משמרת את תרבות הלימוד ואת דמויותיהם האישיות (הצבעוניות למדיי) של החכמים המופיעים בו. לומד הגמרא נעשה שותף פעיל בדיונים הנוגעים לכל תחומי החיים. משפט, פילוסופיה ותיאולוגיה, מצוות שבין האדם למקום ולחברו, צדק חברתי ומעמד האישה, זוגיות וחינוך – אלה הם רק מקצת מהנושאים הנידונים, מהם באופן ישיר ומהם דרך-אגב, מתוך היחשפות לדמותם של חכמי ישראל. הטקסט התלמודי עצמו מהווה מודל לתרבות של לימוד במשותף, בחברותא ובחבורה. משום כך, לימוד הגמרא אינו מסתכם בפעילות אינטלקטואלית של העברת מידע מרב לתלמיד. בתי-המדרש הקשובים למסורת הלימוד העולה מתוך הגמרא משחזרים במידה רבה את תרבות הלימוד שבה הוויית-החיים היא חלק אינטגרלי מן הלימוד עצמו. ממילא, נוצרות בתרבות לימוד זו תשתיות של שפה, דפוסים של יחסים בין-אישיים ומוסכמות חברתיות. בתלמוד, אם כן, במידה רבה "המדיום הוא המסר".

אחרי ההסכמה על עצם לימוד הגמרא, קיימים הבדלים בין בתי-המדרש באופן שבו הם ניגשים אל הלימוד. אני מבקש לטעון, כי הבדלים אלו אינם אקדמיים או תאולוגיים גרידא: המסרים העולים מתוך מתודת ותרבות הלימוד בונים, בין היתר, את הדימוי העצמי של הלומדים. התורה שבעל-פה, בעת שהיא הופכת לתרבות חיה ונושמת, נושאת על גבה מודלים של גבריות, תקשורת, מבנה חברתי ועוד.

ניתן לאפיין את שיטות לימוד הגמרא המגוונות על-פי מטרותיהן, שפת הדיון (עולם המונחים, סוג הטיעונים) וסוג הטקסטים שבהם הן מתמקדות. להלן אציג חלוקה, סכמטית וכללית, לשלושה סגנונות של בתי-מדרש, אשר לכל אחד מהם שיטת לימוד בעלת מאפיינים ייחודיים, אתאר כמה מהמאפיינים המתודולוגיים של הלימוד בכל זרם[2] ואנסה להצביע על המודלים השונים של הגבריות הצומחים מתוך תרבויות לימוד אלו.

 

בשיטות למדניות, המתמקדות בפסק-ההלכה למעשה, בחירת הסוגיות תהיה לרוב על-פי שיקולים של פרקטיות, תוך דילוג על סוגיות המופיעות בתלמוד שלא ניתן לגזור מהן השלכה מעשית ישירה לימינו. הלמדנות תתמקד בפירוק נושא הלכתי כללי לתת-נושאים, המסווגים לרוב על-פי מקרים שונים שבהם ניתן להיתקל בסוגיות אלו במציאות והם מצריכים התייחסות הלכתית מיוחדת. לרוב, תהיה התמקדות מעטה במקורות תנאיים (משנה, תוספתא ומדרשי הלכה – טקסטים הכתובים בתמציתיות רבה), והתמקדות גדולה יותר בשיטות האמוראים המופיעים בגמרא; בשלבים מתקדמים יותר של הדיון בסוגיה, בפרשנות ה'ראשונים' (חכמי ישראל מימי-הביניים, כגון הרמב"ם, הרא"ש [אביו של בעל-הטורים], הרשב"א ועוד) – תהיה התמקדות באותן פרשנויות שיש להן "שורה תחתונה" הלכתית. ככלל, קצב המעבר בין המקורות יהיה זריז יחסית, והדגש יהיה על ריכוז האינפורמציה המפורטת המצויה בספרות בנוגע לתחום ההלכתי הנידון. לאחר איסוף המקורות התלמודיים הרלוונטיים וסידור הדעות השונות בפרשנות הראשונים, למדני 'אליבא דהלכתא' יעסקו במקורות מדברי הפוסקים האחרונים ופוסקי-זמננו, וזאת כדי להגיע לידי תוצר המסכם את ההלכה למעשה ממקורותיה ועד לפסיקת ההלכה למעשה.

