הציונות הדתית ובתי המשפט: האמנם "בפשע ארץ רבים שריה"? / חנן מנדל
 

 

הקושי מול בית משפט שנתפס שמאלני וליברלי, חוסר ההתערבות של בתי המשפט בתוכנית ההתנתקות ובפינוי יישובים אחרים, אימוץ של תפיסות חרדיות חשדניות ביחס למדינה, וחוסר בדגש על לימודי האזרחות בחינוך הדתי. אלה הן חלק מהסיבות לאובדן האמון של הציבור הציוני־דתי במערכת המשפט. לטובת המדינה, עלינו להשיב את האמון שאבד

 

מתוך 15 שופטי בית המשפט העליון כיום, שישה הם בוגרי מערכת חינוך דתית, אורתודוקסית מודרנית. הנוכחות הציונית־דתית במערכת המשפט בישראל היא אדירה, גדולה בהרבה מכוחה באוכלוסייה. ובכל זאת, בעשורים האחרונים נקרע קרע בין הציבור הדתי למערכת המשפט של מדינת ישראל.

נציגי הציבור הדתי בכנסת מרבים למתוח ביקורת על בתי המשפט ועל סמכותם. חלק ניכר מהצעות החוק הקוראות לריסון כוחה של מערכת המשפט מקורו בחברי כנסת דתיים. התפיסה כי יש להחליש את כוחה של מערכת המשפט רווחת בקרב הציבור הדתי הרבה יותר משאר הציבורים בארץ. כך למשל, בסקר מדד הדמוקרטיה שנערך בשנת 2017, רוב מהציבור הדתי (63%) והחרדי (73%) סברו כי יש למנוע מבית המשפט העליון את היכולת לפסול חקיקה, לעומת מיעוט משמעותי (21%) שסברו כך בציבור החילוני. בנוסף, רבנים ומנהיגים דתיים מסתייגים מהחלטות בית המשפט, מבקרים אותן בחריפות וקוראים להתנתקות ממערכת בתי המשפט. רק לאחרונה פסק הרב אבינר, במסגרת פינת 'שו"ת סמס' הפופולרית שלו, כי אסור אף לבקר בבתי המשפט בישראל, משום 'מרים יד בתורת משה'.

הסיבות לעוינות

מראש אבהיר כי איני סבור שבתי המשפט חסינים מביקורת. מותר ואף רצוי לקרוא את פסיקתם ולהעריך אותה – לחיוב או לשלילה. עניין הציבור בהחלטות מערכת המשפט הוא חשוב, ומערכת המשפט טועה לא פעם, שהרי שופטים במערכת בתי המשפט של מדינת ישראל הם עדיין בני אדם. אולם מטרתי במאמר זה היא לבחון את הסיבות לעוינות שנוצרה בקרב הציבור הדתי כלפי בתי המשפט.

נתחיל מסיבה אידיאולוגית: רובו של הציבור הדתי הוא שמרני. תפיסות שמרניות רווחות בקרב ציבורים דתיים לא רק בארץ, ולא רק בדת היהודית. הקִרבה בין תפיסה אורתודוקסית לבין תפיסה שמרנית היא ברורה. אמנם שמרנות מתאימה דווקא לתפיסה של שלטון החוק, אולם בעשורים האחרונים התפתחו בעולם, וגם בישראל, תפיסות שמרניות שמתנגדות לבית המשפט, ומעדיפות שליטה מבוססת יותר של הרשות המבצעת והמחוקקת על פני זו השופטת. לעיתים קרובות עמדות כאלו מתהוות מול בית משפט שנתפס כ'ליברלי' מדי. גם בישראל, תפיסת בית המשפט – בעיקר העליון – כליברלי, הביאה להתרחקות של הציבור הדתי מפסיקותיו. בהחלט ייתכן שבחלק מהתרחקות זו אשמה תופעה מוכרת מתחומים אחרים: למרות החדירה המשמעותית של הציבור הדתי לתחום המשפט, לקח הרבה זמן עד שבית המשפט העליון הושפע ממנה, ועד לפני עשור לא היה לרוב יותר משופט עליון אחד מהציבור הדתי. גם כשהיה שופט כזה, הרי שלרוב הוא הגיע מהצד היותר מתון של הציונות הדתית. השינוי בהרכב השופטים בבית המשפט העליון – שאפשר לייחס אותו גם למינוי השופטים האחרונים שהובילה השרה איילת שקד, חברת הבית היהודי – הוא איטי, ולעומת זאת העוינות שנוצרה כלפי הפסיקות בבית המשפט העליון כבר הושרשה.

