דת ומדינה במצור / ידידיה שטרן
 

 

 

 

 

דת ומדינה במצור

ידידיה שטרן

 

 

המתח הקלאסי שבין דת
ומדינה לא היה אלא קדימון חיוור לקראת המשבר הצפוי בעתיד. שאלת מיהו יהודי,
התערבות דתית בענייני חוץ וביטחון והגלובליזציה יולידו קשיים חדשים וקשים בהרבה

 

 

יחסי דת ומדינה עומדים במרכז סדר היום
הישראלי. 41 חברי כנסת בקדנציה האחרונה נבחרו על בסיס העמדות השונות שהם מייצגים
בתחום המחלוקת בסוגיה זו, ולא על בסיס מדיני, כלכלי, חברתי או אחר. בדבריי אלה[1] אנסה
להציג את בעיית הדת והמדינה, כפי שהייתה וכפי שצפויה, להערכתי, להתפתח ולהחריף
בעתיד. המתח הקלאסי שבין דת ומדינה נסב בעבר, בעיקר, סביב השאלה כיצד תיראה הספירה
הציבורית בישראל. נושא זה כלל שאלות כגון אופי השבת והמועדים, חוק חזיר, חוק חמץ,
כשרות, קבורה וכדומה. נושאים נוספים נגעו לענייני מעמד אישי (נישואין וגירושין)
וגיור. את הויכוח הנהיגו פוליטיקאים דתיים וחרדים שעסקו במאמץ מתמיד כפול: ראשית,
ניסיון להחדיר לתוך המשפט הישראלי כמה שיותר נורמות דתיות; שנית, ניסיון להגדיל את
התמיכה התקציבית של המדינה בשירותי הדת. יש להודות כי החלק הראשון של המאמץ כשל.
טביעות ידיה של ההלכה בספר החוקים הישראלי קלושות. גם ההצלחות המעטות שניתן לאתר
אינן משובבות את הנפש הדתית, אינן עומדות במבחן הדמוקרטי המהותי ופוגעות יותר משהן
מועילות במרקם התרבותי-חברתי של החברה היהודית בישראל. באשר לחלק השני – תקצוב הדת
– ניכרת הצלחה מסוימת: העולם התורני, על ישיבותיו ומוסדותיו, נהנה מתקצוב משמעותי.
ואולם מערך שירותי הדת בישראל איננו מתפקד באורח מניח את הדעת.

 

ההיבטים האמורים של המתח בין דת ומדינה,
כואבים ומתסכלים ככל שהם, הינם, לדעתי, רק קדימון חיוור לקראת הצפוי לנו בעתיד
בתחום זה. שלושה היבטים חדשים עתידים להתווסף לסכסוך בין דת ומדינה, ואציגם להלן:

 

א.

 

אנחנו רגילים לחוות את בעיית הדת ומדינה
כעניין פנים-יהודי. ואולם, התחזית הסבירה הינה שכבר בעתיד הקרוב, המחלוקת תתפרש,
בנוסף למחלוקת הפנימית, למחלוקת בין יהודים ללא יהודים. כידוע, בישראל חיים כ –
300 אלף לא יהודים מבחינה הלכתית שרובם נתפסים כיהודים לכל דבר ועניין מבחינת
תודעתם העצמית ומכל בחינה סוציולוגית מקובלת. מספרם של ישראלים אלו הולך וצומח; כל
חייל עשירי בצה"ל נמנה על קבוצה זו. בעתיד לבוא, כשמי מהם ירצה להינשא בישראל
ליהודי, או, להבדיל, להיקבר בקבר ישראל, הדבר יימנע מהם מכוח החוק. שורה ארוכה של
טרגדיות אנושיות מצפה לנו. בצד הפגיעה בזכויות אדם בסיסיות, גם הדת והמותג
"יהדות" עלולים להצטייר באורח עגום במיוחד. הסכסוך בין דת למדינה יהפוך
ליותר ויותר בלתי מובן למי שאינו נצמד באדיקות להלכה, והרי זהו הרוב המוחלט של
הישראלים. אי אפשר יהיה להסביר את עמדת הדת, אם לא יינתן מענה מעשי – פתיחת הדלת
להליכי גיור אורתודוקסיים זמינים או שינוי החוק הישראלי בסוגיות הרלבנטיות –
לצרכים הבסיסיים של קבוצה גדולה וחשובה זו, שהם אחינו ובשרינו בכל מובן, חוץ
מהמובן החשוב של ההגדרה ההלכתית.