זרם למדני אחר כולל את בתי-המדרש הלומדים בשיטה שנכנה 'קלאסית' (אמנם אין כאן המקום להרחיב בדיון האם מתודה זו אכן מצדיקה כינוי כזה). שיטה זו, הנהוגה גם בישיבות חרדיות רבות, שמה לה למטרה להמשיג את מהלך הסוגיה באופן לוגי-משפטי. בתי-מדרש אלה ילמדו לרוב על-פי סדר המסכת הנלמדת (מתוך רשימה מצומצמת של מסכתות "ישיבתיות" שיש מסורת למדנית בעבורן), ובמהלך חודשים ארוכים, יספיקו לעבור על דפים ספורים בלבד מתחילת המסכת או הפרק הנלמדים. במקרים רבים, הרבנים המלמדים את הסוגיות בעיון ינחו את תלמידיהם על בסיס נרטיב משפטי-למדני המופיע בחידושיו של אחד מה'אחרונים' – ראשי-הישיבות בדורות האחרונים. אחרונים אלה מציעים פרשנות למכלול הסוגיה, החל מהמקורות התנאיים והאמוראיים ועד לראשונים ולאחרונים. ר"מים בישיבות ילמדו את תלמידיהם לקרוא את הטקסטים של חז"ל מתוך עיניהם של רבותינו הראשונים, ואת הטקסטים של רבותינו הראשונים – דרך עיניהם של רבותינו האחרונים. וכך, עומדת בפני התלמיד המשימה לרכוש מרבו את היכולת לחזור על דרך פרשנות החשיבה המותווית לו וליישם אותה בתוך הקשר הטרמינולוגיה הלמדנית הרלוונטית לסוגיה הנידונה.

הזרם השלישי מאופיין בכך שמטרתו היא לקחת סוגיות אנליטיות ולהגיע מתוכן למשמעות מופשטת, מהותית ולעתים קיומית. לימוד זה מאופיין בהתמקדות בפשט פסוקי התנ"ך ובמקורות תנאיים, דבר שהוא חדש ביחס לשתי השיטות המוזכרות לעיל ומשפיע באופן מהותי על תרבות בית-המדרש. תלמידי הזרם השלישי נדרשים לשבת מול טקסטים קצרים ומתומצתים ולהיות קשובים לדקויות של הלשון ושל עריכת הטקסט. מצופה מהם כי מתוך כל "שכבת" מקורות יצליחו לגבש תשובות מהותית לשאלות היסוד שהועלו קודם לכן בנושא הסוגיה, וישימו-לב להבדלים שבין ההבנה האישית שעלתה מתוך הקשבה לפשט המקורות בשכבה אחת (לדוגמה, משנה) לבין הפרשנות של השכבה הבאה לשכבה שקדמה לה (לדוגמה, פרשנות האמוראים בגמרא למשנה שנלמדה). ישיבות הלומדות במתודה זו לא יגדירו בהכרח כ'סוגיה' דווקא מקטע מסוים בגמרא ("דף ד ע"ב למעלה עד סוף דף ו"), אלא נושא ("מספר הדיינים בבית הדין", "מהות העדות בקידושין" וכד'). התוצר הסופי של לימוד סוגיה במתודה זו יהיה לרוב תיאור נרטיבי של מהות הנושא הנלמד על-פי שיטות אחדות והצגת ההשלכות ההלכתיות הנובעות מההבנות המהותיות השונות.

 

למדנות וגבריות

חשוב לי להדגיש שהתיאור לעיל והפרשנות שאציע להלן אינם מתיימרים להיות ניתוח מעמיק של שיטות הלימוד השונות או של הגבריות כפי שהיא נתפסת בבתי-המדרש. ניתוחים כאלה חשובים, יכולים להועיל לציבור וראוי שייעשו באריכות ובהעמקה. כוונתי כאן אינה אלא לשרטט כמה קווים כלליים שימחישו עד כמה תרבות הלימוד בבית-המדרש טומנת בחובה מסרים חינוכיים משמעותיים, המעצבים את עולמם האישי של הגברים הצעירים הצומחים בישיבות.