סיבה חשובה לא פחות קשורה לממד הפוליטי. אמנם, המפלגות הדתיות היו במרבית המקרים חלק מהקואליציה גם לפני המהפך הפוליטי ב־1977, אולם עליית הימין לשלטון, ועוד יותר מכך עלייתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, הביאה לזיהוי כמעט מלא של הנציגים הפוליטיים של הציבור הדתי עם הממשלה והקואליציה הימנית. הפעלתנות החקיקתית של הכנסת בשנים האחרונות, יחד עם שינוי התפיסות ברשות המבצעת, הביאו למצב שבו הימין נתקל לרוב בחוסר הסכמה למדיניותו מצד בתי המשפט וגורמים נוספים במערכת המשפטית (כמו היועץ המשפטי לממשלה, הפרקליטות והאקדמיה המשפטית), ומכאן לחיכוך עם הציבור הדתי.

התנגשות הרשויות התעצמה לאחר 'המהפכה החוקתית' בראשית שנות התשעים, שבבסיסה חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, ויישומם על ידי בית המשפט העליון. המהפכה החוקתית יצרה מתח בין הרשות המחוקקת והמבצעת לזו השופטת. בבג"ץ מזרחי נקבעה הסמכות להכריז על חוקים כבטלים במקרה שהם מנוגדים לחוקי היסוד, בהרכב של תשעת שופטי בית המשפט העליון (כמעט פה אחד, למעט דעתו החולקת של השופט מישאל חשין ז"ל). העדר עיגון מפורש לסמכות זאת בחוק, וההגבלה שהיא שמה על יכולת הרשות המחוקקת והמבצעת לפעול, הביאה לביקורת, בעיקר מצד ימין. אמנם, ביקורת זאת התעלמה לרוב מהמגבלות המשמעותיות ששם בית המשפט לעצמו בפסילת חוקים. למרות שמרבית הבקשות לפסילת חוקים נדחו על ידו (כולל הבקשה בבג"ץ מזרחי עצמו, שעסק ב'חוק גל' שהסדיר את החובות של הקיבוצים והמושבים באותה תקופה) גם בהשוואה לבתי משפט שקיבלו סמכות זו במפורש בעולם – הרי שפעילות בית המשפט נתפסה כשינוי באיזון בין הרשויות וכפגיעה ברצון העם. באופן לא מפתיע, חלק ניכר ממבקרי המהפכה החוקתית השתייכו לציבור הדתי, שראו את בית המשפט מיישם ערכים שלא היו מחויבים להם בהכרח ונבעו מחוקי היסוד הללו (כגון מניעת אפליה, זכויות אדם וערכים דמוקרטיים נוספים).

ההתנתקות מבית המשפט

אירוע נוסף שהחמיר את הקרע בין הציונות הדתית לבתי המשפט היה ההתנתקות מיישובי חבל עזה ב־2005. תוכנית ההתנתקות, אותה הוביל ראש הממשלה אריאל שרון ז"ל, פגעה בעיקר בציונות הדתית שהתיישבה בחבל זה כחלק מההתנחלות בכלל שטחי ארץ ישראל. עצם ההחלטה על החזרת השטחים נתפסה גם כפגיעה חמורה באידיאלים של יישוב הארץ וחשיבותה ההלכתית, וגם כבגידה של המערכת הפוליטית והמשפטית בציבור זה. ההפגנות לפני פעולת ההתנתקות עצמה כללו בעיקר את בני הציונות הדתית, שהגיעו להתנגשות עם המשטרה. פעולות תקיפות של המשטרה וכוחות הביטחון – גם כלפי בני נוער מהציונות הדתית – ליבו את האש ואת תחושת הפגיעה האישית בציבור. צריך לציין כי הציבור הדתי עמד בניסיון בצורה מרשימה; למרות הקושי הרב ואי ההסכמה המשמעותית למהלך, הרי שמנהיגי הציבור שתמכו בהתנגדות לא אלימה הצליחו למנוע פגיעות בנפש שהיה חשש שיתחוללו.

