דבר העורך גיליון 83 / אביעד עברון
 

חינוך מעצב זהות. אף אם אפשר להתווכח על אופן השפעתו של החינוך על עיצוב הזהות של המתחנך, ואף שהדברים ודאי משתנים בין ילד לילד, אין ספק שהחינוך מעצב זהות. הן בהטמעה של תכני החינוך והן כאנטיתזה אליהם – הזהות מתעצבת ביחס לחינוך.

אך החינוך איננו מעצב זהות רק ברמה האישית, אלא אף ברמה סוציולוגית רחבה. בראשית שנותיה של המדינה התקבלה החלטה היסטורית שחילקה את החינוך בישראל לארבע מערכות נפרדות – ממלכתית, ממלכתית־דתית, חרדית וערבית. החלטה זו אמנם נבעה מהחלוקה החברתית בתקופתה, אך כוחה רב עוד יותר בשימור ובתחזוק של המצב הזה כיום. ההשתייכות דווקא למערכת חינוך אחת ולא לאחרת מגדירה את זהותו הסוציולוגית של המתחנך, ולכן כל ניסיון לניעות חברתית בין הקבוצות השונות מלווה בקרע ובמשבר.

בשנים האחרונות עסוקה הציונות הדתית בשאלה האם בכלל עודנה מגזר אחד. בהקשרים רבים אפשר להשיב תשובות שונות לשאלה הזו, אך דומה שמערכת החינוך מגדירה את הדברים באופן החד ביותר, והתשובה שלה חיובית: כל הציבור שילדיו מתחנכים במערכת הממלכתית־דתית הוא ציבור אחד. לפיכך עליו ללמוד איך לחיות יחד, למרות חילוקי הדעות הנוגעים בנקודות העמוקות ביותר. משום כך ביקשנו לעסוק בגיליון הזה במערכת החינוך הציונית־דתית, מתוך תפיסה שהבנתה ועיצובה של המערכת עצמה, הם בעלי חשיבות ביכולת הזו להתנהל יחד בחוכמה.

ועם כל זה, עדיין יש מקום לשאול – האם נכון שהציונות הדתית כולה תשתייך למערכת חינוך אחת נפרדת? שמא דווקא הכותרות המנגידות בין הממלכתי והממלכתי־דתי מנביעות דרישה לתפיסה אחידה בתוך כל אחד מהמגזרים, דרישה מעכבת ומסרסת? ומה היה קורה אילו הייתה מערכת חינוך ממלכתית אחת, לכל הציבור הציוני בארץ, הדתי, החילוני והמסורתי? אולי דווקא אז בתי הספר עצמם היו יכולים לפעול ביתר חופש ובהתאמה תוך התאמה למגוון האנושי והדתי שבקהילה המקומית? אינני יודע, אך מאחר שפני החברה הישראלית השתנו באופן ניכר מאז נוסחה אותה החלטה היסטורית, אולי ראוי לפתוח את הדיון על כך בשנית?

לפני סיום אני רוצה להודות לאורית לסר, ראש תחום חינוך בתנועת נאמני תורה ועבודה, שלולא עזרתה המסורה ועבודתה הבלתי נלאית הגיליון שבידיכם לא היה רואה אור.

קריאה מהנה,

אביעד עברון