בשלושת מתודות הלימוד שסקרתי לעיל גלומות הנחות-יסוד ומסרים הנוגעים ישירות למודלים של גבריות. ראשית, נתייחס לנורמות הקשורות לרגשות ולאופני הביטוי שלהם; לגבי אלו, יוצרים הזרמים המתוארים לעיל מעין רצף:

בקצהו האחד של הרצף נמצאת הגישה ההלכתית-הפרקטית. בגישה זו, מוקד העניין הוא ההתנהגות, וממילא רגשות, חוויות והתרשמויות, אינן אלא "רעש" שיש לסנן כאשר קוראים את דברי חכמינו המורים לנו מה צריך לעשות. בבית-מדרש המיוסד באופן מוחלט על גישה זו, האינטלקט, החוויה האקזיסטנציאלית ועולם הרגש אינם נתפשים כעיקר וכמעט שאינם משחקים תפקיד בשיח הלמדני;

בקצה השני ניתן למקם את הזרם המתמקד במהויות מופשטות, בשפה קיומית ובקריאה אימפרסיוניסטית של טקסטים. בתרבות הלימוד המיוסדת על גישה זו, נמצא עולמו הפנימי והאישי של הפרט במוקד העניין.[3] מן התלמיד מצופה כי יקשיב לעולמו האישי של זולתו וישתף בעולמו הוא – רגשותיו ותובנותיו ההתרשמותיות, הקיומיות והרוחניות, כחלק אינטגרלי מהדיונים האינטלקטואליים הלמדניים;

בתווך, בין שני קצות הרצף, מצויה הלמדנות הקלאסית, המדגישה את האינטלקט והרציונל, אך אינה נותנת משקל לחוויה הקיומית ולעולם הרגשי. בבתי-המדרש בזרם הזה, קיים שיח וקיימת אינטרקציה בין-אישית רבה, אך אלו מוגבלים כמעט אך ורק למישור הרציונלי של החיים.

מודלים של גבריות אינם מתייחסים רק למקומם של רגשות בעולמו של הגבר, אלא גם למידת ההזדהות שלו עם כלל הגברים. בדפוסי הלמדנות והשיח של הזרמים השונים גלומים גם מסרים על אודות יחסי פרט-וכלל: בתי-המדרש השייכים לזרם הלמדנות המהותנית-הקיומית מדגישים מסרים אינדיווידואליסטיים; לעומת זאת, בתי-מדרש שאינם מעודדים קריאה אישית של טקסטים – אם בפרשנות ההלכתית ואם בהמשגת התֵמות המשפטיות של סוגיות – מעבירים מסרים קולקטיביסטיים, היוצרים נורמות של הזדהות עם הכלל. נורמות אלו מצמיחות מודלים של גבריות המזדהה עם כלל הגברים.[4]

כאמור, בגישות שבהן הדגש הוא על הכלל, ישנן מסירה מדור לדור ומערכת פרשנית רחבה המתקבלת מברי-סמכא. כמו כן, מועבר בגישות אלו גם מסר היררכי חזק מאוד. כאן המקום לציין נקודה שיש בה קורטוב של אירוניה: במובן מסוים, בתי-המדרש המדגישים את החשיבות בהתבטלות בפני פרשנותם ודעותיהם של הגדולים מאתנו מעבירים את המסר כי המודל האידאלי של גבריות (כלומר, אותם חכמים שאנו לומדים את תורתם) – הוא הגבר הזוכה להתבטלות בפניו מהסובבים אותו. מכאן נובע, שאותו תלמיד, הנדרש להתבטל כלפי דרכי החשיבה של רבותיו, יצפה (אמנם לא בהכרח באופן מודע) מסביבתו שתתבטל בפניו בעת שהוא יהיה "הגבר בבית". לעומת זאת, בבתי-מדרש שבהם ניתן מקום לחשיבתו ולרגשותיו של הפרט הזוטר, הגבריות המיוצגת על-ידי חכמי התורה שבעל-פה היא זו המאפשרת ונותנת מקום לזולת.

