דילמת האסקימואים (או: מדוע לא לשלוח את כל הזקנים למות על קרחון נודד?) / ישראל דורון
 

not memberg

 

 

 

פרופ’ ישראל (איסי) דורון הוא ראש החוג לגרנטולוגיה בפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה

 *****

 

מתברר כי לשאלה הקשה לקריאה בכותרת המאמר יש גלגולים מאוחרים ואלו נמצאים כמעט בכל מקום, כולל אצל אנשים טובים הקמים בעבור זקנים באוטובוס. פעמים רבות שהיחס לזקנים בחברה הוא יחס הסובל מתפישות עקומות הנפוצות בחברה. על התפישות הללו ועל התפישה היהודית בנוגע לזקנה מבקש ישראל דורון לדון במאמרו. האם יכול להיות שכולנו גילניים?

 

השאלה שעמה ברצוני להתמודד כאן לכאורה פשוטה: מדוע לא להרוג את מי שמגיע לגיל 70? אם מישהו נרתע מן המילה ‘”להרוג’ אפשר להמיר אותה בנוסח יותר “מתון” כגון: “להעלות אותם על קרחון נודד” או “לנטוש אותם על פסגת הר גבוה ומבודד”. השאלה נשמעת פשוטה שכן על פניו, הדבר נשמע כרצח לכל דבר ועניין ‒ ורצח הוא דבר פסול. אבל, עיון בהיסטוריה האנושית מגלה שהדברים אינם כה מופרכים. כך, לדוגמה, בסרט המפורסם “הבלדה של נריאמה” (The Ballad of Narayama) מתואר כפר נידח בצפון יפן של המאה ה-19, הממוקם למרגלות הר הנריאמה, אשר המנהג עתיק-היומין המקובל בו הוא כי הבן הבכור לוקח את אביו או אמו, עם הגיעם לגיל 70, אל פסגת הר הנראימה ומשאיר אותם שם. דוגמה מפורסמת נוספת מצויה באגדות-עם המתארות כיצד היו משלחים אסקימוסים את זקניהם למות על קרחון. לבסוף, עדויות אנתרופולוגיות אחרות מתארות כיצד חברות קדומות נוספות היו “נפטרות” מהזקנים (במהלך מסע רגלי, לדוגמה, היו מושארים לצד הדרך זקנים שהיו מתקשים לעמוד בקצב, וכך היו מוצאים למעשה את מותם). כאמור, מדובר על תופעה היסטורית מוכרת הידועה בשם Senilicide או Geronticide, דהיינו, רצח או הריגה של הזקנים.

מבלי להיכנס לוויכוח ההיסטורי על אודות מידת מהימנותם של תיאורים ו”סיפורי-עם” אלה, ניתן למצוא צידוק היסטורי-קונטקסטואלי לקיומם: בחברות שהקיום הבסיסי שלהן היה מעוגן במאבק ובמלחמה פיזיים קשים ויום-יומיים לשם השגת אוכל ומִחיה, הרי שהיה זה צודק (שלא לומר – מחויב המציאות), לכאורה, שלא לאפשר את המשך קיומם של אנשים אשר הפכו ל”נטל” – במובן זה שלא היו מסוגלים לתרום לקיום הבסיסי ואף “גזלו” מן האמצעים לקיום הבסיסי של אחרים. הדבר אולי נשמע אכזרי בהקשר מודרני של חברת-השפע, אך בהקשר היסטורי, של חברות קדומות המבוססות על קיום קבוצתי, שבו כל חבר מהווה “פונקציה” בתרומה לקיום הפיזי הבסיסי של הקבוצה, “החלטה” קבוצתית להעדיף את מותם של הזקנים (בדומה לחולים או למוגבלים), אינה בלתי מתקבלת על הדעת מבין כלל האפשרויות העומדות בפני הקבוצה המתמודדת עם הישרדותה הקיומית.