 

ב.

 

בדור הראשון של המדינה, הדת נתפשה על ידי
קברניטיה – רבנים, פוסקי ההלכה ואישי ציבור דתיים – כמי שאיננה נוהגת בקטר של
החברה הישראלית, אלא מתפקדת בצנעה בקרונות אחוריים. ואולם, בדור הנוכחי, וביתר עוז
בשנים האחרונות ממש, הדת וההלכה מעוניינות לקבל עמדת פיקוד והכרעה בנושאים
המרכזיים ביותר של הממלכתיות הישראלית. האוזן התרגלה לשמוע אמירות דתיות ברורות
ופסיקות הלכתיות נחרצות בנושאים של מדיניות חוץ ובטחון. הסכמי שלום ושאלת גבולות
המדינה נידונים בפסקי הלכה ובהכרזות של "דעת תורה" החתומים על ידי מאות
רבנים. הרבנים אינם מסתפקים בהצגת עמדה אידיאולוגית-השקפתית, אלא חותרים להציג
עמדה משפטית-הלכתית שגורסת, למעשה, איסור אפריורי על העתרות לכל פשרה בנושאים אלו –
מהסכם אוסלו, דרך מתווה קלינטון, עבור במפת הדרכים וכלה בהתנתקות. בקיץ האחרון
התברר שהדת מעוניינת להציב את עצמה כחלופה למדינה בנושאים הקיומיים למדינת ישראל.
דור שלם של נוער דתי חווה באינטנסיביות ומתוך כאב את השאלה של כפל הסמכויות
שהרבנים כפו עליו: הוא נדרש לבחור בין מחויבות למערכת הלאומית הדמוקרטית ובין
מחויבות למערכת הדתית כפי שהרבנים פרשו אותה. המשך מגמה זו עלול לגרום בעתיד –
נוכח החלטת רוב דמוקרטי שיבחר בהתכנסות של מדינת ישראל לגבולות קבע מצומצמים –
לקבוצה גדולה וחשובה של בעלי השקפה דתית לבחור בפירוק הברית (אפילו ברית הגורל)
שבין יהודים בדורנו. בעיניהם, המדינה בהחלטותיה מפעילה כפייה אנטי דתית ויוצרת
עימות חזיתי בין הדת ובין המדינה. אם 250 אלף חרדים נעמדו בעבר מול בית המשפט
העליון בגין מחלוקת על סגירת כבישים בשבתות, יש לחשוש מפני רעידת אדמה גדולה בהרבה
כאשר יעמדו על הפרק השאלות הגדולות ביותר, הקיומיות, שבבסיסן המתח שבין מקור
הסמכות הדתי לבין מקור הסמכות הדמוקרטי.

 

ג.

 

סוג נוסף של מתח, נסתר יותר מן העין, הינו
המעבר מבעיית דת ומדינה כסוגיה פנים ישראלית לסוגיה בין לאומית. במידה ותהליך
הגלובליזציה ימשיך להתקדם, ויש להניח שכך יהיה, הרי שעולמנו יהפוך לכפר אחד, בו
הגביר איננו יהודי אורתודוכסי, ואף לא יהודי חילוני. לגביר בכפר החדש אין זיכרון
היסטורי בעל ייחוד תרבותי או לאומי או דתי. תוכנת הפעולה שלו איננה חולקת עם
הציביליזציה היהודית אופקים משותפים. 
הגביר איננו ניטראלי. יש לו משנה ערכית ספציפית והוא אוחז במערכת סדורה של
הבנה איך אנשים ולאומים צריכים להתקיים. יבוא היום, והוא להערכתי קרוב למדי, בו
אמנות והסכמים בינלאומיים, אשר ייקבעו ויפורשו על ידי מוסדות בינלאומיים, יציגו
תכנים ונורמות שיעמדו כחלופה משמעותית, ובהמשך אף כחלופה כופה, מול ההלכה היהודית
על ביטוייה בחוק הישראלי. ההלכה, שכבר כיום נתפשת בציבוריות הישראלית כמותג כושל,
תהפוך להיות מכשול של ממש לתרבות ולדמוקרטיה הישראלית השואפת להתמזג בעולם הרחב
ובשיח הגלובאלי. אם המשפט הבין לאומי יודע לקבוע עמדה בנוגע לגדר ההפרדה, הוא יכול
להגיד דברים גם על שוויון. אפשר שדיני האישות ההלכתיים, המחייבים מכוח החוק
הישראלי הנוהג, יידונו בעתיד בבית דין בין-לאומי, ושם ייקבע שיש לשנותם משום שהם
נוגדים היבטים של "שוויון" כפי שייקבע 
באמנות בין לאומיות לזכויות אדם ויפורש על ידי טריבונאלים בין-לאומיים.