אף על פי שעיקר העימות היה מול הרשות המבצעת שיזמה וביצעה את המאבק, הרי שבשוך האבק וסיום הפינוי הופנו אצבעות מאשימות גם לבתי המשפט, שלא מנעו את ביצוע המהלך, וזאת למרות שמעורבות בית המשפט בהליכי ההתנתקות הייתה שולית למדי, ולדעת רבים סיכויי העתירות שהוגשו נגד המהלך היו מראש קטנים. לדעת רבים בציונות הדתית בית המשפט היה אמור להגן עליהם מפני הפגיעה בזכויותיהם, אך הוא לא עשה זאת, ובכך חשף את עצמו שוב לביקורת לפיה הוא מגן רק על המגזר החילוני־שמאלני.

צריך לשים לב שדווקא מקרה ההתנתקות מעיד על כך שחלק מהביקורת נגד בית המשפט ופעלתנותו הרבה מול הרשות המבצעת והמחוקקת אינה נכונה. הניסיונות כיום להגביל את יכולת בית המשפט להתערב אולי פועלים לטובת הרוב, שהציונות הדתית משתייכת אליו כרגע; אולם הם עצמם מביאים לריסון בית המשפט מהתערבות כנגד פעולות קבוצת הרוב ברשות המחוקקת והמבצעת, כאשר הציונות הדתית אינה שייכת אליו (כמו בפרשת ההתנתקות).

פינוי התנחלויות, לא רק בהתנתקות מעזה אלא גם במאחזים הבלתי חוקיים, מדגישה עניין נוסף שבו הציונות הדתית נמצאת בעימות מול בתי המשפט. העדר ההסדרה המשפטית וההסכמה הבינלאומית להחזקת ישראל בשטחים כולם, מביא שוב ושוב את בית המשפט לעימות מול המתנחלים. הציונות הדתית היא המרכיב המכריע בקרב ההתנחלויות, ונתפסת כמייצגת הכמעט בלעדית שלהם. השימוש שנעשה בבתי המשפט לתקיפת ההתנחלויות, והמצב המשפטי הבינלאומי הבעייתי שלהן – מביא להחלטות רבות של בית המשפט כנגד המתנחלים ומוסיפים לתחושת הכעס על בתי המשפט. מדי פעם גם מועלות השוואות שמציגות את בית המשפט כמי שמצווה על הריסת בתים בהתנחלויות, אך נמנע מפעולה דומה כלפי בניה בלתי חוקית של ערבים. ברוב המקרים השוואות אלו מתעלמות מהמצב המשפטי השונה ביהודה ושומרון לעומת ישראל שבתוך תחומי הקו הירוק, אולם כאמור הן מחריפות את הכעס על בתי המשפט.

אוסיף בזהירות כי נראה שהתפיסה החרדית בקשר לבתי המשפט חלחלה לציונות הדתית כולה דרך הזרם החרדי לאומי והזינה את הכעס על בתי המשפט. התפיסה החרדית הייתה עוינת לבתי המשפט מלכתחילה. הן הלכתית – בראייה בהם נטע חיצוני וזר, שגרוע אף מסתם 'ערכאות של גויים', והן מהותית – בחוסר ההשתלבות בהם, ובחוסר הרצון לראות אותם כרלוונטיים לצורך הנהגת המדינה. במובן מסוים, הניסיונות המוצלחים של רבני הציונות הדתית מתקופת קום המדינה לפתח דרכים הלכתיות הרואות את בתי המשפט של מדינת ישראל כמחויבי המציאות וכתקפים מבחינת ההלכה, נדחקו לשוליים יחד עם ניסיונות נוספים לפתח הלכה המתאימה לניהול מדינה.