השאלות שעומדות על הפרק

גם אם ההסברים ההיסטוריים נשמעים מתקבלים על הדעת, עדיין ברור כי הרלוונטיות של סיפורים אלה למציאות המודרנית, או הניסיון לעשות בהם שימוש כיום – נראים רחוקים ותלושים. לכן, ברצוני כעת לשנות טיפה את השאלה. חלף השאלה מדוע שלא להרוג את כל מי שמגיע לגיל 70, ברצוני לשאול את סדרת השאלות הבאות (ולמען הסר ספק יודגש כי כל השאלות בהמשך מבוססות על דוגמאות אמתיות הלקוחות מן השנים האחרונות): מדוע לא להגביל את גיל הזכאות למטופלי דיאליזה לגיל 60? מדוע לא לאסור התנדבות למשמר האזרחי של אנשים שגילם מעל 72? מדוע לא למנוע מזקנים לתרום דם? מדוע לא לשלול מאנשים מעל גיל 55 את האפשרות לאמץ או להוליד ילדים? האם אין זה ראוי להגביל את עלות הטיפול הרפואי המוקצה לאנשים מעל גיל 85? האם לחייב אנשים לצאת לפנסיה עם הגיעם לגיל 65? האם לאסור על אנשים מעל גיל 80 להצביע בבחירות? האם לשלול מזקנים מעל גיל… ועוד ועוד. בשלב זה אתם שואלים ודאי את עצמכם: “מה הקשר?” והרי יש הבדל תהומי בין “הריגת” זקנים, ובין “אבחנה מוצדקת” על בסיס גיל – הלא כן?

ברצוני לטעון כי, למעשה, ההבדל בין השאלות האחרונות (לדוגמה: האם ראוי לאסור על אדם לעבוד מעל גיל מסוים) ובין השאלות הראשונות (לדוגמה, האם ראוי להעלות אדם בן 70 לפסגת הר הנריאמה), הוא מהותי פחות מכפי שנראה במבט ראשון. שתי השאלות הללו נוגעות לסוגיה דומה: ההבניה והמשמעות שאנו מעניקים לגילו הכרונולוגי של האדם. בחינה מעמיקה יותר של המושג ‘גיל’ בהקשרו החברתי, חושפת לדעתי כי מדובר במושג הרבה יותר “יחסי”, “תרבותי” ו”הקשרי” מכפי שנדמה במבט ראשון; במילים אחרות, העובדה ה”ניטרלית” והאובייקטיבית” שאדם מסוים הוא ‘”בן 67’ או שאישה מסוימת היא ‘בת 95’היא תלוית הקשר ותרבות הרבה יותר ממה שחושבים באופן אינטואיטיבי (הטיעון אינו מקורי שלי, אלא ידוע ומקובל בספרות הגרונטולוגית; ראו לדוגמה בסקירתו הפופולרית של חזן, 1984, בנדון).