 

דוגמה קטנה לניצחון הגלובליזציה על התרבות
היהודית ניתנה לפני כשנה וחצי. קבוצת הכדורגל של מכבי תל אביב נדרשה לשחק בליל ראש
השנה, נגד קבוצה גרמנית במינכן. לוח השידורים של הטלוויזיה הגרמנית עמד בסתירה
למקומו המיוחד של ליל התקדש חג – יום הרת עולם, יום יעמיד במשפט. המאבק הוכרע
בקלות: רק אוושה קלה של מחאה הושמעה בציבוריות הישראלית והמשחק שוחק. כיצד קרה שהאינסטינקט
הטבעי של שומרי התרבות הישראלית והזמן היהודי לא פעל? דומני שקהות זו היא, בין
היתר, פרי הבאושים של העובדה שהדתיים נכסו לעצמם את המונופול על שמירת חלק גדול של
ההיבטים המסורתיים הייחודיים של הציביליזציה שלנו. אם דתיים הם "שומרי
החותם" הבלעדיים, שאר היהודים – שאמורים היו להגן באורח טבעי על נכסי הרוח,
התרבות והחברה של הווייתם היהודית – אינם מתגייסים למשימה. האורתודוכסיה קטנה
והשפעתה מצומצמת. אם היא חפצה למנוע את תהליך ההזרה העצמית של היהודים מתרבותם, אם
היא מעוניינת להקים מכשול משמעותי על דרכו של המכבש הגלובאלי רב העוצמה, עליה
לפתוח ידיה לרווחה לשיתוף פעולה רב רובדי עם כל מי שמעוניין בתרבות יהודית.
הסכסוכים בענייני דת ומדינה מקשים על יצירת חזית משותפת זו ובכך פוגעים בחוסנה של
הציביליזציה היהודית בעידן הגלובאלי.

 

ד.

 

על אף מכלול הבעיות שהוצגו לעיל, ניתן להצביע
על נקודת פתיחה טובה לתיקון. מחקר בעניין "אמונות, שמירת מסורת וערכים של
יהודים בישראל" משנת 2000 (מרכז גוטמן, המכון הישראלי לדמוקרטיה וקרן אביחי)
מלמד, שהדיוקן הקולקטיבי של היהודים בישראל (כולל העולים מחבר העמים) איננו זר
למסורת, להפך. הזהות היהודית של רוב מוחלט של הישראלים מושתתת על המסורת והדת
אפילו יותר מאשר על החוויות ההיסטוריות המכוננות של העת החדשה, דוגמת השואה
והציונות. כשני שלישים מהישראלים סבורים שיש אלוקים, שיש כוח עליון המכוון את
העולם ושיש גמול למעשים טובים. כמחציתם סבורים שהתורה והמצוות הן ציווי אלוקי
ושהעם היהודי הוא עם נבחר מכל העמים. 98% מהישראלים קובעים מזוזה בביתם; 71%
מעידים על עצמם שהם מדליקים נרות חנוכה בקביעות, ועוד 20% לפעמים; 88% מהישראלים
יושבים שבעה. אין כאן "שמירת מצוות" במובנה הדתי, אלא מחויבות למסורת,
למנהג, לפולקלור ולזיכרון ההיסטורי היהודי. אני סבור שבעובדות אלו – ולא בחקיקה
דתית כופה – טמון בסיס חשוב ומבטיח ליצירת שיתוף פעולה בין יהודים בישראל.