לעניות דעתי המרכיב המשמעותי ביותר והפחות מדובר במתח בין הציונות הדתית לבתי המשפט הוא החינוך. שעות האזרחות בחינוך הממלכתי־דתי מועטות, והחינוך לדמוקרטיה ולערכים דמוקרטיים לרוב מוצנע מול מטרות שנתפסות חשובות יותר כמו אופי יהודי, דתי ולאומי של המדינה. יוצא מערכת החינוך הממלכתית־דתית למד הרבה פחות על מורכבות הדמוקרטיה ועל יסודותיה מאשר עמיתו מהחינוך הממלכתי. ביקורות רבות על בתי המשפט מגיעות מבורות באשר לחלוקת התפקידים בין הרשויות השונות במדינה דמוקרטית, ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם, והאיזון הנדרש בינם לבין ערכים דתיים ולאומיים. הדיון על האיזון הזה חשוב ומרכזי ולציונות הדתית יש בו חלק משמעותי – אולם ניתן לקיימו רק כאשר יש מצע משותף לדיון והבנה של המושגים השונים בו. טוב תעשה מערכת החינוך הממלכתית דתית אם תגדיל את היקף לימודי האזרחות ותתמקד בהסברת המושגים הדמוקרטיים, על מנת לממש את התפקיד של הציונות הדתית כמקף המחבר בין הדמוקרטית ליהודית, בפרפרזה על דבריו של ד"ר יוסף בורג ז"ל, מנהיג המפד"ל.

בזכות יציבותה של מערכת המשפט

ראשיתם של בתי המשפט בעם ישראל בעצתו של יתרו, חותן משה, לקחת "אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע … שָׂרֵי אֲלָפִים, שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת", שתפקידם הוא: "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת". אבן עזרא תמה על המספר הגדול של השופטים שיהיו לפי המפתח הזה – כ־79,000, כשמינית מכלל בני ישראל, ומביא על כך את הפסוק במשלי: "בפשע ארץ רבים שריה". לאבן עזרא יש אמנם תירוץ לעניין, אולם דבריו מצביעים על הבעיה המסוימת שיש במערכת משפט גדולה מדי, שמצביעה על שחיתות מוסרית. וכי בני ישראל היו מושחתים כל כך, שצריכים כל כך הרבה שופטים? במידה מסוימת ההתנגדות של הציונות הדתית לבתי המשפט מגיעה מתפיסה זו. הציונות הדתית רואה ברובה את מדינת ישראל כטוב, כמדינה מוצלחת ומוסרית, שלא לומר "יסוד כסא ה' בעולם". לכן קשה לה עם תיאור של "בפשע ארץ", של מדינה שצריכה הגבלות רבות מצד בתי המשפט.

ראוי בהקשר זה לזכור את התירוץ שנותן אברבנאל לתמיהה זו של אבן עזרא. לדעתו, מדובר בהיררכיה של בתי משפט, בעלי סמכויות שונות, בצורה שלא יוצרת ריבוי שופטים: "ובזה הדרך כל העם הזה איש על מקומו יבוא בשלום, כיון שכל אדם ידע מה הוא הממונה על משפטו וילך לפניו, וכל שופט ידע במה ינהיג ובמה ישפוט ואמת ושלום ישפטו בשעריהם, מה שלא יהיה בהיות איש אחד על רבבות אנשים, שריבוי הדברים והדינים המחולפים והעם הרב יבלבלו שכלו ודעתו". הסמכות המובחנת של כל ערכאה ושופט מונעת טענות על מערכת המשפט.

באופן דומה כתב נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, אולי המשפטן המשפיע ביותר בעשורים האחרונים, כאשר דן בשיקול הדעת השיפוטי: "אין לשופט שיקול דעת מוחלט. גם במקום שיש לשופט שיקול דעת, הוא אינו רשאי לשקול כל שיקול שיעלה על דעתו … כל שיקול דעת חייב לרסן את עצמו למסגרת החוק אשר נפח בו חיים. כל סמכות שיפוטית של כל ערכאה שיפוטית במדינה דמוקרטית לעולם אינה מוחלטת. כל סמכות שיפוטית של כל שופט בכל ערכאה שיפוטית היא לעולם מוגבלת" (שופט במדינה דמוקרטית, עמ' 36).

מדינת ישראל לא תיכון ללא מערכת בתי משפט יציבה, בעלת סמכות, שתשמור על תקינות פעילות הרוב ועל זכויות המיעוט (כולל זה הדתי). תקינות המערכת השיפוטית, ובעיקר ההיררכיה בתוכה ושמירה על הכללים הדיוניים שלה, הם שימנעו את בלבול "שכלו ודעתו" של העם, ויביאו ל"איש על מקומו בשלום".

*חנן מנדל- ד"ר חנן מנדל הוא מרצה למשפטים בקריה האקדמית אונו, לשעבר יו"ר נאמני תורה ועבודה