בין גילנות לגזענות

בשלב זה ברצוני לצרף לדיון שני מלומדים אשר כתיבתם יכולה תרמה רבות לטיעון שאציג להלן. המלומד הראשון, שהלך לעולמו לפני מספר שנים, הינו פרופ’ מריאן רבינוביץ’ ז”ל. פרופ’ רבינוביץ’, גריאטר ישראלי בעל ניסיון עשיר בתחום הטיפול באוכלוסייה הזקנה, כתב ספר פורץ דרך: גילו של אדם (1985). ספר זה, המבוסס על שורה של סיפורי-מקרה מתוך התנסותו האישית של המחבר, מצביע על כך שלכל אדם ישנם למעשה ‘גילים’ רבים ושונים. פרופ’ רבינוביץ מתאר כיצד היה מסוגל לזהות אצל כל מטופל הוא, ‘גיל חברתי’, ‘גיל פסיכולוגי’, ‘גיל ביולוגי’ וכך הלאה, וזאת לצד הגיל הכרונולוגי. חשוב מכך, מבין שלל הגילים הללו, היה הגיל הכרונולוגי החשוב פחות לצורך בהבנת איכות החיים ומשמעותם בעבור למטופלים. לפי ניסיונו של פרופ’ רבינוביץ’, אם כן, היה מספר השנים הכרונולוגי שאדם צבר הינו מנבא גרוע, אם לא חסר רלוונטיות, לצורך הבנת מצבו של האדם; במילים אחרות, החוויה וההתנסות של פרופ’ רבינוביץ’ אוששו את מה שאנו יודעים כיום ממחקרים רבים אחרים ‒ גילו הכרונולוגי של האדם אומר לנו מעט מאוד על אודות אופיו, תכונות אישיותו, מוסריותו או ערכיו. יתר על כן, זהו אף מנבא חלש ביותר בנוגע ליכולת להעריך את מצבו האובייקטיבי (לדוגמה: היותו בריא או חולה) או הסובייקטיבי (היותו מאושר או מדוכא).

המלומד השני אשר ברצוני להציג כעת הוא פרופ’ רוברט בטלר. פרופ’ בטלר היה מחשובי החוקרים הגרונטולוגיים של המאה הקודמת, והוא הלך לעולמו לפני כשנתיים. חשיבותו לרשימה זו טמונה בכך שהיה הראשון לטבוע, להמשיג ולהגדיר את המושג ‘גילנות’ (ageism) (יתר הרחבה בנדון ראו אצל דורון, 2013). אף-על-פי שברבות השנים התפתחה ההגדרה, ברצוני להביא את אחת הגרסאות הראשונות של פרופ’ בטלר למושג (Butler & Lewis, 1973):

“גילנות יכולה להיראות כהליך שיטתי של סטראוטיפיזציה של ‒ ואפליה כנגד‒  אנשים עקב כך שהם זקנים, כפי שגזענות או סקסיזם עושים זאת בנוגע לצבע העור או למִגדר. אנשים זקנים מקוטלגים כסניליים, נוקשים במחשבה ובהתנהגות, מיושנים במוסריותם ובכישוריהם… גילנות מאפשרת לדורות הצעירים יותר לראות באנשים זקנים את השונים מהם, ובאופן זה לחדול מלראות בהם בני-אנוש התרגום שלי, יד(.

ההצבה של המושג ‘גילנות’ על סדר-היום הציבורי מבטאת, אם כן, את ההכרה כי בדומה לסוגיית המגדר או הגזע – שניהם “מאפיינים” בעלי היבטים ביולוגיים ופיזיולוגיים אובייקטיביים, לכאורה, אשר זכו ל”פרשנות” תרבותית ולהבניה חברתית שבאה לידי ביטוי בגזענות וסקסיזם – גם סוגיית הגיל היא, למעשה, תופעה חברתית המבטאת ערכים, תפישות-עולם ודעות קדומות, החורגות בהרבה מן הממד ה”אובייקטיבי” הצר, המעוגן בגיל הכרונולוגי. זקנים “שווים” יותר או פחות לא משום שהם חיו X שנים ‒ הם שווים “יותר” או “פחות, בשל האופן שבו אנחנו – כיחידים, כקבוצה או כחברה – מפרשים את המשמעות של הנתון הזה. העובדה שפרשנות זו נתונה בידינו מאפשרת לנו להבין כי באותה מידה שאנו יכולים לתאר חברות שבהן ממיתים כל אדם המגיע לגיל מסוים, ניתן לתאר חברה אשר דווקא מאדירה ומכבדת את זקניה ומרעיפה עליהם כבוד ומעמד בשל עצם הגיעם לגיל כרונולוגי מסוים. הבחירה אינה נעוצה בזקנים עצמם: היא תלויה בפרשנות שהחברה והתרבות מעניקה לגילם.