הדת בישראל נכשלה בהצגתה את עצמה כחוויה
מורכבת, שנותנת משמעות. עיקר מופעה הציבורי של הדת הוא בפוליטיקה ובהלכה, ורע שכך.
הדת נדרשת להעמיד בראש מעייניה בדורנו את המסרים של פרקי אבות, של הלכות צדקה, של
אחריות הדדית ושל הדינים השונים שבין אדם לחברו. אם זכויות אדם הן חלק מהשיח
הליברלי הגלובאלי ולא חלק מן השיח הדתי, אנחנו בבעיה. יש לגרום לכך שנושאים
יהודיים יידונו בשוק הרעיונות, יוצגו על בימות התרבות ויפרנסו וויכוחים חברתיים;
תחת זאת – למרבה הצער – הפוליטיקה היא מאפיין מרכזי של השיח הדתי. מה שהפוליטיקה
מתקשה לפתור מושלך לפתחו של בית המשפט לשם הכרעה חותכת, שהיא פעמים רבות חדה ובלתי
מורכבת. במקום שננהל שיח של זהות, אנו מנהלים שיח של כיפוף ידיים. במקום דיאלוג
מתנהל מונולוג. אנו מטילים על המערכת השיפוטית ציפייה נכזבת שהיא תיישב את מערכות
היחסים הסבוכות שבין דת ומדינה. בית המשפט, כמה מוזר, פוסק לעיתים שכיחות בהתאם
להעדפות של הרוב החילוני ובכך הוא הופך, שלא בטובתו ושלא בטובת העניין, ל"אחר"
האולטימטיבי עבור הדתיים. אכן, המשימה שהחברה הישראלית מטילה על בית המשפט בתחומים
אלו איננה מתאימה לו.

 

ה.

 

הדרך לפתרון בעיית דת ומדינה ארוכה
ומורכבת; היא עוברת גם בטריטוריות דתיות פנימיות וגם ברשות הרבים הישראלית. מנקודת
הראות הדתית השלב הראשון הינו ויתור על כפייה דתית בסוגיות שבהן לא ניתן להצדיק את
הכפייה בהצדקה ליבראלית. חקיקה דתית כופה פוגעת לא רק בערכים דמוקרטיים ותרבותיים,
אלא גם בערכים דתיים מרכזיים. בתום יובל שנים של מאמצים בלתי פוסקים לחקיקה כזו
ניתן לקבוע בוודאות שתועלתה קטנה מנזקה. הוויתור על חקיקה דתית כופה אין בו כדי
לפגוע באופייה היהודי של מדינת ישראל. בתוך המסורת הליברלית יש כהנה וכהנה טיעונים
מובילים, חזקים, שיכולים להצדיק קיומו של אופי יהודי למדינה במישורים מגוונים. כך,
למשל, מימון שירותי הדת איננו מעורר בעיה של ממש: אם המדינה מתקצבת ספורט, אמנות ומדע
מדוע שלא תתקצב את שירותי הדת? כאדם מאמין, שסבור שבהלכה ובאורח החיים הדתי גנוז
עושר תרבותי עצום ומשמעות קיומית עבור דורנו, אני סבור שביטולה של החקיקה הדתית
עשוי להגדיל את כוח המשיכה של הדת בעיני יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות. בנוסף,
דרושה עבודה פנים דתית רצינית שתפנים את המשמעות של קיום יהודי ריבוני שרוב בניו
ובנותיו אינם מקבלים עליהם את עול שמירת המצוות. למרבה הצער טרם נוסחו הלכות מדינה
עבור דורנו והדבר מקשה, למשל, על מתן מענה לשאלת החיכוך בין מקורות הסמכות הדתית
והדמוקרטית. במקביל, דרושה גם עבודה חילונית רצינית, שתברר בכנות את המשמעות של
הזהות היהודית הקולקטיבית בדורנו. הבירור יכול להתקיים מתוך עימות  עם הדת ונושאיה, אבל אסור שיתנהל מתוך ניכור או
ביטול כלפיהם. הצורך לשנות בחברה הישראלית את השיח, משיח מתנצח, מתנשא ושל מחלוקת,
לשיח של הצעת פתרונות, נראה בוער מתמיד.

 

 

 

הכותב הינו נשיא המכון ליהדות ישראלית שליד
אוניברסיטת בר-אילן, פרופסור למשפטים באוניברסיטה ועמית בכיר במכון הישראלי
לדמוקרטיה


[1]  המאמר הינו עיבוד לדברים שנאמרו בכנס
"נאמני תורה ועבודה" בנושא "משבר שירותי הדת בישראל" במרכז
מנחם בגין, 2.1.2006.