לסיכום, סקירה כללית מאוד של מתודות לימוד שונות מגלה כי כל שיטה מעבירה לתלמידיה מסרים שונים: במתודות מסוימות מושם הדגש על ההתנהגות או על הרציונל, ולרוב, גם על מסרים קולקטיביסטיים והיררכיים; לעומת זאת, במתודות אחרות, מושם הדגש על עולם הרגש, החוויה והסובייקטיביות. על מצע ההבדלים האלה, צומחים מודלים שונים של גבריות: מודל אחד (הנחשב במחקר למודל "מסורתי") הוא של גבר רציונלי ופרקטי, אשר אינו מדבר בשפה רגשית ומרגיש הזדהות עם קבוצת הגברים. אצל גבר זה, ההיררכיה מהווה חלק מתפישתו העצמית, ואף מתפישתו את הגבריות בכלל; לעומת זאת, בישיבות אחרות קיים מודל אחר, של גבר המודע היטב לחוויותיו ולרגשותיו ומסוגל לבטאן, אינו בונה את התפישה העצמית שלו בהכרח על בסיס המגדר שלו (שייכות לקבוצת הגברים) ומעצב דפוסים של תקשורת מכילה, הנותנת מקום שווה לזולת.

 

בשולי הדברים, אבקש להוסיף נקודה אחרונה למחשבה הראויה לדיון בפני עצמו: לכל אחת מהגישות שהתייחסתי אליהם יש סימוכין במקורות והיא יונקת מיסודות רוחניים עמוקים. אני תוהה אם ייתכן כי כשם שיש לנו מודלים שונים של המשיח, בן יוסף ובן דוד, כך נוכל לזהות גם בעולם הישיבות מהלכים רוחניים שונים ונחוצים אשר מוביל כל אחד מן הזרמים הקיימים בו. חיזוק להשערה זו נוכל אולי למצוא בדבר הבא: דומני כי קיים הבדל בין הזרמים לא רק במתודות לימוד הגמרא בישיבות, אלא גם במקומה של תורת הנסתר בהן. נראה, כי דווקא בישיבות שבהן יש יותר עיסוק בלימוד תורות חסידיות וקבליות (העשירות במטפורות ומודלים של גבריות ונשיות) – נמצא מסרים הקשורים למודלים "רכים" וחדשים של גבריות, ולעומת זאת בישיבות המתמקדות יותר בפן הנגלה של התורה – נמצא מודלים מסורתיים יותר.


[1] לסקירה על אודות שלושים שנה של מחקר על גבריות וכן לניסוחה של נקודת-ההנחה שציינתי ראו:

A. P. Smiler, 'Thirty Years After the Discovery of Gender: Psychological

Concepts and Measures of Masculinity', Sex Roles, 50 (2004), 15-26.

כמו כן, דבריי כאן קשורים למודל הנורמות החברתיות:

R. B. Cialdini. & M. R Trost, 'Social influence:  Social norms, conformity and compliance', D. T. Gilbert, S. T. Fiske & G. Lindzey (Eds.), The handbook of social psychology, 4th ed., New York 1998, McGraw-Hill, pp. 151–192.

[2] גילוי נאות: למדתי ועודני לומד ומלמד בישיבת 'עתניאל', השייכת, להבנתי, לזרם השלישי שאתאר בהמשך. זהו בעצם הזרם היחיד מבין שלושתם שאני מכיר באופן אישי מבפנים. את שני המודלים האחרים אני מתאר כאן על בסיס היכרות והתרשמות מרחוק בלבד.

[3] להרחבה על היסודות הרוחניים של גישה זו ראו בספרו של הרב רא"ם הכהן, הֵעלם וגילוי, גילוי, עתניאל תשס"ז.

[4] הדברים האמורים כאן מתכתבים עם המודל של Wade:

J. C. Wade, 'Male reference group identity dependence: A theory of male identity', The Counseling Psychologist, 26 (1998), 349–383