גיל יהודי

ההבנה כי המשמעות שאנו מעניקים לגילו של אדם היא, בסופו של יום, עניין תרבותי, תלוי מקום, חברה והקשר, מאפשרת לנו להתבונן על גישתה של היהדות לזקנה בצורה יותר מפוכחת. גם ביהדות ניתן למצוא את הגישה ה”טכנית”, המקשרת בין גיל כרונולוגי לתכונות אישיות “אובייקטיביות”. הדוגמה הבולטת לכך היא כמובן במסכת אבות, פרק ה, משנה כא: “…בן ארבעים לבינה, בן חמישים לעצה בן שישים לזקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לשוח, בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם”. אין צורך להכביר במילים על תחושתם של אלפי בני המאה ומעלה בישראל, החיים ברובם חיים פעילים ומשמעותיים, בנוגע להגדרתם כמי שכבר עברו ובטלו מן העולם; מצד שני, ניתן לזהות ביהדות גם הבניה שונה, המקבילה את הזקנה לחכמה, לבינה ולכבוד, ומטילה בשל כך חובות לכבוד וליראה, ללא קשר הכרחי לגיל כרונולוגי. כך לדוגמה, ניתן להזכיר את המשנה במסכת אבות, פרק ד, משנה כא: “רבי יוסי בר יהודה איש כפר הבבלי אומר: הלומד מן הקטנים למה הוא דומה? לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגיתו. והלומד מן הזקנים למה הוא דומה? לאוכל ענבים בשלות ושותה יין ישן”. כאן כבר אין שימוש במספרים, אלא תובנה והבניה תרבותית מעמיקה של ניסיון החיים, הגורסת כי לבשלות וללמידה מן הזקנים יש ערך ייחודי בעל חשיבות ומשמעות.

מעניין לציין כי בדיונים ההלכתיים ניתן לזהות את הדילמה סביב ההכרה בכך שההקבלה האוטומטית בין זקנה ובין חוכמה היא בעייתית. דוגמה לכך ניתן למצוא סביב הפרשנות לפסוק המוכר: “מפני שיבה תקום והדרת פני זקן” (ויקרא יט, לב). במסכת קידושין לב, ע”ב ניתן למצוא לפחות שלוש גישות פרשניות שונות למצווה זו: הראשונה, גורסת כי: “זקן – ואין זקן אלא חכם”. לפי פרשנות זו עצם הזקנה מהווה ראיה לחכמה, בין אם מפאת ניסיונו של האדם ובין אם מפאת חכמת חייו. אולם, על כך ניתן, כמובן, להקשות ולשאול מדוע זה ראוי לקום בפני כל אדם זקן, והרי לא כל אדם זקן הוא חכם בהכרח ‒ וכי אין זקנים טיפשים, בורים או עמי-ארצות? ואכן, ישנה גישה פרשנית שנייה, המיוצגת על-ידי ר’ יוסי הגלילי, הגורס כי: “אין זקן אלא מי שקנה חכמה”, דהיינו, לא הזקנה היא הרלוונטית לצורך קיום המצווה, אלא העיקר הוא החכמה; אולם, בכך לא מסתיימות האפשרויות הפרשניות, ואת הגישה השלישית מייצג איסי בן יהודה, הגורס כי: “מפני שיבה תקום – אפילו כל שיבה במשמע”. כלומר, לשיטתו, אפילו הזקן אינו חכם, עדיין יש לכבדו (וההלכה היא כגרסת איסי בן יהודה).

במילים אחרות, גם במסורת היהודית ניתן לזהות את המתח בין הניסיון לייחס לגיל כרונולוגי משמעות “אוטומטית” (בין אם לכבוד, ובין אם לשלילה) לבין ההכרה שגיל כרונולוגי – כשלעצמו וללא תכונות מהותיות אחרות, כגון לימוד תורה, קיום מצוות, או יכולות תפקודיות – הוא חסר משמעות ונעדר כל ערך.

הזקן והקרחון

זה השלב לחזור לשאלות שהצבנו בפתח הדברים: האם “ראוי” או “נכון” כי כל אדם מעל גיל 70 יישלח אל מותו על-גבי קרחון נודד? התשובה היום ברורה למדי: לא. כל גישה דתית-יהודית או חילונית-הומניסטית מכירה בכך שחיי אדם קדושים, וכי נטילת חייו של אדם רק בגלל גילו היא דבר פסול מוסרית. פעולה כזאת פוגעת בעצם ההכרה בכך שמדובר בפגיעה ביציר האל ובערך אנושי יסודי ואוניברסלי של כבוד האדם. לפיכך, אין בנמצא כיום חברה אנושית המתירה את “המתתם” של בני-אדם רק מפאת גילם. יתרה מכך, אילו הייתה חברה שכזו ‒ היו מנהיגיה מועמדים כיום לדין ומורשעים לפי עקרונות המשפט הפלילי הבין-לאומי בגין הפרה של אמנות היסוד של זכויות-האדם, שהן חלק מן המשפט הבין-לאומי המנהגי.

אולם, בשלב זה של הדברים, אני תקווה כי לקוראים ברור באותה המידה כי גם התשובות לכל השאלות הנוספות שהצבתי, כגון האם ראוי לחייב “זקנים” מעל גיל 67 להפסיק לעבוד או למנוע מ”קשישים” מעל גיל 65 לקבל טיפול דיאליזה – צריכות להיות זהות, וברורות באותה המידה: לא! הסיבה לכך נעוצה בהכרה בכך שעצם העובדה שאדם הוא בן גיל כרונולוגי מסוים (בדומה לעובדה שהוא אישה ולא גבר, הומוסקסואל ולא הטרוסקסואל, יהודי ולא נוצרי, אפרו-אמריקאי ולא לבן) אינה עושה אותו “פחות” אדם ממי שצעיר ממנו מגילו ואינה הופכת אותו ל”שווה” פחות (או יותר) מאשר בני-אדם אחרים. במילים אחרות, אסקימואים זקנים הם בני-אדם ככל האסקימואים האחרים. הערכת “תפקידם” או  “ערכם” החברתי אינה תוצאה של גילם או השתייכותם ל”קבוצת הזקנים”. השיפוט המוסרי שלנו כלפיהם צריך להיות באופן אינדיווידואלי, כבני-אנוש שלמים. מספר שנות חייהם עלי-אדמות אין לו שום משמעות “אובייקטיבית” בנוגע לערכם כבני-אדם, ליכולותיהם, כישוריהם או למקומם ותפקידם בחברה. אשר על כן, האתגר המונח כיום על כתפיה של החברה הישראלית הינו להפנים את ההכרה בחוסר המוסריות והצדק של המשך קיומם של מבנים חברתיים המבוססים אך ורק על שיפוט גילי, ומתעלמים מיכולותיהם ותכונותיהם הסגוליות של הזקנים רק בשל גילם. המאבק האנטי-גילני יפתור לא רק את דילמת האסקימואים, אלא ייתן מענה גם לשאלות רבות אחרות סביב ההצדקה (או אי-ההצדקה) של השימוש בגיל כרונולוגי כאמצעי לעיצוב מדיניות חברתית.

מקורות:

דורון, ישראל, זקנה בהיכלים של צדק: זקנים וגילנות בפסיקת בית המשפט העליון, רסלינג, תל-אביב 2013.

חזן, ח., הזקנה כתופעה חברתית, משרד הביטחון, תל-אביב 1984.

רבינוביץ, מ. גילו של אדם, עם עובד, תל-אביב 1985.

Butler, R. N. & Lewis, M. I., Aging and Mental Health, C.V. Mosby, St. Louis, 1973.

 


[1] פרופ’ ישראל (איסי) דורון הוא ראש החוג לגרונטולוגיה בפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה.